"מי שמביע דעה ימנית באקדמיה עושה את זה במידה של אומץ"

במרכז סדר יומו של רקטור אוניברסיטת בר־אילן, פרופ' אמנון אלבק, ביום שבו נפגשנו, עמדה ההיערכות לטקס הסיום של עשרות סטונדטיות חרדיות, שקיבלו תואר ראשון בפסיכולוגיה, במסלול ייחודי ופורץ דרך.  "הן לומדות בנפרד אבל אין להן שום הקלות", הוא אומר. "המבחנים באותו זמן ובאותה רמה כמו כולם. ההישגים שלהן מצוינים, והעובדה שחצי מהן ממשיכות לתואר שני מלמדת על הההצלחה“.

מיזמים מסוג זה ממלאים את מרבית זמנו של אלבק, פרופסור לכימיה, ובשלוש השנים האחרונות רקטור אוניברסיטת בר־אילן. לצד העשייה הענפה באוניברסיטה ועיסוקיו כחוקר במעבדה וכמנחה חוקרים, הוא פינה מזמנו כדי להשתתף בהפגנת התמיכה ברפורמה המשפטית שהתקיימה לאחרונה בירושלים. במסגרת ההפגנה הוא השתתף בצעדת הפרופסורים למען שינויים במערכת המשפט, לצד בכירי אקדמיה נוספים ובהם חתן פרס נובל לכלכלה פרופ' ישראל אומן, המשפטנית פרופ' טליה איינהורן, פרופ' אשר כהן ועוד רבים. אלבק גם חתם על מכתב 120 הפרופסורים בעד הרפורמה.

התצלום שעלה לטוויטר, ובו נראה אלבק לובש חולצה עם הכיתוב “פרופסורים למען רפורמה משפטית“, גרף שבחים על אומץ ליבו ועל הקול הנדיר שהוא משמיע בקהילה האקדמית. הוא עצמו לא רואה בכך צעד אמיץ, אך מבין בהחלט מדוע אחרים חושבים כך. “עשיתי זאת כאדם פרטי“, הוא מבקש להבהיר, “לא כנציג בר־אילן, לא כרקטור אלא בתור אמנון אלבק“.

מה מביא אותך לתמוך ברפורמה המשפטית?

“הדעות שלי ימניות, ואני חושב שהרפורמה חיונית. אני לא יודע אם צריך להתעקש על כל אחד ואחד מסעיפיה, ואני גם לא אומר אם צריך להגיע להסכמות בהידברות או לא, אבל ככלל אני בעד הרפורמה. בית המשפט העליון לקח לעצמו יכולות וסמכויות מעבר לסביר במדינה דמוקרטית, גם יועצים משפטיים לקחו לעצמם סמכויות מעבר למה שסביר. כשיועצת משפטית לממשלה אומרת שהיא תייצג את עמדת המשרד בלי להתחשב בדעתו של השר, ושהיא רוצה לקבוע מה העמדה של הממשלה – זה בלתי סביר בעליל בעיניי. משפט הוא לא מתמטיקה. קח למשל את חוות הדעת של השופט אדמונד לוי על כך שביהודה ושומרון אין כיבוש. הוא אומר באופן חד־משמעי שלא, אחרים אומרים חד־משמעית שכן“.

אתה יכול להבין את הטענות על כך שהרפורמה תהרוס את האקדמיה, גם אם אתה לא מסכים איתן?

“לא, אני לא מבין. כל האמירות שהרפורמה תפגע בנשים, בכלכלה, במיעוטים – לא מבין את כל זה. הרפורמה לא תפגע בכלום. כל ממשלה וכל שר חינוך יכולים להועיל או לפגוע באקדמיה, אבל אין קשר לרפורמה. כל ממשלה יכולה לנסות לפגוע בזכויות, אבל בית המשפט יגן עליהן והוא יוכל להמשיך להגן עליהן גם אחרי הרפורמה. לא סוגרים את בית המשפט“.

