תושבי בנימין אינם רגילים לראות את מתחם תחנת הדלק מתחת ליישוב עלי דומם וקודר כמו בימים האחרונים. בעקבות רצח ארבעה יהודים ביום שלישי השבוע, המקום, שמהווה נקודת מפגש צבעונית ושוקקת ומארח בין כתליו קהל מגוון, הפך לשומם. בסניף הפופולרי של "חומוס אליהו" האורות היו כבויים. הדלתות שפתוחות תמיד לרווחה היו סגורות, והכיסאות והשולחנות מקופלים.
ביום רביעי, בבוקר שאחרי הפיגוע, בעלי המסעדה אביעד גזבר ואיתי יעקב עברו מהלוויה להלוויה, הסתובבו בין בתי החולים כדי לבקר את לקוחותיהם ועובדיהם שהפכו יעד וקורבן למחבלים. אחרי ההלוויות הגיעו למקום מאות בני נוער שביקשו לחלוק את הכאב זה עם זה. מעגלי שירה ושיעורי תורה התארגנו מחוץ למסעדה הסגורה.
"ביום שלישי לא נכחתי במקום", מספר אביעד. "הייתי במילואים, ובמהלך הפעילות לא כל הזמן הייתי זמין בטלפון. בשלב מסוים ניגשתי לנייד, ובאופן סתמי אמרתי לעצמי 'נראה מה קורה בעסקים שלי'. נכנסתי לאפליקציה של המצלמות וראיתי אנשים שוכבים בתוך העסק. במצלמה שמתעדת את החלק החיצוני היה ניכר שיש התרחשות. מיד הבנתי שהיה פיגוע. התקשרתי ליו"ר הוועד של היישוב ולכל הגורמים הרלוונטיים ואמרתי 'עופו לשם מהר, יש פיגוע'".
אלישע אנטמן, בן 18, שנרצח בפיגוע, עבד במקום בשנה האחרונה. מלבדו נפצעו עוד שני עובדים. "אלישע הוא ילד חמוד מאוד, פשוט עלם חמודות", אומר אביעד. "יש לי סיפור עליו שאולי מבטא את החן שהיה לו. יום אחד מתקשר אליי חבר שעבר באזור ועצר לאכול בחומוס. הוא אמר לי 'שמע, יש פה איזה מלצר, קוראים לו אלישע. איזה מתוק. אחד הלקוחות ביקש בצל לאכול עם החומוס, אלישע הביא לו בצל, והאיש אמר לו 'אתה לא חותך טוב את הבצל'. אז אלישע הביא לו מהמטבח קרש חיתוך, בצל וסכין והציע שיראה לו איך לחתוך'. היה ילד מאוד נעים, פשוט מותק של בחור".
נרצח נוסף שהשניים הכירו הוא עופר פיירמן ז"ל, שנורה למוות בעת שתדלק את רכבו. "אדם שמקדים שלום לכל אדם, תמיד עם חיוך", אומר אביעד. "אין מישהו שעובר לידו ולא מרגיש את החיוך שלו. יהודי מאיר פנים, שמח לכל אחד, כזה שכל כך נעים וכיף לידו".
אביעד גזבר: "גם ההקמה של המקום הזה על הציר, באה להגיד 'בואו נהיה קצת חצופים'. אנשים אמרו 'איזה מהלך מרשים', אבל זה צריך להיות מובן מאליו"
שני הנרצחים האחרים הם הראל מסעוד, בן 21, חייל משוחרר תושב יד־בנימין; ונחמן שמואל מורדוף, בן 17, תושב אחיה בבנימין, פעיל התיישבות שנמנה עם מיישבי הגבעות, רועה צאן ומבני גבעת מעלה־אהוביה שהוקמה לזכר אהוביה סנדק ז"ל.
מדי פעם מגיעים למקום אנשים שמבקשים להניח אבן או להדליק נר. גם ראש המועצה ישראל גנץ הודיע כי יעתיק את לשכתו למתחם.
"ייקח לנו זמן לחזור לשגרה, זה יהיה בהדרגה", אומר אביעד. "בהתחלה נפתח את המקום רק בשביל לתת חומוס לחיילים ולשלוח אוכל לנזקקים. בהמשך נפתח באופן מלא".
