הסרטון שפרסמה דוברות המשטרה השבוע, מתחיל ברגע הפריצה לווילה המפוארת ביישוב הצפוני טובא־זנגרייה. הכוחות המיוחדים משתמשים בטכניקה של "פריצה קרה", ובתוך כמה רגעים עוצרים חשודים במכנסי ג'ינס וחולצות טריקו שחורות, מנסרים מרצפות בחיפוש אחר ממצאים מרשיעים ועורכים חיפוש יסודי ברכבי היוקרה ובמחסנים. עשרה חשודים עצרה המשטרה ביום שני לפנות בוקר, לאחר שהללו – כך על פי החשד – עמדו מאחורי הצתת משאית ביישוב טפחות ושורת הצתות נוספות באצבע הגליל ובמרחב הכינרת.
ליישוב הבדואי הגיעו השר לביטחון לאומי איתמר בן־גביר, מפכ"ל המשטרה קובי שבתאי וצמרת מחוז הצפון. "מתקשרים אליי אנשים ואני שומע את הכאב, את הייאוש, את החומרה בתופעה הזו שנקראת פרוטקשן", אמר בן־גביר. "הפרוטקשן כאן יוצא מפרופורציה והוא חוצה את כל הקווים האדומים. חשוב שנמשיך להיות אינטנסיביים. המחסומים האלה צריכים להיות כאן כל הזמן".
עבור דן גפן זה היה סוג של דז'ה־וו. לפני כשלוש שנים הוא נכח באותו מקום במבצע דומה, כששימש ראש המטה של השר לביטחון הפנים דאז אמיר אוחנה. "אותה טובא־זנגרייה, אותן משפחות פשע, אותן יחידות מג"ב, אותן חסימות, אותם מעצרים. הפרוטקשן לא ייעלם כל עוד התנאים הכלכליים שמאפשרים אותו מתקיימים".
אבל השבוע גפן מתבונן באירועים מזווית אחרת. לפני ימים אחדים הוא פרסם, יחד עם החוקרת מורין אמיתי, מסמך מדיניות מקיף מטעם פורום קהלת תחת הכותרת "שמירה ללא ביטחון: כיצד אפשר להיאבק בפשיעת הפרוטקשן בישראל".
יש תשובה לשאלה הזו?
"אני כלכלן בהשכלתי, וכל בעל מקצוע רואה את המציאות מבעד למשקפיים שלו. אם תלך לפרקליטות ותבקש כלים למלחמה בפרוטקשן, הם יציעו לך את הארגז הפלילי: יותר כתבי אישום והחמרת ענישה. ככלכלן אני בוחן את הפשיעה במשקפיים כלכליים. ארגון פשיעה הוא בסוף עסק עם הכנסות והוצאות שרוצה להרוויח ולהשיא תשואה ל'בעלי המניות'. מהפרספקטיבה הזו, השאלה המרכזית היא איך אני פוגע בשורת הרווח, איך אני הופך את הפעילות הזו לפחות כלכלית וממילא לפחות כדאית".
"אני אוהב את השוטר כי הוא נותן השירות שהכי קל לשנוא. אני מבין גם את התמריצים שפועלים עליו ופועל בהתאם"
הגדרת הפרוטקשן בנייר העמדה היא "עסקה לא סימטרית, טפילית, בין סוחט לנסחט. עסקה שבה הנסחט משלם לסוחט בעבור שירות קיים או תואנת שווא של שירות, בכפייה או ברמייה, תחת איום מרומז או מפורש באלימות".
הבעיה בפרוטקשן היא שאירועי הסחיטה האלימים והבוטים הם רק חלק קטן מהתמונה. במקרים רבים הסחיטה היא שקטה, הנסחטים לא מתלוננים, ונותנת השירות היא חברת שמירה רשומה שמוציאה קבלות.
