גרינלנד לא האירה פנים ליורג שייפר. במשך 21 ימים הוא סבל מרוחות מייללות וקור עז. הוא דגם פיסות קרח עד שאיבד תחושה באצבעותיו, וגרף שלג עד שכתפיו שרפו. המקלט שלו היה אוהל צהוב צפוף, חדר השירותים שלו – חור באדמה.
הניסוי שהביא אותו למרחב חסר הרחמים והקפוא הזה – מאמץ חסר תקדים לקדוח דרך יותר מ־500 מטרים של קרח ולחשוף את הסלע שמתחתיו – עמד על סף כישלון.
סדק דק וכהה הופיע עמוק בקרח, והפך את הקידוח לבלתי אפשרי. מהנדסי הצוות ניסו לתקן את החור, אך לא היה ברור אם התיקון יעבוד. תקוותיו של שייפר – והמחקר שיוכל לסייע לחזות את גורלה של יריעת הקרח של גרינלנד ותרומתה לעליית מפלס הים – נאחזו בסיכוי הקטן ביותר שחברי הצוות יוכלו למצוא את מה שלשמו באו לשם.
כעת, שייפר יצטרך לעזוב בלי שהשלים את משימתו. מצב חירום משפחתי הזעיק אותו הביתה לניו־יורק, ומסוק המתין להחזיר אותו לציוויליזציה. "התחושה היא שהתזמון שגוי לחלוטין", אמר שייפר, גיאו־כימאי אקלימי במצפה כדור הארץ למונט־דורטי והחוקר הראשי של הפרויקט שידוע בשם "גרין־דריל" ("קידוח ירוק"). "עבדנו שנים כדי להגיע לסלע הזה… קורע לב לעזוב דווקא עכשיו".
מסע הקידוח שהתנהל באביב הזה, היה הפעם השלישית בהיסטוריה שחוקרים ניסו לחלץ סלע מעומק הקרח של גרינלנד. למדענים יש פחות מידע על מה ששוכן מתחת למעטה הקרח מאשר על ההרכב של פני הירח. אבל שייפר מאמין שהנוף המסתורי הוא המפתח להבנת העבר של גרינלנד – ולחיזוי עתידו של כדור הארץ המתחמם.
יריעת הקרח של גרינלנד תורמת לעליית מי האוקיינוסים יותר מכל מסת קרח אחרת על פני כדור הארץ. אם היא תיעלם כולה, היא תעלה את מפלס הים העולמי בשבעה מטרים, ותחריב קווי חוף שבהם מתגוררת כמחצית מאוכלוסיית העולם. עם זאת, הדמיות מחשב ותצפיות מודרניות לבדן אינן יכולות לחזות במדויק אם גרינלנד תימס וכיצד. החוקרים עדיין לא בטוחים אם עליית הטמפרטורות כבר דחפה את יריעת הקרח אל הידרדרות בלתי הפיכה.
שייפר הסביר שהסלע של גרינלנד טומן בחובו את האמת. האבן העתיקה שבבסיסו של האי מוצקה וכמעט בלתי ניתנת להזזה. היא הייתה נוכחת בפעם הקודמת שיריעת הקרח נעלמה לחלוטין, והיא עדיין מכילה סימנים כימיים של האופן שבו ההמסה התפתחה – סימנים אלו יכולים לתרום להבנה עד כמה גרינלנד עשויה להשתנות בצורה דרסטית לנוכח העלייה בטמפרטורות כיום. המידע הזה יכול לעזור לעולם להתכונן לעליית פני הים.
שייפר צעד אל אוהל הקידוח כדי להיפרד. בפנים, ארבעה מהנדסים פתרו בעיה נוספת במכונה המסיבית שלהם.
"אז אתה עוזב אותנו?" שאל טאנר קוהל, הקודח הראשי של הפרויקט.
"אני לא מתלהב מזה", אמר שייפר והניח את ידו על כתפו של קוהל. "תמשיכו להילחם".
לצוות כמעט נגמרו הזמן והכסף ב־120 המטרים האחרונים של הקרח. הצלחה תדרוש קידוח מהיר יותר מאי פעם. אבל איש לא היה מוכן לוותר – עוד לא. יותר מדי משאבים וזמן הושקעו בפרויקט בן חמש השנים, שעלותו עמדה על מיליוני דולרים, לאיסוף דגימות סלע מרחבי גרינלנד. יותר מדי היה מונח על כף המאזניים, שעה שהאזור הארקטי מתחמם במהירות.
