בשבת החולפת הלכה לעולמה רחל דורון, מוותיקות משואות־יצחק הישנה, כשהיא כמעט בת 97. רחל, שנפלה בשבי במלחמת העצמאות יחד עם רבים ממגיני הגוש, הייתה הקשרית של משואות־יצחק. היא ככל הנראה הייתה מי שדיווחה במכשירי הקשר, או לפחות אחת ממי שדיווחו, את המילים "מלכה נפלה" – השדר העצוב והמהדהד שהיה לסמל נפילת כפר־עציון רגע לפני הקמת המדינה.
בריאיון מוקלט עימה שצולם בשנת 2000, תיארה רחל את הרגעים ההם, בד' באייר תש"ח, כשהאויב גבר על המתיישבים הצעירים והמסורים של גוש עציון. "ביום חמישי בצהריים נהיה שקט. ואז ראינו גל של כפריים יורד מבית־אומר לכיוון כפר־עציון. הבנו שקרה מה שקרה. כבר לא היה קשר עם כפר־עציון. ניסינו לדבר עם ירושלים, ניסיתי לשלוח קריאות ולא ידענו שהחליפו את שם התחנה. קראתי כל הזמן במכשיר, קראתי וקראתי עד שמישהו שמע אותי וענה. הוא אמר 'אתם מ"ק?', שזה משואות־יצחק. אמרתי כן, ושהמלכה נפלה. המלכה הייתה כפר־עציון. יש גם מברק כתוב. אני לא יודעת אם מי שהביא למברק הוא הדיווח שלי או של עליזה (קשרית כפר־עציון; הכ"ח). יכול להיות, אני נותנת לה את זה", אמרה דורון בריאיון, נראית בצילום כמי שנבוכה לקחת על עצמה את האירוע ההיסטורי. בריאיון נוסף, בשנת 2015, תיארה כי הדיבור בקשר התנהל בשפת קוד, עד אותו יום אחרון, נורא, שבו כבר דיברו באופן חופשי, במילים רגילות שניסו להמחיש את עוצמת המצוקה.
יהודה לויכטר, נכדהּ של רחל המתגורר עם משפחתו בבת־עין, אומר גם הוא השבוע כי "רואים בסרטונים שהיא קצת מסויגת. היא דיווחה 'מלכה נפלה' ומישהו שמע, אבל היא לא יודעת אם היא שדיווחה זאת ראשונה. היא לא רצתה לקחת קרדיט על משהו שלא עשתה. זה כל כך משקף את הדור שלה. הם עשו מה שהיה צריך, לא חיפשו תשבחות".
רחל דורון נולדה ב־1926 בברלין. בגיל צעיר התייתמה מאימה, ונשלחה עם אחותה למוסד ילדים בשוודיה. בשנת 1940 קיבלה סרטיפיקט לעלות ארצה. היא הגיעה לכאן על גבי הספינה פאטריה, בהפלגתה החוקית האחרונה של הספינה. כשהגיעה למשואות־יצחק, עסקה לא מעט בסיקול אבנים. כמו כולם. "כשפרצה המלחמה הייתי הקשרית של המשק. עברתי יום אחד של השתלמות אלחוט, לא יותר", סיפרה.
בשני הראיונות שהתקיימו עימה תיארה רחל שדר נוסף שקיבלה, בעל משמעות היסטורית מצמררת. הוא הגיע באמצע ינואר 1948, והיה קשה לפענוח. לקח לה זמן להבין מהו המסר המוצפן בו. בסופו של דבר היא הצליחה להבין כי ההודעה ביקשה "לשלוח 'קווי אור' לכיוון ג'בעה". מדובר היה ככל הנראה בבקשה לשלוח סיוע לאנשי מחלקת הל"ה, שהיו בדרכם לעזרת הגוש הנצור. אולם כשההודעה הגיעה, זה כבר היה מאוחר מדי. הלוחמים שבדרך כבר לא היו בין החיים.
הנכד, יהודה לויכטר: "סבתא הייתה אומרת שאם היו יודעים בתש"ח שהם הולכים לעמוד יום אחד על במה ולראות כל כך הרבה מבוגרים ובני נוער שמחים ורוקדים בגוש עציון, זה היה שווה הכול"
מה שבבירור הסעיר את המרואיינת גם בהיותה כבר אישה מבוגרת, הוא תיאור ההחלטה שלה אז, כאם צעירה, להיפרד מבנה התינוק בן החודשים הספורים, גבי. להניח לו להתפנות בינואר 1948 עם שאר הילדים ועם המטפלת של הקיבוץ לירושלים, ולהישאר מאחור כדי למלא את התפקיד שבו היא נדרשה במערכה. "היום לא הייתי עושה את זה. דחיתי אז את המחשבה שאולי לא אראה אותו יותר. היה לי ברור שלא יקרה לי כלום. לא יודעת למה, אבל היה לי ברור".
