כחודשיים לפני מועד הבחירות לרבנים הראשיים, שאמורות להתקיים במחצית חודש אב, ב־1 באוגוסט, השטח כבר רוחש ומתחמם. לכאורה מדובר בשתי מערכות בחירות נפרדות: אחת לרב האשכנזי הראשי, והשנייה לרב הספרדי הראשי, הנושא גם בתואר המסורתי השמור ל"חכם באשי" של ירושלים עוד מימי השלטון העות'מאני: הראשון לציון. אולם העובדה ששני הרבנים נבחרים באותו יום ועל ידי אותו גוף בוחר, יוצרת זיקה בין שני ההליכים ופותחת פתח לעסקאות, "דילים" בלעז.
עם הקמת הממשלה נקבע בהסכמים הקואליציוניים עם מפלגת הציונות הדתית כי ייבחר רב ראשי ציוני־דתי. לא נכתב במפורש שמדובר ברב הראשי האשכנזי, אולם למי שחתם על ההסכמים היה ברור שתנועת ש"ס לא תוותר על הזכות למנות רב ראשי ספרדי; התוצאה היא שלציונות הדתית נותרה ההתמודדות על כהונת הרב הראשי האשכנזי.
בסביבתו של יו"ר מפלגת הציונות הדתית מספרים כי כאשר נוהל המשא ומתן הקואליציוני, ההנחה הייתה שזהותו של המועמד המוסכם תיבחר בוועדה בראשותו של הרב חיים דרוקמן. סמוטריץ' העריך שוועדה בראשות הרב דרוקמן תיהנה מאמון של כלל הציבור, והכרעתה בנוגע למועמד המוסכם תהיה מקובלת על כל מי שרואים עצמם כמועמדים, גם אם לא יאהבו את הכרעתה.
גורם בקואליציה: "ש"ס לא יכולה להרשות לעצמה מצב שבו הרב דוד יוסף והרב יהודה דרעי מתמודדים אחד נגד השני"
"סמוטריץ' אמר מראש שהוא איננו חושב שהבחירה צריכה להיות פוליטית", מציין גורם במפלגה בשיחה עם מקור ראשון. לדבריו, "לא נכון לעשות פוליטיזציה של הבחירה. מן הראוי שמי שיבחר את המועמד יהיו רבני הציונות הדתית". אלא שבעקבות פטירתו של הרב דרוקמן, התמונה הסתבכה מעט. כדי לאפשר בכל זאת בחירה של מועמד מוסכם פנה סמוטריץ' אל רב העיר רמת־גן לשעבר, הרב יעקב אריאל, בבקשה שיקים את ועדת הרבנים ויעמוד בראשה. הרב אריאל קיבל עליו את המשימה, ובימים אלו הוא משלים את הקמתה של ועדה שתמנה רבנים ולצידם גם אנשי ציבור מכל גוני הקשת הציונית־דתית.
ואולם, על אף התיאום ההדוק בין ש"ס למפלגת הציונות הדתית, וההנחה שלפיה אריה דרעי מעוניין לכבד את ההסכמה על בחירת רב ראשי ציוני־דתי, התמונה המעשית מורכבת יותר. על פי החוק, את הרבנים הראשיים בוחרת אסיפה מיוחדת שמורכבת באופן ספציפי לצורך זה. היא כוללת 150 חברים, מתוכם 80 רבנים ו־70 אנשי ציבור. רשימת 80 הרבנים בנויה באופן הבא: 30 רבני הערים הגדולות; 14 רבני המועצות המקומיות הגדולות; 2 הרבנים של שתי המועצות האזוריות הגדולות; 8 רבנים משמונת היישובים הגדולים בישראל; רב השכונה הוותיק ביותר בכל אחת מן הערים ירושלים, תל־אביב־יפו, חיפה ובאר־שבע; 10 הדיינים הוותיקים ביותר; הרב הצבאי הראשי וסגנו; ועוד 10 רבנים שאותם ממנים הרבנים הראשיים לישראל, בהתייעצות עם השר לשירותי דת ובאישור הממשלה.