שייפר טיפס לתוך המסוק בחוסר רצון. הוא צפה באדמה שהלכה והתרחקה, ובמחנה גרין־דריל שהתכווץ לכתם צבעוני זעיר על רקע הלבן האינסופי.
הוא יכול היה רק לדמיין אילו סודות מסתתרים מתחת למשטח הקפוא הזה. הוא יכול היה רק לקוות – למען עצמו, ולמען כדור הארץ – שהסודות האלה יתגלו מתישהו.
1. הכיפה
בוקר הגעתו של שייפר אל יריעת הקרח, שלושה שבועות קודם לכן, היה זוהר ודומם. רוח קלילה ביותר ליטפה את המסוק שנשא אותו למחנה בצפון־מערב גרינלנד. מתחתיו, המרחב הנוצץ של כיפת הקרח פרוּדו דמה לים: יפה. מסתורי. עצום להפליא.
תיאורטית, שייפר כבר הבין את זה. גודלה של הכיפה היה אחת הסיבות לכך שהיא נבחרה לאתר דגימה – הראשון מבין שלושה מיקומים אסטרטגיים ברחבי גרינלנד שבו הוא ועמיתיו תכננו לקדוח ולהפיק דגימות סלע במהלך השנים הקרובות. ובכל זאת שייפר עדיין היה המום כשהמסוק נגע בפסגת הכיפה. חרף קריירה בת עשרות שנים במדעי הקוטב, זו הייתה הפעם הראשונה שלו על יריעת קרח.
"זו מפלצת", הוא חשב. שייפר ניסה לדמיין את כל הקרח הזה נמס וזורם אל האוקיינוס. האפשרות הקטסטרופלית גרמה לו לצמרמורת.
הוא ידע שאסון כזה קרה בעבר. בשנת 2016, שייפר ועמיתו הקרוב ג'ייסון ברינר, פרופסור לגיאולוגיה באוניברסיטת באפלו, היו חלק מצוות שניתח את דגימת הסלע הבודדת שנאספה בעבר מתחת לחלק העבה ביותר של יריעת הקרח. הסלע הכיל חתימות כימיות המראות שהוא נחשף לשמיים ב־1.1 מיליון השנים האחרונות. במאמר שפרסמו בכתב העת המדעי נייצ'ר, הגיעו המדענים למסקנה שכמעט כל גרינלנד – כולל אזורים המכוסים כעת בקרח בעומק של יותר מקילומטר – בהכרח נמסה לפחות פעם אחת בתוך מסגרת הזמן הזו.
"זה היה גיים־צ'יינג'ר", אמר ניל גלסר, חוקר קרחונים מאוניברסיטת אבריסטווית' שעקב אחר המחקר של שייפר. "זה אומר שיריעת הקרח של גרינלנד הרבה יותר דינמית ממה שאי פעם חשבנו".
הממצאים עמדו בסתירה לאמונתם של מדענים רבים, שגרינלנד הייתה יציבה יחסית לאורך ההיסטוריה הגיאולוגית, שעה שכדור הארץ נע בין עידני קרח ותקופות חמות מתונות יותר המכונות בין־קרחוניות. אם יריעת הקרח יכולה להימס בזמן שהטמפרטורות העולמיות מעולם לא עלו הרבה יותר ממה שהן עכשיו, זה סימן מדאיג למה עלולה להביא התחממות מתמשכת מעשה ידי אדם.
עבור שייפר וברינר, התגלית גם הדגישה כיצד הסלע יכול להשלים את הממצאים מליבות קרח – פרוסות ארוכות של חומר קפוא שתמיד היו מוקד המחקר של מדעי הקוטב. במשך עשרות שנים, מדענים חקרו בועות אוויר הכלואות בקרח כדי לחשוף רמזים מכריעים לאקלים בזמן היווצרות הקרח.