שתיים מבין כשלושים נשות משואות־יצחק שנפלו בשבי הירדני היו אימהות. הפרידה מהילדים הייתה ארוכה. חודשים בלעדיהם בקיבוץ, אחר כך השבועות בשבי, וגם אז – כשהנשים הושבו למדינת ישראל הצעירה (שעל הקמתה שמעו רק לאחר שחרורן), הן התגוררו בינתיים בפאתי תל־אביב, באבו־כביר הנטושה. הילדים היו בירושלים, שאליה אפשר היה להגיע רק בשיירה. כשפגשה רחל שוב את בנה גבי, הוא כבר היה בן למעלה משנה. "היום הוא גר פה לידי", מתארת דורון בריאיון, שנערך בביתה במשואות־יצחק, שהוקם מחדש בבקעת שפיר. רבים מנכדיה, כמו לויכטר, שבו אל גוש עציון ומתגוררים ביישוביו. "עם ישראל חי", היא סיכמה.
רבין ראה את הלהבות
ד"ר יוחנן בן־יעקב, מילדי כפר־עציון ששבו אליו, בן לאב ואחיין לדוד שנהרגו שם בקרבות, פרסם לאחרונה ספר בשם "אנשי סלע", על מתיישבי גוש עציון. "יש שאלה לגבי 'מלכה נפלה', האם זה יצא ממכשיר הקשר של כפר־עציון או ממשואות־יצחק. אם משם, אז בהחלט סביר שזה שדר של רחל דורון. יכול להיות שיצא משני המקומות", הוא אומר השבוע, ומספר ש"הרב הראשי לישראל, הרב יצחק הלוי הרצוג, עשה מזה הברקה רעיונית ואמר ש'מלכה נפלה ומלכות קמה'". במאמריו של בן־יעקב, שחקר את ימיו האחרונים של הגוש, הוא מצביע על ההוכחות לכך שרובם הגדול של לוחמי כפר־עציון נפלו תוך כדי קרב ולא נטבחו, כפי שנהגו לומר בעבר.
עוד הוא מספר על יצחק רבין, אז מפקד חטיבת הראל של הפלמ"ח, שראה במו עיניו את יישובי גוש עציון עולים בלהבות, ממקום עומדו במעלה־החמישה שמצפון מערב לירושלים. "ב־1973 הוא סיפר לי בהתרגשות גדולה על אותו יום. הם קיבלו את השדר וידעו שגוש עציון נפל. ידעו שכמעט כולם נהרגו. ערב הפלישה של צבאות ערב הם עמדו בעיניים דומעות על הגג במעלה־החמישה, ראו בעיניים את הערבים בוזזים ומעלים את היישובים באש. כפר־עציון בער יום קודם, ביום חמישי. משואות היה האחרון. במשואות כבר התחילו להתפלל קבלת שבת, ואז הערבים הגיעו ולקחו את כולם בשבי והדליקו גם את משואות.
"רבין אמר לי 'ראיתי כמו ארבע שלהבות ענקיות על ההר, נרות שבת דולקים על ההר'. מאז מרד בר־כוכבא לא הייתה מציאות כזו. ואז הקשר של רבין הגיע בריצה וצעק 'מזל טוב', ורבין עשה לו עם היד תנועה כזו, שישתוק. הקשר שוב צעק מזל טוב, ואמר 'בן־גוריון הכריז על מדינה, הודיעו בקשר'. רבין הזכיר לי את הסיפור הזה כמה חודשים לפני שנרצח, כשהיה ראש ממשלה. באנו לדבר איתו על גוש עציון, והוא אמר 'אתה יודע מה זה גוש עציון בשבילי".
בן־יעקב כואב את דחיקת הזיכרון. "127 לוחמים, מהן 22 לוחמות, נפלו באותו יום בכפר־עציון. ארבעה שרדו. 79 חברי קיבוץ כפר־עציון נפלו בקרב האחרון, מהם 20 חברות. 16 נופלים היו נצר אחרון למשפחות שהושמדו בשואה, מהם 6 חברות. אחרי מלחמת ששת הימים מעטים היו בתי הספר שלא היו מגיעים הנה. בית ספר שדה שלנו עבד בהיקפים עצומים, היינו מוצפים. בשנים האחרונות זה פחת. בתי הספר הקיבוציים באו ללמוד פה ציונות. היום זה לא יעלה על הדעת, וזה אסון". בין הסיבות לכך, לדעתו, הישחקות אתוס הקרבות, והעובדה כי מתיישבי יהודה ושומרון לא השכילו להתנחל בלבבות. "אבא שלי ואחיו היו כל מה שנותר מהמשפחה, והם נהרגו פה שניהם. כשחושבים על הדור הזה שהגיעו ארצה מהשואה, זה דור מופלא שאנחנו חבים לו המון".