איך ההשתתפות שלך בהפגנה ובמכתב הפרופסורים התקבלה בקרב חבריך וסביבתך?

“רוב התגובות שקיבלתי היו של תמיכה. היו באקדמיה גם אנשים שתקפו אותי, חלק אפילו בחריפות וטענו שאני פוגע בבר־אילן, אבל ברור שזה לא פוגע. אני יכול לתמוך ברפורמה ולמנות אנשים שמתנגדים לה לתפקידים בכירים“.

בסופו של דבר הדעה שלך חריגה בקרב הבכירים באקדמיה.

“נכון, רוב האנשים ברוב האוניברסיטאות בארץ לא מסכימים עם הדעות שלי, אבל זו תופעה שקיימת בכל העולם המערבי, אנחנו לא ייחודיים בזה. גם במדינות אחרות רוב בכירי האקדמיה משוייכים לצד שהייתי מגדיר בזהירות שמאל. האקדמיה נוטה יותר שמאלה“.

טוענים שקיימת השתקה של דעות ימניות.

“לצערי מי שמביע דעה ימנית באקדמיה עושה את זה במידה מסויימת של אומץ. הרבה אנשי ימין מפחדים להביע את דעתם, אבל זה לא שבא איזשהו רקטור ואומר ‘אל תגידו את הדעה הזאת' או ‘אל תתמכו בדבר מסוים'“.

רק הכישורים ידברו

בכירי הקואליציה שביקרו באוניברסיטאות אחרות בשבועיים האחרונים התקבלו שם בעוינות. הגעתו של יו“ר ועדת חוקה ח“כ שמחה רוטמן לכנס באוניברסיטת תל־אביב לוותה במחאה בעת כניסתו לאולם וגם כאשר ניסה לשאת דברים. גם ביקורה של השרה להגנת הסביבה עידית סילמן באוניברסיטת חיפה נתקל במחאה נרחבת של סטודנטים ומרצים.

“זו השתקה נקודתית“, אומר פרופ' אלבק. “כשלא נותנים לרוטמן לדבר, או לאביגיל שרייר (מחברת הספר “נזק בלתי הפיך“ על סוגיית שינוי המין; ש“פ) להופיע ולהביע את עמדתה בלא הפרעות – זו השתקה. אבל זה לא דבר שמגיע מלמעלה. לא ניתנה הוראה לסטודנטים מהנשיא או מהרקטור להפריע להם לדבר. להפך, מוסדות אקדמיים הזמינו אותם. אני יודע שיש תחושה, אולי סובייקטיבית, של השתקת ימנים באקדמיה. אם יש לה הצדקה או לא? אשאיר את זה כשאלה פתוחה“.

והנטייה הזו של האקדמיה שמאלה היא עניין בר־שינוי?

“אומר לך משהו. אם נסתכל על 800 אנשי הסגל אצלנו ותשאל אותי ‘מי ימני ומי שמאלני', אז האמת היא שאני לא יודע. יש עשרים מרצים שהביעו את דעתם על הרפורמה מאוד בגלוי. אבל יום לפני כן לא ידעתי גם את הדעות שלהם. אני לא קולט אנשי סגל חדשים מתוך בחינה של דעה פוליטית. הם נבחרים בגלל כישוריהם, לא בגלל דברים אחרים. יש לנו חברי סגל ומרצים מכל האוכלוסיות – מיו“ש, מהחברה הערבית, לא מעט נשים. מתוך עשרה דיקנים יש לנו שש דיקניות, כולל בפקולטה למשפטים, לחינוך, לרפואה. חצי מהחברים בסנאט של בר־אילן הן נשים“.

אולי הגיוון לא צריך לבוא דרך בחירת מרצים משמאל או מימין, אלא בהבאתם ממגזרים שונים – פריפריה, יהודה ושומרון. אם תביא מרצים מאופקים, מעכו ומכפר־קאסם, גם המגוון הפוליטי ייווצר מעצמו.