עם זאת, ליבות קרח, מעצם טבען, יכלו לחשוף רק מה את מה שקרה בשלבים הקרים יותר בהיסטוריה של כדור הארץ. הן לא יכלו לענות על מה ששייפר אמר שהיא ללא ספק השאלה החשובה ביותר שעומדת בפני האנושות כעת: מה קרה כשהתחמם?
עם גרין־דריל – שממומן על ידי הקרן הלאומית למדע בארה"ב – הוא וברינר שאפו להשיג סוג חדש של ממצא: כזה שלא נמס. על ידי איסוף דגימות סלע מרחבי האי, הם ביקשו לקבל תמונה ברורה יותר מתי בדיוק נעלמה יריעת הקרח האחרונה ואילו חלקים בגרינלנד נמסו ראשונים.
אבל כדי להשיג את הסלעים האלה, הם נאלצו לשרוד יותר מחודש באחד המקומות המרוחקים והעוינים ביותר על פני כדור הארץ.
המאמץ היה קשוח מכפי שהם ציפו. נדרשו שבע טיסות כדי להעביר את הציוד של גרין־דריל אל יריעת הקרח. פעמיים עיכבו אותם סופות שלגים. ואז סופת רוחות עצרה את העבודה על המקדחה למשך שלושה ימים תמימים. המדענים שפיקחו על הקמת המחנה – הגיאולוג ניקולס יאנג ממכון המחקר למונט דוהרטי והדוקטורנט קיילב וולקוט מאוניברסיטת באפלו – כבר נראו מותשים כשהם קיבלו את פניו של שייפר.
הם צפו במסוק של שייפר יוצא במערבולת שלגים. ואז יאנג וולקוט הובילו אותו לאחד מתוך כתריסר אוהלים צהובים שהוצבו על הקרח – ביתו של שייפר למשך שלושת השבועות הבאים. הקירות הכפולים המבודדים של האוהלים עוצבו כך שישמרו על טמפרטורות הגבוהות מעט מ־0 מעלות. מיטה צבאית מרופדת בכרית שינה מתנפחת הרחיקה אותו מרצפתו הקפואה של האוהל.
סמוך לשם עמד אוהל המטבח הגדול יותר, שהיה מצויד בתנורי פרופאן ובתנור חימום בודד – מקור החום היחיד שיהיה להם על הקרח. אוהל האחסון הסמוך היה מצויד במאות קילוגרם של שעועית, חטיפי גרנולה ומזונות אחרים שאינם מתכלים.
עשרות דגלים ירוקים, שחורים ואדומים סימנו שבילים במחנה; במקרה שסופת שלגים תקשה עליהם לראות את האוהלים שלהם, חברי הצוות יוכלו ללכת בעקבות הדגלים למקום מבטחים.
כשהם פנו לכיוון אוהל המקדחה, שמע שייפר את נהמת המנועים ויבבת המכונות. ובכל זאת הוא לא היה מוכן למה שראה כשהציץ פנימה.
מקדחת ASIG הייתה מכונה מפלצתית ומורכבת – 15 טונות של כבלים, אלומיניום ופלדה. כל רכיב שלה הורכב על הקרח, מהתורן המתנשא, דרך מנועי הדיזל ועד למערכת המשאבות ההידראוליות שגרמו למוט המקדחה החלול להסתובב.
בשלב הראשון של הקידוח, הקרח היה חדיר. מהנדסים קדחו חור פיילוט רחב יותר שאפשר לאטום אותו באמצעות מעטפת אלומיניום. אך ככל שהמקדחה התקדמה, היא הגיעה לקרח מוצק. המקדח הוחלף באחר בעל שלושה להבים זוויתיים, והם גילחו את הקרח בזמן שהוא הסתובב.
אך אם יאפשרו להם להישאר בחור הקידוח, שבבי הקרח המגולחים יצטברו וילכדו את המקדח. אז הקודחים הזרימו נוזל שנקרא איזופר בצידי החור, והוא דחף את השבבים למעלה דרך מרכז מוט המקדחה החלול.
המהנדסים נדרשו לקדוח יותר מ־500 מטרים כדי להגיע לסלע שמתחת ליריעת הקרח. רק אז הם יוכלו לאסוף את דגימות הסלע ולהחזירן אל פני השטח.