רשימת 70 אנשי הציבור מורכבת גם היא באורח דומה: 25 ראשי הערים הגדולות; 6 ראשי המועצות המקומיות הגדולות; 4 ראשי המועצות האזוריות הגדולות; 14 ראשי המועצות הדתיות של הערים הגדולות; 4 ראשי המועצות הדתיות של המועצות המקומיות הגדולות; 2 שרים שבוחרת הממשלה; 5 חברי כנסת הנבחרים על ידי מליאת הכנסת או על ידי ועדה שהכנסת הסמיכה לכך; ועוד 10 אנשי ציבור שימנה השר לשירותי דת, בהתייעצות עם הרבנים הראשיים לישראל ובאישור הממשלה. יצוין כי באופן אבסורדי, בשל הגדרתם המשפטית של יישובי יהודה ושומרון, רבני המועצות וראשיהן אינם יכולים להתמנות לחברים באסיפה הבוחרת, גם אם מדובר במועצות הגדולות ביותר.
הבחירות עצמן מתנהלות באופן חשאי בשתי קלפיות, מאחורי פרגוד. מי שמחזיקים בכוח הפוליטי הגדול ביותר באסיפה הבוחרת, הם אנשי תנועת ש"ס והעומד בראשה אריה דרעי. באמצעות השר לשירותי דת, מיכאל מלכיאלי, ש"ס היא בעלת השפעה מכרעת הן על בחירת עשרת אנשי הציבור שממנה השר, והן על בחירת עשרת הרבנים שממנים הרבנים הראשיים בהסכמת השר. בנוסף, אחיזתה רבת השנים של ש"ס במשרד לשירותי דת הביאה לכך שמרבית ראשי המועצות הדתיות החברים בגוף הבוחר מזוהים עם המפלגה. לש"ס אחיזה משמעותית מאוד גם ברבנויות הערים ובקרב הדיינים. בנוסף, אחיזתה במשרד הפנים מעניקה לה כוח משמעותי גם כלפי ראשי רשויות מקומיות שאינם מזוהים עם המפלגה. בתנאים כאלו, דיל עם ש"ס אמור להיות הפתרון האידיאלי. ואולם מארג האינטרסים של חברי האסיפה הוא סבוך, והבחירות אינן נערכות בהצבעה גלויה אלא מאחורי פרגוד. התוצאה היא שכוחן של הסכמות מלמעלה להכתיב את אופן ההצבעה – מוגבל.
הבן של מול האח של
בגזרה הספרדית המפה ברורה לכאורה. על הקווים מתחממים רק שני מועמדים בעלי סיכוי של ממש. האחד הוא הרב דוד יוסף, ראש כולל "יחווה דעת" בירושלים ובנו של הרב עובדיה יוסף, הראשון לציון ומנהיגה הרוחני המיתולוגי של ש"ס; השני הוא רבה של באר־שבע הרב יהודה דרעי, אחיו של אריה דרעי. גורמים בש"ס יודעים לספר שדרעי מעדיף את מועמדותו של אחיו וכבר פועל בשטח לבחירתו, אף שמועצת חכמי התורה לא הכריעה רשמית בנושא. לטענתם, גם הרב דוד יוסף כבר הבין שלא ייבחר לרב הראשי. מטרתו בהתמודדות היא לוודא את בחירתו לכהונה היוקרתית של רב העיר ירושלים, לאחר פרישתו הצפויה בקרוב של רב העיר המכהן, הרב שלמה משה עמאר. ואולם כל עוד הבחירה בו בירושלים לא הובטחה, לא יוותר הרב יוסף על המועמדות לרב הראשי והוא ממשיך לקדם אותה, בין השאר באמצעות פגישות עם חברים בגוף הבוחר.
חששו העיקרי של הרב דוד יוסף, המשותף לו ולגורמים בכירים בש"ס, הוא ממצב שבו המערכה הסוערת לבחירת הרב הראשי האשכנזי תטרוף את הקלפים בהתמודדות על כס הרב הספרדי. לכאורה לא היה אמור להיות קשר בין ההתמודדויות, מלבד הדיל הנרקם בין ש"ס למפלגת הציונות הדתית. בפועל המצב סבוך הרבה יותר.
