"אין לנו מדינה אחרת"
יהודה נאומבורג, לשעבר תושב נווה־דקלים ופעיל במטה המאבק. כיום בעלים של סטודיו "נאומבורג ודרורי"
נולדתי וגדלתי ביישוב נווה־דקלים בגוש קטיף, עד שנעקרתי מביתי בגיל 20. הייתי פעיל במטה לוחמני יחסית נגד הגירוש. נעצרתי על חסימת כביש, נחקרתי והוחזקתי במעצר בית במשך חצי שנה, עד ליום שבו גורשתי מאותו הבית. הרגשתי דרוס, פגוע ומושפל בכל תהליך הגירוש מגוש קטיף. חשתי ששוללים ממני את הזכויות ואת החירות שלי ומתייחסים אליי כאזרח סוג ז'. אני פוסט־טראומטי מאז. שילמתי הרבה כסף על טיפולים ועברתי תהליך עד שהפסקתי לחלום על גוש קטיף בלילה. כל ניידת יס"מ שעוברת לידי מחזירה אותי אחורה.
אחרי המעצר והגירוש קיבלתי פטור משירות צבאי. הוגדרתי כמסורב שב"כ, כזה שלא מגייסים אותו מטעמי ביטחון, אבל לא ניצלתי את הפטור. נאבקתי בכל כוחי והתגייסתי לשירות כלוחם בשריון. ככה זה אצלנו. גדלתי בבית מאוד בריא. ההורים שלי, אנשים מדהימים וערכיים, אמרו לנו כל הזמן: "זה שהורידו לנו את היד, זה לא אומר שנוריד את הראש. זה שגירשו אותנו מהבית לא אומר שצריך לשרוף את המדינה. צריך להמשיך". כבר 15 שנה אני משרת במילואים ביחידה מסווגת. בשנה הנוכחית, 2023, צברתי כבר 55 ימי מילואים, ולא רק בצה"ל.
"הכי קל לפרק, לשבור, לדרוס, אבל אני מאמין שאנחנו בעולם של תיקונים. מבחינתי המדינה זה אני. איך היא תיראה – זו אחריות שלי"
גדלתי בבית עם מודעות חברתית גבוהה. ההורים שלנו חינכו אותנו למעורבות ולשותפות, ואני ממשיך את זה. הקמתי מיזם בשם "מתיישבים", שנותן ייעוץ והכוונה לאנשים שרוצים לעבור ליהודה ושומרון. מתוך חוויית הגירוש מגוש קטיף, אני רוצה לעבות את ההתיישבות ביו"ש. אני גר ביישוב גבעות, קהילה שמשלבת אנשים עם צרכים מיוחדים. לרגע לא חשבנו להגיד שאנחנו לא חלק מהמפעל הזה ששמו מדינת ישראל.
אני גם מפקד יחידת הג'יפים של משטרת עציון. אחרי מה שעברתי משוטרים – זו אמירה להיות שייך למערכת הזאת. זו סגירת מעגל לטובת שותפות ומחויבות. כמו שאין לנו מדינה אחרת, אין לנו גם משטרה אחרת. הכי קל לפרק, לשבור, לדרוס. אני מאמין שאנחנו בעולם של תיקונים. מבחינתי המדינה זה אני. גם אם אבא מכה את הבן שלו, הילד נשאר חלק מהמשפחה. איך שהמדינה תיראה, מה יהיה בה – זו אחריות שלי. כשאתה גדל בבית ערכי, אתה לא נופל מדבר כזה או אחר, גם אם הוא קשה וכואב. זה באמפר באמצע הדרך. באמפר רציני, כאפה, אבל צריך להמשיך.
אני נכד לניצולי שואה. אלפיים שנה חלמנו על המדינה הזאת. מי אני שאגיד שאני לא רוצה להיות חלק ממנה? יש לי זכות להיות חלק. אם לא אני, מישהו אחר יעשה את זה. זה דור של גאולה, ואני רוצה להיות חלק מזה. אני רוצה להמשיך את החזון הזה, כמו שאני רוצה לבנות את בית המקדש. לא סתם חלמו על זה.