המכונה הייתה הכי משוכללת שיש; בעוד למקדחים ישנים יותר יידרשו שנים כדי לחדור 500 מטרים של קרח, ASIG יכולה להגיע לאותו הישג בתוך שבועות ספורים. מדובר באחד המקדחים היחידים בעולם שיכול לחלץ סלע ממעמקי יריעת הקרח. עם זאת, נעשה בו שימוש מוצלח רק פעם אחת בעבר, ומעולם לא בגרינלנד.
בפעם הראשונה – אך לא האחרונה – שייפר מצא את עצמו תוהה: "מה לעזאזל עשינו כדי להעלות את המפעל הזה לכאן? אולי משהו משתבש", הוא חשב. אולי לא נחדור את כל את הקרח הזה?
אבל הוא נרגע בזכות תמיכתה הבלתי פוסקת של הקרן הלאומית למדע ותעוזתו של צוות גרין־דריל. ברינר, מנהיג־שותף של הפרויקט, היה חוקר מוביל בתחום הקרח הארקטי. קוהל, מהנדס בתוכנית קידוחי הקרח של ארה"ב, פיקח על פרויקט ASIG המוצלח היחיד הקודם, באנטארקטיקה. לשותפו, ריצ'רד אריקסון, היה ניסיון של יותר משני עשורים בקידוחי מינרלים. מנהל המחנה, הטכנאי טרוי נייב, בילה 34 חודשים במצטבר בקטבים.
והייתה גם אלי באלטר־קנדי, סטודנטית לדוקטורט לשעבר של שייפר, שהגנה על עבודת הדוקטורט שלה חודש קודם לכן. אף שהיא צעירה ממנו בשנים רבות, באלטר־קנדי השקיעה הרבה יותר זמן בעבודת שטח מרחוק. היא זו שהסבירה לשייפר איך להתחמם בלילה – באמצעות התקנת בקבוק מים רותחים בשק השינה שלו – ומיתנה את תסכולו בכל פעם שסערה עיכבה את התוכניות שלהם.
"הם פשוט אנשי המקצוע האולטימטיביים", אמר שייפר על עמיתיו לעיתים תכופות. אם קבוצה כלשהי תוכל לבצע ניסוי כה נועז, הוא חשב, הוא מצא אותה.
2. המסע
כששייפר חשב על המחקר שהוביל אותו לפינה הנידחת הזו של כדור הארץ, זה נראה לו לקוח מתוך אגדה. הסיפור התחיל לפני הרבה מאוד זמן, בפינה מרוחקת של היקום, בין פרפורי הגסיסה של שמשות עתיקות. כאשר כוכבים מתפוצצים, הם מתיזים תרסיסים של חלקיקי אנרגיה אל הקוסמוס. חלק מהקרניים הקוסמיות הללו מסוגלות לעבור דרך האטמוספירה של כדור הארץ ולהגיע לקרקע שמתחתיה. וכאשר החלקיקים הללו נתקלים בסלעים, הם יכולים ליצור אינטראקציה עם יסודות מסוימים כדי ליצור כימיקלים נדירים הנקראים נוקלידים קוסמוגניים.
נוקלידים אלה מצטברים בסלעים בקצבים צפויים. חלקם גם רדיואקטיביים, והם מתפרקים לצורות חדשות על פי צירי זמן ייחודיים. הדבר מאפשר למדענים להשתמש בהם כשעונים מולקולריים. על ידי ספירת מספר הגרעינים בתוך סלע, הם יכולים לדעת כמה זמן הוא נחשף להפצצת קרניים קוסמיות. ועל ידי השוואת היחסים של אלמנטים מתפרקים שונים, הם יכולים לקבוע מתי הקרח התחיל לחצוץ בין הסלע לשמיים.
בטכניקה זו, סלעים רגילים הופכים למשהו כמעט פנטסטי. הם עדים המסוגלים לזכור היסטוריה שהתרחשה הרבה לפני שבני אדם היו בסביבה כדי לתעד אותה. הם שליחים שנושאים אזהרות באשר לאופן שבו הקרח – וכדור הארץ כולו – עדיין יכולים להשתנות.
"זה כמו מנורת קסמים", אמר שייפר. "די מטורף שפיסת סלע קטנה יכולה לספר לך את הסיפור של יריעת הקרח האדירה הזו".