מבין רבני הציונות הדתית הכשירים להתמודד על כהונת הרב הראשי לישראל, כאלה שטרם מלאו להם שבעים שנה כהוראת החוק, מוזכרים כעת שמותיהם של שלושה מועמדים עיקריים: רב העיר פתח־תקווה, הרב מיכה הלוי; דיין בית הדין הרבני הגדול, הרב אליעזר איגרא; ואב בית הדין הרבני באשקלון, הרב מאיר כהנא. רב נוסף שעשוי להכריז על התמודדות, אף שבשלב זה הוא ממתין לראות כיצד יתפתחו הדברים, הוא רב העיר שהם ויו"ר ארגון רבני צהר, הרב דוד סתיו, אשר התמודד בבחירות הקודמות לרבנות והפסיד לרב דוד לאו.
ואולם לצד הארבעה הללו מקודמת בימים אלו, בקמפיין ציבורי אגרסיבי, מועמדותו של ראש ישיבת מרכז הרב, הרב יעקב שפירא. הרב שפירא, חבר מועצת הרבנות הראשית ובנו של הרב הראשי לשעבר הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא, התמודד לפני עשור על כהונת הרב הראשי האשכנזי, והגיע למקום השלישי עם 24 קולות בלבד. כעת הוא ומקורביו משוכנעים שסיכוייו עלו באופן דרמטי. דא עקא, שלרב שפירא כבר מלאו 72. במטרה לפתוח לפניו את הדלת להתמודדות מנסים מקורביו לקדם תיקון לחוק, אשר יבטל את מגבלת הגיל ויאפשר גם למועמדים שחצו את גיל 70 להתמודד על כהונת הרב הראשי. הקמפיין כולל מאמרים בתקשורת, הפעלת לחץ על פוליטיקאים ורתימת רבנים רבים למאבק. בכמה כלי תקשורת פורסמה עצומה עם חתימותיהם של למעלה מ־150 רבנים הקוראים לתיקון החוק, תחת הכותרת "בישישים חכמה".
מובילי הקמפיין לבחירת הרב שפירא משוכנעים שהוא המועמד היחיד שמקובל על כל הזרמים ויוכל להיבחר כרב ראשי ציוני־דתי. הרב יוסף צבי רימון, מתומכיו של הרב שפירא, מציין בשיחה עימנו כי הוא איננו מביע עמדה בשאלת תיקון החוק, אך משוכנע שהרב שפירא הוא המועמד הנכון לכהונת הרב הראשי. "הרב שפירא הוא תלמיד חכם, ראש ישיבה חשובה, מצוי בעולם הלימוד, אדם נעים הליכות שעשה שימוש תלמידי חכמים אצל אביו – הרבה תכונות טובות ונכונות. מעבר לכל זה, הדבר החשוב הוא שאני מאמין שהרב שפירא יוכל לחבר בין האנשים והגוונים השונים בתוך הציונות הדתית וגם מחוץ לה. הרב שפירא יכול לעשות את הדברים בצורה מאחדת ומקרבת".
למרות הטענות הללו, היוזמה לתקן את החוק כדי לאפשר את מועמדותו של הרב שפירא מעוררת התנגדות בכמה ממפלגות הקואליציה, ונכון לרגע זה ספק רב אם בכלל ניתן יהיה לקדם אותה במועד. בסביבת הרב שפירא יש מי שמאשימים את יו"ר מפלגת הציונות הדתית, שר האוצר בצלאל סמוטריץ', בסיכול האפשרות לתקן את החוק כך שמועמדותו תתאפשר. ואולם גורם אחר בקואליציה מציין בשיחה עימנו שהתמונה מעט שונה.