על ההנחה הזאת אלבק לא חולק. "בר־אילן הייתה הראשונה בארץ שהקימה שלוחות בפריפריה, עוד לפני שקראו לזה פריפריה", הוא אומר. "הקמנו מוקדים באשקלון, עכו, צפת, עמק הירדן ואריאל. כולם הפכו במהלך השנים למכללות, אריאל נהייתה אוניברסיטה. עשינו את זה כדי להנגיש את האקדמיה גם מעבר לאזור המרכז. הקמנו פקולטה לרפואה בצפת למרות הקושי לנהל פקולטה במרחק 150 קילומטרים, מתוך מטרה לחבר את הפריפריה הצפונית. אנחנו רוצים להיות קרובים לכולם. בר־אילן הייתה האוניברסיטה הראשונה שהחליטה לקבל את מבחני פוירשטיין כתחליף לפסיכומטרי אצל יוצאי אתיופיה, שחלקם מתקשים עם הפסיכומטרי בגלל השפה. האוניברסיטה העברית עשתה זאת אחרינו. יש תוכנית שהשקנו עם אמ"ן, שבה מלמדים בני נוער מהפריפריה לתואר ראשון. פה בבר־אילן יש אנשי סגל מיהודה ושומרון, מירוחם, מעוטף עזה, מהצפון. ערבים, דתיים".

ועדיין האקדמיה נתפסת כמגדל שן מנותק מהחברה.

"היסטורית זה נכון, ויש לכך סיבה. אוניברסיטה זה גוף שמעודד, מעריך ומקדם מצוינות. אנחנו רוצים את הטובים ביותר. יש תנאי קבלה לא כי אנחנו אליטיסטים, אלא כי אנחנו רוצים את הטובים ביותר. אני לא רוצה לקבל סטודנט שלא עומד בתנאי הקבלה רק כדי לומר שקיבלנו אותו, ואחרי שנה הוא ינשור.

"לאוניברסיטה בגדול יש שתי משימות מרכזיות, מחקר והוראה, והיום מדברים יותר ויותר על המשימה השלישית – מחויבות לקהילה. מתקיימות הרבה פעילויות מתוך רצון לחבר את הנעשה באוניברסיטה לפריפריה ולציבור בכלל. הרצאות בנוסח 'מדע על הבר', כדי להנגיש את המחקר והעולם המדעי לציבור. יש לנו בית ספר לאופטומטרייה, והוא מפעיל ניידת שירות שמגיעה לכל מיני מקומות בארץ, מירוחם ועד כפר־קאסם, ואנשי בית הספר נותנים שם שירות בחינם. כך גם עם לימודי העבודה הסוציאלית, שמשתלבים בעשייה חברתית. נשיא האוניברסיטה פרופ' אריה צבן החליט עם כניסתו לתפקיד שהשטח של בר־אילן הוא קמפוס פתוח. כולם יכולים להיכנס, לא רק מי שנושא תעודת סטודנט. זה חלק מאותה תפיסה".

החיבור הזה קיים גם ברמה הפוליטית?

"אנחנו היום במרכז, חוטפים פעם מהצד הימני ופעם מהצד השמאלי. בר־אילן היא המקום הכי מרתק דווקא כי היא מגוונת ומורכבת מכל מיני סוגים של אנשים. זה המקום עם הכי הרבה יכולת לשמוע וגם להישמע, ולתרום ולתת לא רק לסקטור שסביבך אלא לכל החברה הישראלית".

מקום לכולם

אלבק, בן 65, הוא אב לחמישה ומתגורר עם רעייתו שירה, ד“ר לכימיה, במושב גמזו. הוא גדל ברמת־גן ולמד בתיכון הרא“ה בעיר. אביו, פרופ' מיכאל אלבק, היה גם הוא כימאי ושימש רקטור ונשיא אוניברסיטת בר־אילן. אימו הייתה עובדת סוציאלית עוד לפני שהמקצוע דרש לימודים אקדמיים, ובהמשך שימשה מרצה לעבודה סוציאלית בבר־אילן. סבו הוא פרופ' חנוך אלבק, חוקר ספרות חז“ל ומחבר פירוש למשנה.