אני רואה אנשים שמגיבים אחרת על המשבר שלהם מול המדינה. מכתבים של הפסקת התנדבות למילואים, או רצון להיפרד מעשייה חיובית במדינה. האמת היא שיש לי המון חמלה על מי שמרגיש מצוקה. בא לי להזדהות עם הכאב של האנשים הללו. עם זאת, אני חייב להגיד שיש פה חבורה של סוכני כאוס שלא מוכנים לקבל את הדבר הדמוקרטי הזה שנקרא מדינת ישראל, והם רוצים לכפות את דעתם על הרוב באמצעות כסף, כוח, קשרים. זה חסר אחריות, ואני חושב שההיסטוריה תשפוט אותם.
"המחאה היום רחבה בהרבה"
עמרי שרון, בנו של ראש הממשלה אריאל שרון, מאנשי "פורום החווה"
שנים רבות לאחר שעמרי שרון, בנו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, עזב את החיים הפוליטיים ושב אל גידול הבקר, הוא מתחמק בקביעות מהתקשורת ומותיר את החשיפה הציבורית לאחיו הצעיר גלעד. שניהם נמנו עם "פורום החווה" המפורסם שהגה את תוכנית ההתנתקות שבמסגרתה נעקרו יישובי גוש קטיף וארבעה יישובים בצפון השומרון. במלאת 18 שנה להתנתקות ועל רקע המחאות נגד הרפורמה המשפטית והמחזות האלימים הנראים ברחובותינו, הוא ניאות לדבר, בעיקר כדי להפריך את ההשוואות בין אז להיום בכל הקשור למדיניות האכיפה וכללי הדמוקרטיה.
"אין מקום להשוואה בין ההחלטה על ביצוע ההתנתקות להחלטה על הרפורמה המשפטית", הוא אומר. "ההחלטה על ההתנתקות התקבלה באופן דמוקרטי, אחרי דיונים מעמיקים בוועדות הכנסת ובפורומים שונים, ולא כמו הרפורמה היום שמנסים להעביר בהליך מהיר ובאופן חפוז ולא ברור, אף שיש לה השלכות ארוכות טווח על החברה שלנו. להתנתקות היה גם רוב גדול בכנסת. מספר המתנגדים היה קטן יחסית והוא בא מצד מסוים בשדה הפוליטי. המוחים והמפגינים באו מקרב אנשי ההתנחלויות ביו"ש ומהמפד"ל בגלגוליה השונים. ההתנגדות להפיכה המשפטית לא באה ממחנה פוליטי מסוים אלא מכל צדדי המנעד הפוליטי, גם בכמות וגם בהרכב הקהל. הבדל נוסף הוא בכך שמספר המפגינים ושרשור האירועים היו אז קטנים בהרבה. זה לא דומה.
"משעשע אותי לשמוע את הצהרתו של ראש הממשלה נתניהו על כך שבזמן ההתנתקות הוא היה ראש האופוזיציה. אני זוכר שהוא היה אז שר האוצר והתפטר רק כמה ימים לפני הביצוע. כולם יודעים זאת. אי־אמת שחוזרים עליה שוב ושוב אינה הופכת למשהו אמיתי.
"גם תופעות הסרבנות בימי ההתנתקות היו מינוריות. היו רבים שדיברו והצהירו על כך, אבל בסופו של דבר לא סירבו. מצד המפקדים היה קשב רב והבנה, ואלה שהתקשו לעמוד במשימה שוחררו ממנה. אני כמובן מתנגד לסרבנות, אבל יש משהו בהפיכה המשפטית שהוא שונה מהמצב אז. עם כל התנגדותי לסרבנות אני מבין למה ההפיכה המשפטית מפריעה להם. היכולת שלנו להתמודד מול טענות העולם נובעת מהעובדה שיש לנו בית משפט עצמאי חזק מאוד. כל טייס שיגיע לחו"ל יגלה שהוא נחשף לפני מערכת המשפט הבינלאומית, ובג"ץ כבר לא מגן עליו.