"לאף אחד בקואליציה אין אינטרס לקדם את ההצעה", הוא מסביר. "נכון שיש גורמים שמעדיפים לא להיות חתומים על הסיכול שלה, אבל אם בודקים לעומק מגלים את התמונה האמיתית. הבעיה הראשונה היא שמדובר בהצעת חוק פרסונלית באופן מובהק. במצב הפוליטי היום, כל ניסיון לחקיקה פרסונלית ייתקל בהתנגדות קשה מאוד באופוזיציה ויסבך את העניינים בתוך הקואליציה. אם אריה דרעי ויתר על 'חוק דרעי 2' ונתניהו ויתר על החוק שאמור היה לחסוך ממנו את הצורך להשיב מאות אלפי דולרים, מישהו מאמין שהם יתאבדו על הצעת חוק פרסונלית בנוגע לרבנות הראשית? זה מה שחסר לקואליציה הנוכחית, שגם כך היא הרבה פחות יציבה ממה שהיה נדמה אולי בזמן הקמתה, בזמן שהיא צריכה להתמודד עם העברת תקציב ואתגרים נוספים?
"חייבים לזכור שהבחירות לכהונת הרב הראשי האשכנזי לא מתנהלות בחלל ריק", מוסיף אותו גורם. "לשחקנים הנוספים על המגרש יש אינטרסים משלהם. אריה דרעי מעוניין להביא לכך שאחיו ייבחר לרב הראשי הספרדי, אבל לשם כך הוא חייב להבטיח שניתן יהיה לבחור את המועמד הנוסף לתפקיד, הרב דוד יוסף, לרבה הספרדי הראשי של ירושלים. רב העיר הנוכחי, הרב עמאר, אמור היה לפרוש מהתפקיד באפריל עם הגיעו לגיל 75, ודרעי קיווה לבחור לו מחליף עוד לפני הבחירות. אבל בחודשים האחרונים התברר שתאריך פרישתו המעודכן של הרב עמאר הוא בחודש דצמבר. החשש בש"ס הוא שהעלאת הגיל המקסימלי לבחירת רב ראשי תביא ללחצים כבדים להעלות את גיל הפרישה גם לרבני ערים, לחצים שכבר החלו.
"אם הרב יוסף לא יהיה משוכנע שבחירתו לרב הראשי של ירושלים אחרי הבחירות לרשויות המקומיות מובטחת, עלול להיווצר מצב שבו הרב דוד יוסף והרב יהודה דרעי מתמודדים אחד נגד השני, תרחיש שמפלגת ש"ס לא יכולה להרשות לעצמה. במקביל, גם בדגל התורה חוששים מהסרת מגבלת הגיל. מבחינתם, האפשרות של בחירת הרב דוד סתיו לרב הראשי היא סדין אדום. בסיבוב הנוכחי הם מסוגלים להבטיח שהרב סתיו לא ייבחר. ואולם ביטול מגבלת הגיל תאפשר לרב סתיו להתמודד על התפקיד בעוד עשר שנים, אפשרות שהם לא מעוניינים לפתוח".
לדברי הגורם, "חלק ניכר מתומכי החקיקה לא מבינים את הדינמיקה של הפוליטיקה. אם הבחירות לרבנות יהפכו לנושא מרכזי בדיוני הכנסת כל האירוע יצא משליטה, והסיכוי לבחור רב ראשי ציוני יפחת מאוד. הטענות שלפיהן רק הרב שפירא יכול לקבל תמיכה רחבה הן מופרכות. לכו לפתח־תקווה ותראו את האהדה הרחבה לרב מיכה הלוי, שחוצה מחנות ומגזרים. והוא כמובן לא המועמד היחיד. גם הרב אליעזר איגרא והרב מאיר כהנא הם בהחלט מועמדים ראויים. המחשבה שהרב שפירא הוא המועמד הריאלי היחיד, פשוט לא נכונה".