"היו בתוך האוניברסיטה הפגנות של מתנגדי הרפורמה וגם של תומכיה, היו מעגלי שיח. הכול ברוח אקדמית של דיונים והקשבה"

לאחר שלוש שנות שירות צבאי כשריונר, למד אלבק לתואר ראשון בבר־אילן ועשה דוקטורט במכון ויצמן. עם שובו מפוסט־דוקטורט בארה“ב נקלט בבר־אילן כחבר סגל. משם טיפס לתפקיד ראש המחלקה לכימיה, סגן הרקטור, ולפני כשלוש שנים מונה לרקטור.

“זו תקופה מאוד מאתגרת לכהן בה כרקטור“, הוא אומר, ומציין כי קהילת האוניברסיטה מונה כ־25 אלף איש, בהם כ־21 אלף סטודנטים, כ־800 אנשי סגל בכיר, וכ־2,000 מרצים הנמנים עם הסגל זוטר. 10% מהסטודנטים בבר־אילן הם ערבים, וכ־800 סטודנטים הם חרדים. “עברנו את שומר החומות עם אפס אירועים בקמפוס, בלי מתחים בין יהודים לערבים. תקופת הקורונה החלה לפני שנכנסתי לתפקיד, אבל ליוותה הרבה ממנו. היינו האוניברסיטה הראשונה שהעבירה את כל הלימודים לזום. זה היה אתגר משמעותי. תוך שלושה ימים העברנו לזום 3,000 קורסים, בזכות מדריכי למידה מתוקשבת שהיו לנו כאן“.

גם המלחמה באוקראינה הביאה את אלבק ואנשיו לפעול: “קלטנו קבוצה של תלמידי תיכון מאוקראינה שבאו לפה עם המורה שלהם. הם לומדים ברמה גבוהה מאוד. מלבדם אפשר למצוא כאן סטודנטים הודים, סינים וממדינות אחרות“.

שורת האתגרים הללו אכן דרשו מאמץ וחשיבה, אך גל המחאות נגד הממשלה מציב בפני העולם האקדמי אתגר מסוג אחר. אלבק רואה אותו באופן שונה מזה של מרבית עמיתיו, בכירי האקדמיה בישראל. “אנחנו מאמינים בחופש הביטוי“, הוא מדגיש, “אבל בניגוד לרבים מעמיתיי אני לא חושב שהתפקיד של אוניברסיטה זה לעורר דיונים פוליטיים. אנחנו לא המחנך הלאומי. אנחנו כן פתוחים ומקבלים. היו פה בתוך האוניברסיטה הפגנות של מתנגדי הרפורמה וגם של תומכיה, אף שהתומכים מפגינים פחות. היו פה מעגלי שיח שארגנו שני הצדדים. פתחתי ובירכתי אירועים שיזמו מתנגדי הרפורמה. זה לגיטימי לשמוע את כולם, ואפילו ניהלתי מעגל שיח כזה שרוב היושבים בו היו בדעה ההפוכה ממני. לפני שבועיים היה פה אירוע בעד הרפורמה שיזמו סטודנטים, עם פרופ' גידי ספיר ופרופ' אשר כהן, הכול ברוח אקדמית של דיונים והקשבה. אבל בסוף מלמדים פה תחומים. אני מלמד כימיה, יש מי שהתפקיד שלו זה ללמד פיזיקה, תנ“ך, מדעי הרוח – כל אחד בתחומו. זה לא התפקיד של האוניברסיטה לחנך למעורבות חברתית. זה לגיטימי? כן. אני צריך לאפשר את זה? כן. אבל האם אני צריך לחנך לזה? לדעתי לא“.

כמה מהמרצים הבכירים בבר־אילן בלטו באמירותיהם נגד ובעד כוונות הממשלה. פרופ' אליס ברזיס למשל, ראש מרכז עזריאלי לכלכלה באוניברסיטה, בלטה באמירות חריפות נגד הרפורמה ונגד התנהלות החברה החרדית. פרופסורים אחרים בלטו בתמיכתם ברפורמה המשפטית.