"האלימות בהתנתקות, כשהייתה כזו, הייתה מצד צעירים שבאו מבחוץ. לכן עצרו אוטובוסים, כי הם התכוונו לפעילות הנוגדת את החוק"
"אינני דן כלל בשאלה אם הפסקת התנדבות נכללת במושג סרבנות או לא. צא ובדוק כמה אחוזים בכלל משרתים במילואים. הטייסים אינם משרתים 20 ימים בשנה אלא בין 50 ל־60 יום באופן קבוע, לפני מבצעים מיוחדים. ברגע שיש שבירה של ההסכם בין המדינה לבינו, הטייס אומר שהוא אינו יכול להמשיך".
שרון הבן מסרב לקבל את הטענות בדבר אכיפה בררנית. "כאשר אנשים מסרבים להזדהות, אין לך ברירה אלא לעצור אותם. גם אם נסכים שהיו תופעות שליליות לפני 18 שנה, זה לא אומר בהכרח שחייבים לנהוג באותה דרך כעת כלפי ציבור המפגינים היום. זה לא נראה לי הגיוני. התנהלות המשטרה וכוחות האכיפה תלויה במפקדים המקומיים, ובגישה לדרך שבה החוק מתייחס למי שהולכים על הקצה מבחינה חוקית. אני חושב שפעילות מחאה חייבת להתנהל רק על פי החוק ובצורה מסודרת. האלימות בהתנתקות, כשהייתה כזו, לא הייתה מצד המתיישבים אלא מצד צעירים שבאו לעזור להם ולחזק אותם. זו הסיבה שעצרו את האוטובוסים בדרך, כי ידעו שהם מתכוונים לבצע פעילות הנוגדת את החוק.
"18 שנה אחרי ההתנתקות, אני חושב שהלקח המרכזי הוא שההנהגה חייבת להיות מאחדת ומחברת ולא ליצור פילוג ושיסוי. היום, אם אתה חושב אחרת ממני אתה מיד הופך אותי לשמאלן או בוגד. כולנו ישראלים, וצריכים לראות איך מתמודדים יחד עם כל מה שקורה כאן, לטוב ולרע".
"היינו תמימים"
חמוטל (כהן) שפירא, ממובילי "תא כתום – סטודנטים נגד ההתנתקות" וּועד מתיישבי גוש קטיף
בשנת 2005 הייתי סטודנטית באוניברסיטה העברית, עמוק בתוך חיים סטודנטיאליים של עבודות, מבחנים וקורסים. שמעתי אז על התארגנות של סטודנטים למחאה נגד הגירוש. הגעתי לפגישה הראשונה, שהתמקדה בעיקר בהוצאה של המאבק לכל המוסדות האקדמיים בארץ. כך הפכתי לאחת ממובילי "תא כתום", שפעל בכל האוניברסיטאות והמכללות בישראל וכלל כ־4,000 סטודנטים. למאבק שלנו הייתה חשיבות רבה. סטודנטים נתפסים כקהל יותר מחושב ורציני, לא משיחיים או הזויים, ואכן סיקרו אותנו אחרת.
המחאה שלנו הייתה יצירתית. צבענו את תל־אביב בכתום, הצבנו פסלים אנושיים, הקמנו אוהלים במקומות שונים, עשינו שביתת רעב. חשבנו שנושא הגירוש לא נמצא במודעות הציבורית, אבל אם אנשים יבינו, יתחברו ויקשיבו לנו – ייווצר שיח נרחב ודיון ציבורי שיוכל למנוע את הגירוש. הייתה לנו הצלחה גדולה בהעלאת הנושא לרמה התקשורתית והציבורית.
עזבנו את הלימודים למשך חודשים, והיינו עסוקים רק בניסיון למנוע את העקירה. הייתי בטוחה שננצח. היה לנו ברור שתהיה מסיבת הודיה בסוף, וכל השאלה היא איך ואיפה. ידענו שרק צריך לחבר את העם ולהרים את זה לשיח, והגירוש פשוט לא יצא לפועל. עם ישראל לא ייתן לזה לקרות, הקב"ה לא ייתן לזה לקרות. התקווה הזו נסדקה רק כשהגירוש כבר התחיל בגני־טל ואנשים הוצאו מהבית.
ארגַנו את ההלוויה ההמונית של מתי גוש קטיף שהוצאו מקברם. עד אז הייתי מאוד בתוך העשייה. באותה הלוויה המונית הבנתי שהפסדנו. פיזית סחבו אותי מההלוויה כי לא הצלחתי ללכת. זה היה רגע קצר של משבר. משם הלכנו להקים את מטה "למען אחינו", שסייע לעקורים.