הסניף המדובר של רשת "חומוס אליהו" נפתח ב־1 בספטמבר 2021. מבחינת אביעד ואיתי זה לא רק חידוש קולינרי שהיה חסר אולי בגוש שילה, אלא אמירה התיישבותית וציונית. "כבר כשפתחנו אמרנו שלא בא לנו לפתוח חומוס בקטע של מסעדה או רק כדי שיהיה איפה לאכול", אומר אביעד. "המניע לא היה כלכלי. יצרנו מקום שהוא לא רק אוכל אלא כתובת לציבור ציוני, לאומי, שרוצה לבוא ולהביע הזדהות. רשת 'חומוס אליהו' אהבו את הרעיון, וככה נוצר הסניף המיוחד הזה".
מהי בעצם האמירה של המקום הזה מבחינתכם?
"כהתיישבות יהודית", מסביר אביעד, "אנחנו נמצאים היום רק על הגבעות, בערים בצורות וביישובים מוגנים בהרים. רצינו להביא שינוי, להיות למטה, על הכביש. אנחנו לא צריכים להיות רק בפסגות הרכס, אלא למטה, על הציר. השטח הזה שלנו. אנחנו חייבים להפסיק את השיח הגלותי הזה של התיישבות בנקודות בהרים.
"לא הגיוני שאנחנו הראשונים שחשבנו לתפוס את השטח שלמטה סמוך לציר, ואף אחד אחר לא התחיל את זה קודם. איך זה לא מובן מאליו שאנחנו נמצאים על הציר? למה זה צריך להיות דבר מהפכני או פורץ דרך? ציר 60 הוא ציר מרכזי מאוד, ואנחנו חייבים להיות גם עליו. אז אולי ותיקי השבט יגידו לנו מי בכלל חלם שיהיו בהתיישבות יותר ממאה משפחות. זה נכון, אבל היום צריך לחשוב אחרת, כמו משוגעים".
איזה קהל מגיע כדי להזדהות עם האמירה הזו?
"אני תמיד אומר לשותף שלי, איתי, זה לא העסק הכי בוננזה בעולם. הוא מרוויח, אבל לא המון. יש בו משהו הרבה מעבר לעניין הכלכלי. זה המקום הכי רומנטי בעולם. אני לא מצליח להיות בו הרבה, אבל כשכן – אני פוגש אנשים מכל הסוגים והגוונים. ארגוני שמאל שבאים להטריל את החיילים, חיילים בעצמם שבאים בכמויות מאוד גדולות, פועלי בניין שעובדים באזור, אנשים מהסביבה, בני נוער מכל הסוגים. פגישות עסקים מתרחשות שם, משפחות שמגיעות לשבת יחד, סבתות שלוקחות לשם את הנכדים, שיחות אישיות של אחד על אחד לצד ישיבות עבודה גדולות. ממש מכל הסוגים".
ובכל זאת, לא נרתעתם כשפתחתם מקום עם עובדים ולקוחות על כביש, מחוץ ליישוב?
"לפני שפתחנו את המקום עשינו את ההתייעצויות עם גורמי הביטחון השונים, והבנו שאין פה סיכון מיוחד או מוגבר, להפך", משיב איתי יעקב, שותפו של אביעד. "נהגנו באחריות, עשינו את כל הבדיקות באופן מקיף ואז החלטנו להרים את המיזם הזה".
איתי יעקב: "לטרור יש תפקיד אחד, להשליט פחד. ברור שאנחנו עושים ניהול סיכונים, אבל אם נתנהל מתוך פחד, אז הטרור ישיג את שלו. זה יהיה הניצחון שלו"
"בפתיחה, ברור שעשינו את כל הבירורים הביטחוניים", אומר גם אביעד. "אני לא רוצה לפרט מה בדיוק נאמר לנו וכיצד אנחנו מתנהלים, אבל נתנו לנו כלים איך לעשות את זה נכון ובטוח. אם הייתי חושב שיש פה איזשהו סיכון מיוחד, בטח לא הייתי פותח פה מסעדה ומעסיק בה עובדים. זו החשיבה שלי. כל תחנת הדלק חוותה בפעם הראשונה טלטלה מאוד גדולה. זו לא מציאות שהכרנו מאז שהעסק נפתח במתחם הזה. המיקום כלל לא הוגדר כמאוים או ככזה שהפעילות בו דורשת אבטחה מיוחדת".