“בפקולטה למשפטים יש אנשי ימין ואנשי שמאל“, אומר אלבק. “משפטני פורום קהלת יצאו מבר־אילן. ארבעה מתוך שמונה מומחים למשפט שיושבים בבית הנשיא בניסיון לגבש מתווה מוסכם – הם אנשים מבר־אילן. יש פה הכול, ומה שיפה זה שכולם חיים בשלום ביחד. אני יכול להיות בכימיה עם מישהו שהלך להפגין נגד הרפורמה, ועם אנשים שתומכים בה. אנחנו דנים יחד על נושאים אקדמיים וזה בסדר גמור. העולם הוא מורכב, לא שחור ולבן. ודאי בתקופות כאלה, וגם בכלל, נראה לי שבר־אילן היא המקום הכי מעניין בארץ“.

לעשות מה שאתה אוהב

אף ששיחתנו מתקיימת בעקבות השתתפותו בהפגנת התמיכה ברפורמה, אלבק מבקש לתת ביטוי גם לעשייתו העיקרית ביום־יום – הובלת לימודים ומחקר ברמה גבוהה. הוא מזכיר שורת מיזמים מרכזיים שקמו וקמים באוניברסיטה, ובהם מכון מחקר לאומי לאנרגיה, יחד עם הטכניון, משרד האנרגיה וחברות בתעשייה; מרכז מחקר לביו־קוברג'נס (תחום שמשלב ביולוגיה עם טכנולוגיות חישוביות והנדסה; ש"פ) בשיתוף בית החולים שיבא; מיזם ספֵרת הגליל, לחינוך, מניעה וטיפול בסוכרת, בשיתוף עם מערכות חינוך, רשויות מוניציפליות, שירותי בריאות והפקולטה לרפואה; פרויקט פסיפס לבניית ביו־בנק, מאגר מידע גנטי־רפואי לשם פיתוח רפואה מותאמת אישית; עיבוד שפה טבעית (NLP) בעברית ועוד. "אנו מובילים במדעי הרוח הדיגיטליים בעברית, וכעת עמלים כאן על הקמת בית ספר לסביבה וקיימות", מציין אלבק.

מעבר לתפקידיו הניהוליים, אלבק ממשיך לעבוד במעבדה ולהנחות סטודנטים וחוקרים צעירים. “אחת הפריווילגיות באקדמיה, לאו דווקא בבר־אילן, זה שאתה עושה מה שאתה אוהב. כל עוד אתה נאמן למטרות המחקר והמדע, אתה יכול וצריך לקחת את זה לְמה שאתה אוהב. וכשאנשים עושים מה שהם אוהבים, הם לא מזדקנים בקלות“, הוא מחייך.

“יש לי מחקר שקשור לפיתוח תרופות נגד נמק“, מספר אלבק. “נמק נוצר בכל מיני מחלות כמו סוכרת, שחמת כבד, גלאוקומה. בכל אלה ואחרים מעורב נמק – תאים או רקמה שלמה שמתים. במחקר שאנחנו עובדים עליו מנסים לפתח תרופה. אני עובד גם על מחקר שמנסה לפתח תרופה לסוג מסויים של אוטיזם, ועל מיזם שקשור לקנאביס“.

ומה תרצה לעשות כשתהיה גדול?

“יש לי עוד כמה דברים שאני רוצה לעשות בתור רקטור, ואני לא כל כך רחוק מהפנסיה. אני חושב שאחרי התפקיד הזה יהיה לי זמן לקרוא ספרים, לטייל הרבה בארץ. בחו“ל אני לא אוהב לטייל, אני טס רק לכנסים. טיול בארץ לאורכה ולרוחבה זה דבר שארצה לעשות יותר בעתיד. ויש לי עוד חלום, לעשות תואר במדעי הרוח“.