"זו בהחלט תופעה רחבה יותר וחמקמקה יותר ממה שנדמה. במהלך המחקר גילינו שיש נסחטים שלא יודעים שהם נסחטים. הם מקבלים שירות מחברת שמירה ולא יודעים שאותה חברה אחראית להצתות ולפריצות במתחם. יש אזורי תעשייה שבהם תופעת הפרוטקשן מושרשת כל כך, שאין בכלל אלימות. כל מי שפותח שם עסק יודע שהוא צריך לשלם לחברת השמירה, ולפעמים הוא פונה אליה מראש עוד לפני שהיא פנתה אליו. אירועי ההצתות הם לרוב במקומות שבהם השטח עדיין לא התרגל לנוכחות העבריינים והוא מגלה התנגדות. אם יש שקט זה לפעמים בגלל שהמצב גרוע יותר.
"יש מצבים שבהם מי שמשלם לא יודע שהוא משלם לסוחט. לדוגמה, קבלן זוכה במכרז ממשלתי של תשתיות, ארגון הפשיעה מגיע אליו ואומר לו, אני אעשה את העבודה כקבלן משנה שלך, אתה תעביר לי את הכסף, ובתמורה ניתן לך לעבוד בשקט במקומות אחרים. הקבלן לא מתלונן והמדינה לא יודעת למי היא משלמת. הנזק המצרפי של התופעה מוערך במיליארדים".
יש פרוטקשן גם במגזר היהודי?
"אין ספק שישנה דומיננטיות בקרב מגזרי מיעוטים, אולם מדובר בתופעה חוצת גבולות שקיימת בכל מגזר, אפילו בחרדי. כשבעלי חנויות סלולרי מאוימים שאם הם ימכרו מכשירים שאינם מאושרים על ידי ועדת רבנים מסוימת, המקבלת עמלה על כל טלפון הנושא את המדבקה שלה, הם יסבלו מהפגנות אלימות מול החנות עד כדי הצתות וונדליזם, יש לזה ריח של פרוטקשן. המניע כביכול אידיאולוגי, אבל בסוף זהו מנגנון בסיסי של סחיטה באיומים וכפייה על מתן שירות".
מי הסובלים העיקריים מהתופעה?
"את הקבלנים הכי קל לסחוט, כי יש להם ציוד הנדסי כבד שאפשר בקלות לפגוע בו, אבל חוץ מחברות הייטק במגדלים איש כמעט אינו חסין. בעלי חנויות מאוימים, איתרנו אפילו רופא שיניים שמשלם דמי חסות. במצב הנוכחי, אם אתה נסחט, ההחלטה הרציונלית הטובה ביותר שתעשה תהיה לשלם את הכסף. כי לשלם לחברת אבטחה אמיתית יעלה לך הרבה יותר, הביטוח לא מוכן למכור פוליסות הגנה מפני פרוטקשן, והמשטרה לא תגן עליך 24/7; לכן חייבים לחשוב על כיוונים חדשים. הפרוטקשן הפך למעין מס נוסף. המס הזה גורר אובדן אמיתי של תוצר שהיה יכול ללכת לצמיחה ולהשקעה בעסק".
אתה מציע להתמקד בפרוטקשן שנעשה באמצעות כפיית שירותי שמירה. למה בעצם?
"כי בתוך שוק הסחיטה זהו הענף הכי רווחי. בניגוד לארגון פשיעה שמרוויח מקנביס או מהימורים, כאן לא נדרשות תשומות. העבריינים לא צריכים לקנות ציוד, לנהל מלאים, לחפש לקוחות. כל מה שהם נדרשים זה לקבוע גבול גזרה עם ארגון פשיעה אחר ולא לשרוף את העסקים במרחב המחיה שלהם. בתמורה הם מקבלים תזרים מזומנים קבוע ומתפרנסים יפה כטפילים.
"הסוחט והנסחט הם טפיל ופונדקאי. הטפיל מעוניין שהפונדקאי יתקיים לאורך זמן, לכן הוא מקפיד לא לחסל אותו ולא לחנוק אותו, לא לגבות סכום גבוה מדי שיהפוך את הפעילות העסקית ללא כדאית. ארגוני השמירה הם תשתית מצוינת להלבנת הון".
מה התמריץ שלך?