מתיה שלהב מעין־צורים זוכרת את ההודעה ההיא על המלכה שנפלה. "בחמישי בארבע קיבלנו את ההודעה, ותמיד כשהייתי חוזרת על זה הייתי בוכה. גם עכשיו", היא אומרת, דומעת מול התמונות החרוטות בה, גם השבוע. "אני לא יכולה שלא. הצער נמצא".
"שבועיים לפני, כבר ידענו שמצפה לנו קרב קשה", היא משחזרת השבוע. "חסכנו במים, אז לא התרחצנו ולא החלפנו בגדים. מותר היה לכל אחד לשתות שלושה ספלים של מים ביום. זהו".
גם היא נפלה בשבי. מבין כל הנשים שנלקחו יחד אל השבי הירדני, היא לא זוכרת באופן אישי סיפורים על רחל דורון, אבל את הדרך אל מחנה השבויים לא תשכח. "הביאו משאיות של בהמות והכניסו את כל מי שהיה בחיים, כל אחד במשאית של הקיבוץ שלו. כשהגענו לכביש ירושלים-חברון ופנינו ימינה, הבנתי שלא שולחים אותנו לירושלים כמו שהבטיחו. בשישי ובשבת היינו בחברון. הובילו אותנו שם ברחובות וכל האנשים עמדו והסתכלו. זרקו עלינו אבנים, ביצים סרוחות. שמחו. עוד לפני שהגענו לחברון יצאו האנשים של דיר־יאסין, וכולם עמדו לצד הכביש והעבירו יד על הגרון. את יודעת למה הכוונה, תנועה של שחיטה. בשבת בבוקר הוציאו מחברון רק את הבנות, הצליחו להביא אותנו עד בית־לחם. קרוב לבניין המשטרה הייתה אזעקה וכל אנשי הכנופיות רצו לבניין המשטרה. העלו אותנו לקומה שנייה ושם היינו שבועיים. אחר כך הועברנו לעבר הירדן.
"עד מלחמת ששת הימים נמנעתי מלספר על מה שהיה. אני לא יודעת איך לקרוא לרגש הזה שהיה לי בנוגע לסיפור, אולי חרפה, על כך שהייתי שבויה, שלא נלחמתי עד הסוף. במלחמת ששת הימים הייתי בתחילת היריון, והרופא ציווה עליי להיזהר מנסיעות. אבל כשהודיעו שהגוש שוחרר אמרתי לרופא שלא יעזור, אני חייבת לנסוע לראות את המקום שהייתי בו. אחרי שראיתי את המעט שנשאר – הכול הרוס, שבור, ובכל זאת – משהו כאלו ניתק בתוכי. הצביטה שסגרה אותי ובגללה לא יכולתי לספר, נפתחה. רק אז השתחררתי מהבושה שלא הצלחנו בקרב. לא הייתי אמורה להתבייש, אבל יש דברים שאדם לא שולט עליהם. הלוואי שלא יחזרו מפלות כאלו, ושלא תהיה עוד מלחמה", היא אומרת.
ליד הסליק של סבא
הנכד, יהודה לויכטר, הוא מייסד פסטיבל המוזיקה "אחרית הימים", שהתקיים כבר פעמים רבות בגוש עציון. "הפסטיבל היה במשך שנים בשטח משואות־יצחק הישנה, במקום שאותו סבא וסבתא הקימו וגרו בו עד תש"ח. במשך השנים סבתא עלתה כמה פעמים על הבמה המרכזית בפסטיבל, ומול אלפיים איש נשאה דברים. אמרה יחד עם סבא, יוני, שאם הם היו יודעים בתש"ח שהם הולכים לעמוד יום אחד על במה ולראות כל כך הרבה מבוגרים ובני נוער שמחים ורוקדים בגוש עציון, זה היה שווה הכול.
"רק בהלוויה השבוע, בהספדים, קלטתי שנולדתי לתוך מציאות של סבתא כזו. תמיד ידעתי שהיא הייתה קשרית, ורק עכשיו נפל לי האסימון שאני צאצא של האישה האגדית הזו. לצד סבתא, סבא היה הסליקר – אחראי על הסליק. החביא את הסטנים וכלי הנשק שהיו להם מפני הבריטים. הוא נהג להחביא את הנשקים ליד מקום שנקרא ח'ירבת ג'ומג'ום, שהיום אני גר ממש לידו. זו סגירת מעגל".
ראש המועצה האזורית גוש עציון, שלמה נאמן, ספד השבוע לדורון. "בדיוק בימים אלו כשאנו מציינים 80 שנה להקמת גוש עציון, אנו מתבשרים שמי שמילותיה ההיסטוריות נטבעו במורשת הישראלית הלכה לעולמה. סיפורה המדהים של רחל דורון זכרה לברכה, הוא הסיפור של ההתיישבות בגוש עציון. מי שבישרה שמלכה נפלה, עברה את השבי הירדני וצאצאיה גרים, פועלים ויוצרים בגוש עציון. מלכה נפלה. אני שולח תנחומים למשפחה, שממשיכה את פועלה החלוצי. יהי זכרה ברוך".