חוצפה חיובית
איתי ואביעד מתגוררים בעלי, שניהם הורים לילדים ובעלי משפחות. זה איננו המקום הראשון שאביעד מייסד או מנהל. לצד עשייה עסקית בתחומים שונים, הוא מנהל את הישיבה בשכונת נווה־שאנן בדרום תל־אביב. "ראש הישיבה היה הרב אחיעד אטינגר ז"ל, שנרצח בפיגוע ב־2019. הוא היה רב השכונה שלנו, שכונת נווה־שיר בעלי. לזכרו לקחנו את הישיבה שלו תחת האחריות שלי, ואני פועל לקדם את העשייה שלה". אביעד מורגל ביזמות שיש לה צדדים עסקיים וערכיים. בעבר הקים את בית הספר למוזיקה "מנגינות", רשת לימודי נגינה לילדים המספקת חוויה מוזיקלית עשירה גם לילדים מהפריפריה, לנוער בסיכון ולמתמודדים.
הטלטלה שעבר העסק שבניהולו, הוא אומר, לא תרפה את ידיו. "גם אחרי הפיגוע הזה לא צריך לחשוב אם להפסיק", הוא אומר. "להפך, אנחנו נמשיך, נבנה עוד אלף חנויות, נהיה עוד יותר בשטח. כשמדברים על תקופות כמו הקמת המדינה והחלוציות, יש התרגשות גדולה מהדמות של הצבר, יליד הארץ שהתחיל לדבר בחוצפה. מספרים על זה בסוג של הערצה. הצבריות הזאת צריכה לקבל זריקת טירוף, צריך לחדש ולרענן אותה. למה אנחנו צריכים להיות מנומסים בחשיבה שלנו? זה לא הגיוני. אנחנו כמו אישה מוכה, ילד כאפות. הערבים מסתובבים איפה שהם רוצים, ביו"ש, בתל־אביב. זו הפקרות. אם מישהו היה נכנס לבית שלך וישן במיטה של הבת שלך, היית אומר לו לעוף מיד. אבל ברמה הלאומית זה נהיה סוג של הגיוני".
איפה היית רוצה לראות את זה בא לידי ביטוי?
"זה לא שינוי נקודתי, לא רק בהתיישבות, רק בנגב או רק בגבולות. אני מנהל את הישיבה בנווה־שאנן, יש בשכונה מעט מאוד יהודים, כמעט לא רואים. אנחנו לאט לאט מחזירים לפעילות את בתי הכנסת הישנים, את הקרקעות והמבנים העתיקים, שלא יפעלו בהם בתי בושת. שלא יהיה מצב שבו אנשים במרכז העיר יושבים בבתי קפה, ובדרום העיר נשים נאנסות ויש בכי ברחובות. צריך לעשות שינוי משמעותי בכל הנושאים האלה. צריך לעלות קומה בתעוזה ולהעז לחשוב אחרת.
"גם ההקמה של המקום הזה על הציר, באה להגיד 'בואו נהיה קצת חצופים'. כשעשינו את זה אנשים אמרו 'וואו, איזה מהלך התיישבותי מרהיב'. אבל לא הגיוני שזה מרשים, זה צריך להיות מובן מאליו, וצריכות להיות עוד ירידות כאלה לשטח. צריך לחשוב כל הזמן בצורה טהורה, ישראלית, צברית. למה מאיר הר־ציון היה מסתובב כמובן מאליו בכל רחבי הארץ ואנחנו לא? היום אנשים חושבים פעמיים לפני שהם נוסעים לירושלים ועולים לכותל. זה לא צריך להיות ככה".
השניים אינם מתלהמים, אך בהחלט מפגינים נחישות ודבקות במטרה. "אגיד לך משהו שמנחה אותי עכשיו כשאנחנו חווים את האירוע הזה, שהוא בהחלט כואב ולא קל לאף אחד", אומר איתי. "בסופו של דבר אנחנו מתמודדים פה עם טרור. לטרור יש תפקיד אחד, והוא להשליט פחד. ברור שאנחנו עושים ניהול סיכונים והערכות. אבל אם נתנהל מתוך פחד, אז הטרור ישיג את שלו. זה יהיה הניצחון וההישג שלו עלינו. הפעילות שלנו היא התשובה. מי שחושב לא לעשות, נכנע.
"אם נלך לפי הקו הזה ששואלים אותנו 'אתם לא מפחדים? זה לא מרתיע אתכם?' – המציאות תהיה שלא נעשה כלום. הטרור רוצה שלא נבנה, שלא נפעל, אבל העשייה שלנו והפעילות שלנו והחיים, פשוט החיים, הם התשובה לטרור. להקים יישוב חי, פורח עם משפחות שפשוט גרות וחיות בו, שווה יותר מאלף אוגדות".