דן גפן (42) עבר מסלול חיים מעניין. הוא נולד בברית־המועצות ועלה ארצה כתינוק עם הוריו. בגיל ארבע עברה המשפחה מירושלים לתקוע, שם חיים הוריו עד היום. האב, שהיה ימאי באוניות סוחר, שלח אותו בתיכון לבית הספר לקציני ים בעכו. בצבא שירת כמפעיל 9־D באינתיפאדה השנייה ("אנחנו קראנו לו 'דובי', הפלסטינים כינו אותו 'מפלצות הציונות'. זה היה אחד הכלים שאפשרו את ההכרעה באינתיפאדה. הוא ענקי אבל ממוקד, וכשאתה מגיע איתו לבית של מבוקש אתה סוגר את האירוע במינימום נזק אגבי").
כשהשתחרר פנה ללימודי כלכלה באוניברסיטה העברית, בהמשך השתלם בלימודי ימאות במכון להכשרה ימית בעכו ועבד במשך תקופה כקצין גשר באוניות־הענק של צים; לאחר מכן חזר לעבודה כלכלית במגזר הפרטי, ובהמשך הצטרף לצוות של אמיר אוחנה ושימש ראש המטה שלו במשרד לביטחון הפנים ובמשרד המשפטים. כיום גפן הוא כלכלן בחברה פרטית.
אני שואל את גפן על הצעת החוק לטיפול בתופעת דמי החסות שהגיש ח"כ יצחק קרויזר (עוצמה יהודית), וזוכה לתמיכת המשטרה. קרויזר מציע לשנות את הגדרת עבירת ה"איום" בחוק העונשין כדי לקבע שני רכיבים מרכזיים: העברת נטל הראיה לכתפי חברת השמירה, וקביעת עונש מינימום של שלוש שנות מאסר. ובלשון ההצעה: "אדם המקבל כסף או טובת הנאה מבעל עסק, באופן שאינו חד פעמי, ללא הספקת שירות או תמורה הולמים ומבלי שסיפק הסבר מניח את הדעת, יראוהו כמי שאיים על המשלם".
להצעה הזו יכול להיות נזק אגבי. אפשר לדמיין מצב שבו בעל עסק הסתכסך עם חברת שמירה חוקית למהדרין וטוען שלא קיבל שירות הולם, והחברה מוצאת את עצמה בהליכים פליליים.
"בהחלט. הגעתי בשבוע שעבר לדיון בכנסת על ההצעה הזו ואמרתי לח"כים שזו יוזמה חשובה, ההתרשמות שלי היא שהיה ניסיון כן לתת כלים להתמודדות עם התופעה. אבל חלק מהסעיפים שם, לדעתי, יכולים להזיק יותר מלהועיל, וגם ליצור בעיות אחרות שלא קשורות לפרוטקשן אלא לניצול לרעה של החוק על ידי גורמי אכיפה.
"לדוגמה, כשאתם קובעים עונש מינימום אתם מתערבים בשיקול הדעת של השופט ועלולים להשיג תוצאה הפוכה. השופט אומר לעצמו, הייתי נותן לחשוד שנה בכלא אבל שלוש שנים זה יותר מדי, אז לא ארשיע אותו או שארשיע בסעיף אחר ואגזור עונש על תנאי. בנוסף, בהחמרת ענישה ההרתעה השולית פוחתת. כשאתה מוסיף שנה לעונש קיים, לשנה הנוספת אין אותו אפקט של השנה הקודמת. ובכלל, המסלול הפלילי הוא ארוך, מסורבל, וגם אם 'קופים' (כינוי ל'חיילים' בארגון פשיעה; י"י) המאיימים על עסקים נכנסים לכלא, זה כמעט לא משפיע על תזרים ההכנסות של משפחות הפשע".
עד שמוגש כתב האישום חולפות לפחות שנה וחצי עד שנתיים מהעבירה, ובמשך כל התקופה הזו העסק ממשיך לייצר.
"ולכן הגישה שלנו שונה. הצעות המדיניות המוצעות בנייר מתמקדות בתמריצים של הסוחטים לסחוט, של הנסחטים לשלם, ושל גורמי אכיפת החוק לאכוף. מתוך מטרה להפוך את אפיק הפשע הזה לפחות רווחי. בהקשר של הענישה אנחנו מציעים רעיון פשוט: לא להחמיר ענישה אלא להרחיב אכיפה. הכלי המרכזי לעשות את זה הוא הסנקציות המנהליות, שכבר ראינו שהן עובדות מצוין בחוק קמיניץ שעוסק באכיפה נגד בנייה בלתי חוקית".