היינו תמימים ולא באמת רצינו לנצח. לנצח זה אומר לנצח את המדינה ולהרוס אותה, ושם לא רצינו להיות. היינו שליחים של העם להעלות את המודעות. הפעילות שלנו הייתה לחבר, והאמנו שאנשים יתחברו לזה. אם היינו הולכים עד הסוף היינו מנצחים בקרב אבל מפסידים במלחמה. לא רצינו להרוס את המדינה, לא רצינו להרוס את הצבא.
הכאב היה צורב וצורם אבל הוא נותב לעשייה מעצימה. הבתים של גוש קטיף נחרבו אבל המאבק שלנו לחיבור העם לא נגמר. המאבק והעשייה גרמו לנו לצאת מהמקום הפרטי לשליחות ציבורית. במשך שנים ליווינו את אנשי הגוש עד למעבר לבתי קבע. הקמנו תנועה בשם "מרימים את הדגל" עם הגרעינים התורניים, כדי לחבר את העם לרוח גדולה.
גם היום יש מחאה של אנשים שהמדינה חשובה להם, ואני מעריכה את מי שאכפת לו, גם אם אני רחוקה מלהסכים. המחאה נובעת מאכפתיות, אבל הם טועים בדרך שבאה לשבור ולהרוס. לא חייבים להסכים, אבל חייבים לדעת שיש פה משהו יותר גדול מחוסר הסכמה. האחריות של כולנו היא לחזק ולתקן את מה שדורש תיקון, מתוך תחושה של "אחים אנחנו".
"הבנו שישראל היא לא דמוקרטיה"
שי מלכה, מראשי ארגון הבית הלאומי שפעל לחסימת כבישים בהתנתקות. כיום משפטן ויועץ אסטרטגי
גדלתי בבית מאוד פוליטי ומעורב חברתית. אימא שלי ניהלה את הסניף של מפלגת מולדת בירושלים, אבא שלי תמיד היה מזוהה עם הליכוד. אני זוכר את הוויכוחים הפוליטיים בבית. לקחו אותנו הילדים להפגנות נגד הסכמי אוסלו. אני זוכר את עצמי כילד עומד עם שלט "אל תיתנו להם רובים".
גדלתי להיות נער מעורב, יו"ר מועצת התלמידים בתיכון, פעיל מאוד. הייתי מחובר לרעיונות של משה פייגלין בעקבות ספר שקראתי על מאבקו נגד הסכמי אוסלו. כשההתנתקות התחילה להתקרב האמנתי בתמימותי שישראל היא דמוקרטיה, ושמרי אזרחי לא אלים יהיה דבר יעיל. אבל הפקידות המשפטית והמשטרתית שברו את המחאה שלנו בכוח, בגיבוי ובשיתוף פעולה מלא של כל מערכות האכיפה. שופטים הוחזרו מחופשות, בוטלו להם השתלמויות, ולפי הוראות שהגיעו אליהם – עשו הכול כדי לדכא את המחאה. חיים רמון, שהיה אז שר, סיפר לנו איך מני מזוז הגיע לישיבת ממשלה עם המלצות לצמצום המחאה כולל הארכות מעצר על סעיפים כמו סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, איום בהוצאת קטינים מחזקת הוריהם ושליחתם לחינוך בקיבוצים ועוד.
משולש הדיכוי היה מורכב משלוש צלעות: התקשורת ששולטת בתודעת ההמונים, זרועות האכיפה – משטרה ושב"כ, והצלע השלישית הייתה המשפטית. היא ניצחה על הכול, נתנה את ההנחיות. שי ניצן היה ממונה על "המחלקה לתפקידים מיוחדים" בפרקליטות, שהובילה את הטיפול במתנגדים הפוליטיים של השלטון, מפגיני ההתנתקות. בתקופה קצרה היו אלפי מעצרים, מאות כתבי אישום חמורים. התקשורת נתנה גב וכיסתה על האלימות המשטרתית הקשה. המפגינים, שהיו בלתי אלימים, מצאו את עצמם קורבן לקמפיין תקשורתי שקורא להם "אל תפגעו בילדים שלנו", עם תמונה של חייל.