השינוי של צהר
מפלגת אגודת ישראל – החלק החסידי של יהדות התורה – נוהגת שלא להיות מעורבת בבחירות לרבנות הראשית. ואולם בדגל התורה הליטאית מסרבים להתחייב שיכבדו את ההסכמות הקואליציוניות על בחירת רב ראשי ציוני־דתי. "עכשיו הקואליציה עסוקה באישור תקציב המדינה, אבל לאחר מכן הכול פתוח", אומרים גורמים במפלגה. כמה רבנים חרדים בודקים בימים אלו את האפשרות להתמודד אף הם על כהונת הרב הראשי האשכנזי, זאת מתוך תקווה שברגע האמת יבחר יו"ר ש"ס אריה דרעי לשתף פעולה בבחירות לרבנות הראשית עם דגל התורה ולא עם מפלגת הציונות הדתית, כפי שקרה לפני עשור. בין השמות הבולטים המוזכרים בהקשר זה ניתן לציין את הרב משה חיים לאו, אחיו הבכור של הרב הראשי המכהן. הרב לאו התמודד בבחירות לרבנות ירושלים והפסיד לרב אריה שטרן. כעת הוא מקווה כי בקרב חברי האסיפה הבוחרת את הרבנים הראשיים לישראל יזכה להישג משמעותי יותר.
בזמן שבקרב המועמדים הפוטנציאליים ומעגליהם הקרובים העניין בנושא רב, דומה שהנושא רחוק מאוד מסדר היום הציבורי – הן של הציבור הדתי הרחב, ובוודאי של הציבור הישראלי כולו. תני פרנק, מנהל המרכז ליהדות ומדינה במכון הרטמן, העוסק שנים רבות בסוגיות דת ומדינה במסגרות שונות, טוען כי מההתמודדות הנוכחית נעדר לחלוטין הרכיב של תקווה לשינוי.
"קשה לשכנע אנשים להתעורר פעם בעשר שנים ולהתעניין בנושא הזה, כאשר לפני עשר שנים בבחירות הקודמות הייתה תקווה למשהו שונה, ובסוף זה לא קרה", אומר פרנק. "לא משנה אם אתה אוהד של צהר או לא, בעד הרב סתיו או נגדו – עצם ההתמודדות הזו יצרה עניין גם בקרב אנשים מחוץ לציונות הדתית, כי היא פתחה אפשרות לאיזשהו שינוי. הפעם, גם אם נניח שלחלק מהמועמדים יש תמיכה גם בקרב המיינסטרים הציוני־דתי, לציבור הכללי לא באמת משנה אם הרב הראשי הבא יהיה ציוני־דתי או חרדי. העימות הנוכחי על זהות הרב הראשי הבא הוא בין סמוטריץ' לגפני או דרעי. זה לא מאבק בין שמרנים לליברלים, אלא לכל היותר מאבק בין חרדים לחרד"לים.
"הרבנות עשתה כל שביכולתה כדי להיות כמה שפחות רלוונטית לציבור הישראלי בכללותו", טוען פרנק. "אם בעבר היא הייתה רלוונטית באופן מוגבל, אחרי הפיאסקו של הרב מצגר, והבחירות האחרונות שגם בהן לא הייתה שום בשורה, גם שאריות הרלוונטיות אבדו. עם כל התבטאות של הרב יצחק יוסף וכל מינוי קרובים ברבנות הראשית, הגוף הזה הופך לבלתי רלוונטי. תמיד אפשר להאשים את התקשורת, אבל אם לא היה על מה לדווח היא לא הייתה מדווחת. לכן, זה לא צריך להפתיע שאפילו במגזר היחיד שמייחס חשיבות לעצם המוסד, הרבה מאוד אנשים איבדו עניין בנושא.
"וזה לא רק הבחירות. אנשים מפנים עורף למוסד הזה באופן כללי ותומכים בכשרויות אלטרנטיביות כמו צהר. ארגון צהר עצמו עבר שינוי גישה, מהתמודדות על הנהגת הרבנות לניסיון לתת לה אלטרנטיבה, ולפחות חלק מהציבור הולך איתם. אם פעם אנשים הסתכלו על הרבנות הראשית כעל אידיאל, היום המבט הזה השתנה. לכן קשה להתפלא שבקונסטלציה הפוליטית הנוכחית הבחירות לא באמת מעוררות עניין".