ההליך המנהלי הוא פשוט, מהיר, רף ההוכחה נמוך, ובסופו העבריין יוצא עם קנס גבוה.
"שוטרים שיזהו פרוטקשן ייתנו קנסות גבוהים ל'חברות השמירה'. החברה תקבל את הקנס כפי שאזרחים מקבלים דו"חות תנועה, תהיה ברירת משפט, ומהפעם השלישית היא תועבר למסלול הפלילי של 'עבירות המקור'. אינני תמים ואני יודע שהסוחטים יציעו לנסחטים שירותים אחרים, אבל אם אני חונק את שוק הפרוטקשן בשירותי השמירה, אני מצמצם מאוד את היכולת של העבריינים להסתיר את הסחיטה. הרי מה זו 'שמירה'? השומר מבטיח לנשמר, אני מבטיח לך שלא יאונה לך רע. אם אני זה שפוגע בך, כל מה שאני צריך לעשות זה לא לפגוע בך. קל מאוד להוציא חשבוניות פיקטיביות ולהלבין את ההון. הקנסות המנהליים ייקרו מאוד את התשומות ויהפכו את העסק להרבה פחות רווחי ומשתלם. לעומת זאת, אם ארגון פשע גוזל קו חלוקה מחברת הובלות או מכרז מקבלן תשתית, הסוחט ממילא צריך לעשות את העבודה במקום הנסחט ושיעורי הרווח מראש לא מאוד גבוהים. מאמץ נוסף הוא שלילת רישיון מחברות מתחזות באמצעות שימוש במודיעין ייעודי".
מלחמה – דווקא כליברל
איך אתה מטפל בתמריץ של המשטרה לעסוק בזה יותר?
"למשטרה קל יותר להתעסק עם מגדלים וסוחרי קנביס. העבירה מוחשית, האירועים נמדדים באופן קבוע וקל יחסית להראות תוצאות. קח לדוגמה את הצרכנים, מהרגע ששינו את המדיניות ובמקום הליך פלילי עברו לקנסות, היקף האכיפה עלה פלאים. קל לקנוס, ולשוטרים הנמדדים בסטטיסטיקות קל להראות הישגים. כשהאכיפה הייתה פלילית, שוטר שהיה תופס נער עם מריחואנה היה חושב פעמיים אם לחקור ולהגיש כתב אישום. ליבו לא נתן לו להרוס לנער את החיים בגלל ג'וינט. היום כשזה רק קנס הוא לא חושב פעמיים. אבל אם אתה בוחן איזו תופעה פוגעת פגיעה חמורה יותר באזרח, פרוטקשן חמור יותר מקנביס. בקנביס יש בסוף עסקה רצונית בין מוכרים וקונים, בפרוטקשן העסקאות כפויות. הבעיה עם פרוטקשן היא שלא תמיד קל להוכיח.
"אם אני רוצה לתמרץ את השוטרים לעסוק בזה, הדבר הראשון הוא למדוד את התופעה, באחריות הלמ"ס. הסקרים של הלמ"ס מקצועיים ואנונימיים ואין בעיה של תת־דיווח. כשהתחילו למדוד עבירות מין רמת הטיפול קפצה, כך גם כשהתחילו למדוד עבירות סמים. כשימדדו פרוטקשן יטפלו יותר בפרוטקשן.
"הדבר השני הוא חקיקת חוק נפרד לפרוטקשן. לא בשביל להחמיר בענישה אלא כדי ליצור הבנה בקרב רשויות האכיפה בחשיבות הספציפית של העבירה הזו. להבהיר שיש לה חשיבות נפרדת ושאנחנו רוצים לתת לה עדיפות. שתחנות ייבחנו על הסעיף הספציפי הזה.