היינו אז קבוצת בחורים, ויזמנו חסימת כביש במשך שעה. חסימה נושמת, שבה נותנים לאמבולנסים לעבור. קראנו לזה ניסוי כלים. נעצרנו עוד לפני היום המיועד, והוגש נגדנו כתב אישום בשלל עבירות של המרדה. הואשמנו גם כמשַלחים בכל מה שקרה בשטח באותו יום מחאה. עשרות סעיפים של הפרת הסדר הציבורי, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, תקיפת שוטר. למרות שביום שבו כל זה קרה היינו מאחורי סורג ובריח.
"משולש הדיכוי היה מורכב מהתקשורת ששולטת בתודעת ההמונים, זרועות האכיפה, והצלע המשפטית שניצחה על הכול"
השופטת זיכתה אותנו מכל העבירות שבוצעו בזמן שהיינו במעצר. בנוגע לעבירות של המרדה היא הסכימה שזו הייתה אכיפה בררנית והורתה על ביטול כתב האישום. שי ניצן ערער, ובית המשפט הפך את הזיכוי (הרחבה על פסק הדין במוסף דיוקן). הבנו שישראל היא לא דמוקרטיה. המדינה התנהלה מולנו לא כמו דמוקרטיה. הייתי מצפה שהמדינה תיצמד לחוק ולנורמות. זה לא קרה. אנשים נשלחו לבתי חולים בהמוניהם במחאה נגד ההתנתקות, וכמה חודשים אחרי זה בעמונה. היה מותר לעשות למתיישבים מה שאסור לעשות לשום אוכלוסייה במדינת ישראל.
נשבעתי שאתגייס כל חיי לתיקון ולהשלמת כל מה שדורש מהפכה במערכת המשפט, ומאז אני עוסק בפעילות ציבורית. למדתי משפטים, עברתי התמחות, ובקרוב אני ניגש למבחני הלשכה.
אני שמח שהיום מול המחאות כמעט אין אלימות משטרתית. אני לא רוצה לראות שום מפגין במדינת ישראל חוטף מכות. מה שאנחנו הבנו והמוחים היום לא מבינים, הוא שהנכונות לפעול באופן לא חוקי באה עם הנכונות להיעצר. במחאה הזאת אנשים לא מוכנים להיעצר. גם המערכת לא מוכנה באמת לעצור אותם. הם מפגינים למען מערכת המשפט, ולכן המערכת לא חושבת להשתמש נגדם באותם כלים שהשתמשו בהם נגדנו. היינו בחורים בני עשרים שקראו לחסום כבישים. פה יש רמטכ"לים, ראשי ממשלה לשעבר, מיליונים שמוזרמים ממיליארדרים ומממשלות זרות, מעמד ציבורי פי מיליון ממה שהיה לנו.
ועל מה כל המחאה? אנשים גורשו מבתיהם? מתים הוצאו מקברם? הכול על איזה חור אחד של צמצום עילת הסבירות, שזה צעד כמעט חסר משמעות. אם זה כל כך חשוב להם, שיסכימו גם להיעצר ולשלם את המחיר. לא הייתי רוצה לראות אותם חוטפים מכות, אבל כן ממלאים את בתי המעצר כמי שקראו לעבור על החוק. אנחנו לבשנו אז חולצות "נעצרנו – ניצחנו". היינו גאים במעצר. ההתנהלות הנוכחית של מערכת אכיפת החוק מחזקת מאוד את התובנות שהתגבשו אצלי אז.
"ההתנתקות הייתה החלטת מדיניות, החקיקה משנה את המשטר במדינה"
אלוף במיל' דן הראל, מפקד פיקוד הדרום בזמן ההתנתקות
אלוף דן הראל היה מפקד פיקוד הדרום בימי ההתנתקות ב־2005. קולו היה בין הבודדים שהתריעו כי הנסיגה מעזה תגביר את השפעת חמאס ואת הטרור. בסוף השבוע שעבר הוא עלה לירושלים עם צעדת המחאה ונשאר ללון במאהל ותיקי התותחנים. ב־28 השבועות האחרונים לא החמיץ הפגנה אחת. בימים אלה, שבהם מציינים 18 שנה להתנתקות, הוא שב אל מראות הימים ההם וקובע שההשוואות בינם ובין מחאות הימים האלה שגויות מיסודן.