"הדבר השלישי הוא הקמת יחידה ארצית ייעודית, כמו יחידת 'אתגר' שהוקמה למאבק בגנבות הרכב. יחידה שתרכז מודיעין ותיזום מבצעים. זה חשוב כי האינטרס של תחנת משטרה מקומית הוא לשמור על השקט ולא להעיר שדים".
הנסחטים טוענים לפעמים שהגשת תלונה היא בזבוז זמן.
"אני לא מצטרף אוטומטית לביקורת נגד שוטרים. אנשים שונאים שוטרים כי פוגשים אותם בסיטואציות רעות, כשעשינו פשע או כשעשו פשע נגדנו. אני קיבלתי על עצמי לאהוב שוטרים. צריך להוכיח לי למה לא לאהוב שוטר מסוים. באופן בסיסי אני אוהב את השוטר כי הוא נותן השירות שהכי קל לשנוא אותו. מה שכן, אני מבין את התמריצים שפועלים עליו ופועל בהתאם. עדיף שגוף אכיפה לפרוטקשן לא יהיה מקומי. יחידה ארצית יכולה להציע טיפול עומק בלי לדאוג לכיבוי השריפות שהיא מדליקה. היא לא תצטרך לאסוף את השברים.
"ליחידה כזו יהיו גם יכולות ז'נדרמֶריה, כמו של מג"ב. מג"בניק יודע לפשוט, להתמודד עם הפרות סדר ולהפעיל כוח לא קטלני. שוטר לא יודע לעשות את זה. הנשק שלו הוא להגנה עצמית ואפילו באלה הוא בקושי יודע להשתמש.
"אנחנו מציעים גם להקים קרן חילוט ארצית, שהכסף שמחלטים מארגוני הפשיעה שגובים פרוטקשן, ילך לשיקום העסקים שנפגעו מהעבירה. כמו קרן החילוט בעבירות סחר בבני אדם שמממנת טיפול בנשים בזנות".
הגישה שלך מאוד ליברלית. לאורך כל החוברת שפרסמתם אני מתרשם שאתה מציע רגולציה ובמקביל חושש מאוד מעודף כוח בידי גורמי האכיפה.
"בהחלט. הרגשתי שליחות לעשות עבודה כזו כליברל, ולא להפקיר את הנושא לידי מחרחרי מלחמה. אני יודע שרשויות האכיפה יכולות לרסק חיים של אנשים ולמוטט חברות מכוונות טובות בלבד. אנשים טובים מגיעים לעבודה ורוצים לעשות טוב, אבל בארגז שלהם יש רק פטיש חמישה קילו. צריך לפתוח את הראש לכיוונים חדשים".
את העבודה עשית תחת פורום קהלת. איך היה לעבוד עם ארגון המצוי בעין הסערה וחוטף כל כך הרבה מתקפות משמאל?
"קהלת הוא ארגון מקצועי מדהים. אני מכיר את עולם הארגונים החוץ־פרלמנטריים מהצד השני, מהתקופה שהייתי ראש מטה במשרדי ממשלה, ואין שום הבדל באופי העבודה בינם לבין שלל ארגוני חברה אזרחית אחרים, מארגוני נשים ועד ארגוני להט"ב. כולם מכינים ניירות עמדה, מציעים מדיניות, ומנסחים הצעות חוק והצעות לתקנות. כראש מטה, אם הייתי מקבל הצעה כללית מדי או מופשטת מדי, הייתי שולח את הארגון לנסח לי הצעת חוק מפורטת, כי לי אין זמן לעשות את זה. זה לא אומר שאין לי עמדה, בסוף אני בוחן את ההצעה לאור המדיניות של השר ואם היא טובה היא תקודם.
"בקהלת יש מגוון דעות. באתי מבחוץ, הגשתי להם את ההצעה, קיבלתי אור ירוק וציוותו אותי למורין אמיתי, שזה הזמן והמקום להודות לה. לאורך העבודה זכיתי לסיעורי מוחות עם אנשים חכמים ומוכשרים, אף אחד לא הכתיב לי אג'נדה, ואין לי מה להגיד על קהלת חוץ מתודה גדולה. התרומה שלהם לאיכות השירות הציבורי בישראל מכרעת. בלעדיהם רמת השירות לאזרח הייתה נמוכה יותר".