"אינני שמאלן בדעותיי הפוליטיות, אני הרבה יותר במרכז וטיפה בימין", הוא מצהיר. "אבל יש לי תחושה עמוקה של חרדה לאופי המדינה, ערכיה ועקרונותיה, וזה מספיק כדי להוציא אותי ועוד מאות אלפי אנשים לרחוב. עם זאת, יש שוני עצום בין הסרבנות שעליה דובר בתקופת ההתנתקות ובין מה שמכנים היום בטעות, ובמהלך של עיצוב תודעה, בשם סרבנות. בהכנות להתנתקות הייתה סרבנות קשה מצד רבנים שקראו לחיילים בסדיר ובקבע לסרב פקודה. בסופו של דבר, מתוך צבא שהעמיד לרשותי עשרות אלפי חיילים היו בסך הכול 12 שסירבו פקודה – שישה מתלמידי הרב לבנון ושישה מתלמידי הרב גינזבורג.
"היום אינני רואה סרבנות, באמת ובתמים. אני אמנם מחוץ לצבא כבר הרבה שנים אבל אני עדיין במערכת הביטחון, הייתי מנכ"ל משרד הביטחון עד לא מכבר. אם מישהו בשירות סדיר או קבע, או מי שמגויס למילואים על פי חוק עד גיל 45, מסרב, יש למצות איתו את הדין. אבל היום כלל לא מדובר באקט צבאי. אני לא מקבל את השימוש במילים 'הפיכה צבאית', וזו בוודאי לא סרבנות. אדם בן 63, מדריך בבית ספר לטיסה, שסיים לטוס מבצעית לפני 12 שנה אומר שאינו מוכן להמשיך להתנדב, הוא אזרח, באיזו זכות באים אליו בהאשמה שהוא סרבן? לממשלה קשה להתמודד עם זה.
"ההבדל טמון באופי ההחלטה. ההתנתקות הייתה החלטה של מדיניות. החקיקה כעת משנה את אופי המשטר במדינה. זה כמו שאם מחר המדינה תחליט שהיא מקימה עוד 15 יישובים ביו"ש, אין לי בעיה עם זה. עקרונית, לממשלה נבחרת יש מנדט ליישם את מדיניותה. היא יכולה לבצע התנתקות ולקבוע את גבולות המדינה על קו סביב רצועת עזה, וגם להקים עשרה יישובים חדשים. כקצין בצבא הרגשתי מחויב להגן על היישובים בכל מאודי ובכל עוצמתי. גם כאלוף פיקוד דרום השתתפתי במבצעים עם החיילים שלי, ואיבדתי 54 מהם בפעילות מבצעית. לא הייתה לי שום דילמה בעניין הזה כי אני מממש מדיניות של הממשלה. זה החוסן הדמוקרטי של המדינה בעיניי. היום הממשלה איננה מבקשת מאיתנו לממש את מדיניותה לפי המנדט שקיבלה אלא לבצע שינוי בתוכנת ההפעלה של מדינת ישראל, כלומר לשנות את העקרונות שעל פיהם מנהלים את המדינה. גם אם זו הייתה ממשלת שמאל קיצוני שמבקשת לשנות את אופייה של המדינה, הייתי מתנגד לה".
הרפורמה המשפטית, הוא סבור, לא החלה מלמטה, מהרחוב, כדרכן של הפיכות, אלא הונחתה מהממשלה כלפי מטה. "לא מדובר בחוק רגיל של מימוש מדיניות, כזה שמטרתו להילחם ביוקר המחיה, או אפילו בהחלטה לצאת למלחמה באחת מהחזיתות כי מצב הביטחון מחייב זאת. במצב כזה כולנו נדרשים לבצע את מה שהשלטון מחליט. אבל אסור לשנות את מערכת האיזונים והבלמים במעמד צד אחד. זה מדרון מסוכן מאוד".
"הפסקת ההתנדבות פוגעת בליבה האיכותית של צה"ל. הדריסה של אותו חלק בעם שלא בחר בממשלה הזו חמורה יותר ממה שהיה בהתנתקות"
דן הראל יזם וביצע את "ההכנה המנטלית" של החיילים לקראת ביצוע ההתנתקות. "ניהלנו תהליך עמוק של הסברה לחיילים מה תפקידם. הרי חיילי גולני שבועטים בהם או מנסים להזיז אותם נוטים להגיב באגרסיביות, והיינו צריכים להסביר להם שהם עומדים מול האחים שלהם, אזרחים ישראלים. אז טבענו את המושג 'בנחישות וברגישות'. כל מי שחש שקשה לו, העברנו אותו לקו שני. בנוסף היו שתי אוגדות שישבו מול הפלסטינים, כי לא ידענו אם הם יפתחו באש על עשרות אלפי החיילים והאזרחים שביישובים, והתכוננו לאפשרות לכבוש את ערי הרצועה כדי לאפשר תהליך בלי נפגעים.
"במהלך ההכנות היו חברי כנסת ואפילו שר אחד, מימין, שפנו בבקשה שאתפטר ובכך לעצור את ההתנתקות. אני זוכר את אריה אלדד עומד בכנסת וקורא לסרב. כיבדנו את המשימה שהוטלה עלינו על ידי המדינה. כיבדנו את המתיישבים, אנשים מעולים, חיבקנו אותם, ארזנו את חפציהם ושינענו את הציוד. לא ידוע לי על משפחה אחת שאיבדה פריט כלשהו".
ההבדל בין ההפגנות אז והיום, סבור הראל, נובע מהאופי שלהן. "כשההפגנה שקטה והמפגינים מצייתים לשוטרים, אין אלימות. ראיתי במו עיניי בהפגנות שהשתתפתי בהן. גם עליי הסתערו פרשים ברחוב קפלן ודרסו אותי. לעומת זאת, בהתנתקות היו תופעות אלימות קשות, כולל פריצה לשטח צבאי סגור והכאת חיילים, עד שהסגנו את החיילים אחורה. היום, ללא הכרזה על שטח צבאי סגור, עוצרים חברים שלי שמפגינים בשקט מול הבית של צביקה פוגל, שהיה אחד משלנו, מהתותחנים. בכפר־דרום זרקו תפוחי אדמה ובתוכם סכיני גילוח, ושפכו על החיילים לא רק סיד וצבע אלא נוזלים חומצתיים. היה גם מקרה אחד שבו איימו בנשק על החיילים ובהתאבדות. אני יכול להעיד כי הייתי בשטח כל הזמן, החיילים התנהגו לעילא ולעילא כל הזמן. שני הצדדים בכו. אני לא מבין את ההתקרבנות הזו. היא לא מכבדת".
הראל מספר שתחושותיו אחרי ההתנתקות היו קשות ושהוא שקל לפרוש מצה"ל. "הרמטכ"ל לחץ שאשאר. שלחו אותי לארה"ב, אך אחרי פחות משנה קראו לי להיות סגן רמטכ"ל. אני יכול לקבוע שלא הייתה פגיעה ברוח צה"ל. אנשים המשיכו להילחם ולהתאמן ולבצע משימות בט"ש באותו להט. מה שקורה עכשיו זה שינוי לרעה, ואת התוצאות נראה בעוד שנים רבות. זה מה שעצוב לי. הפסקת ההתנדבות פוגעת בליבה האיכותית ביותר של צה"ל. אנו חווים פתיחת שערי גיהינום. מחרתיים יהיו אנשים מכיוונים אחרים שיעשו אותו דבר בשל החלטות של מדיניות. זה נורא. תהליך הדריסה של אותו חלק בעם שלא בחר בממשלה הזו חמור יותר ממה שהיה בהתנתקות.
"אני לא אקרא לאיש להפסיק את ההתנדבות אבל אני מבין את מי שעושה זאת. אני רק משקף את ההרגשה של אותם אנשים, אף שאני לא מסכים איתם. אם הייתי מתנדב בצה"ל, הייתי מפסיק את ההתנדבות כי הביאו אותנו לסף תהום. זה דגל אדום. מה שהם עושים, בעצם, זה לנסות ולהרתיע את הממשלה שלא לעשות את הצעד הזה. הם צריכים לבחור בין רע ומר ובלתי נסבל".