אבל קשה לחקור נוקלידים קוסמוגניים; שייפר בילה חלק ניכר מהקריירה שלו בסיוע לפתח את הציוד והטכניקות הדרושים כדי לזהות כמה גרעינים זעירים בפיסת סלע עתיקה. וכפי שהוא למד על בשרו כעת – מאתגר מאוד להשיג סלעים ששקועים מתחת למאות מטרים של קרח.
הימים במחנה השדה של גרין־דריל החלו ב־6:30 בבוקר עם קולותיהם של מהנדסים שהפעילו את הגנרטורים של ASIG, ושהעירו את שייפר משנתו. הוא התלבש במהירות בקור, שתה קפה ואכל ארוחת בוקר באוהל המטבח. בעזרת טלפון לווייני הוא עשה צ'ק־אין עם צוות התמיכה של הקרן הלאומית למדע וקיבל תחזית מזג אוויר מעודכנת: בדרך כלל סוער. לפעמים מושלג. כמעט תמיד הרבה מתחת לאפס. לאחר מכן הוא יצא החוצה כדי להתחיל לעבוד.
עד שהקודחים פגעו בסלע, המשימה העיקרית של המדענים הייתה לאסוף את שבבי הקרח שנדחפו מעלה על ידי נוזל הקידוח. שייפר, יאנג ובאלטר־קנדי העבירו דגימות קרח לבקבוקי פלסטיק קטנים, איש איש בתורו. במעבדה שלהם הם ניתחו את הדגימות האלה כדי למצוא רמזים להיסטוריית הטמפרטורות של גרינלנד – מחקר שישלים את ניתוח הסלע שלהם.
את שארית זמנם השקיעו בחפירה במאמץ סיזיפי למנוע מהמחנה להיקבר בשלג המתערבל בלי הרף.
כעשרים קילומטרים משם, ברינר ותלמידו וולקוט הקימו מחנה נוסף, קרוב יותר לקצה יריעת הקרח. שם, הצוות השתמש במקדחת וינקי קטנה יותר כדי לאסוף דגימה שנייה מתחת לחלק דק בהרבה של כיפת הקרח.
בכל דגימה, הצוות תכנן לנתח עד שישה נוקלידים קוסמוגניים שונים, אך הם יתמקדו בשניים: בריליום־10 ואלומיניום־26. כאשר קרניים קוסמיות פוגעות בסלע, אלומיניום רדיואקטיבי מצטבר בקצב מהיר הרבה יותר מאשר בריליום. עם זאת, אלומיניום־26 מתפרק מהר יותר לאחר שהסלע מכוסה בקרח. אם בדגימה יש מעט יחסית אלומיניום־26 בהשוואה לבריליום־10, זה מצביע על כך שהאתר נקבר מתחת לקרח במשך מאות אלפי שנים. אבל אם שייפר וברינר ימצאו יחס גבוה בין אלומיניום־26 לבריליום־10, זה אומר שהאתר היה נטול קרח בעבר הקרוב יותר.
בעזרת ניתוח זה, החוקרים יוכלו להשוות את היסטוריות החשיפה של כל אתר קידוח. הם יכלו לקבוע כמה התחממות נדרשה בעבר למעטה הקרח כדי לסגת את 20 הקילומטרים בין וינקי ל־ASIG – וזה היה אמור לתת להם כיוון באיזו מהירות עלולה כיפת פרודו להיעלם ביום מן הימים.
"זה מרכיב חשוב מאוד של גרין־דריל", אמר ברינר. "אנחנו קודחים ביותר מאתר אחד כדי שנוכל להסתכל על חלקים שונים של מעטה הקרח… ונוכל לשאול, 'מה זה אומר על הצורה של כל מעטה הקרח אם החלק הזה נעלם?'"
כאשר שייפר התרגל לקצב של המחנה, גופו הסתגל לאור השמש הקוטבי הבלתי פוסק ולעבודת הכפיים התמידית, והותיר את מוחו חופשי לנדוד. לעיתים קרובות, הוא מצא את עצמו בוהה ביריעת הקרח – ממדיה העצומים, שבריריותה הבלתי נתפסת. איך משהו עצום ואימתני כל כך יכול גם להיות פגיע כל כך? איך יכול להיות שנוף קטלני כזה נמצא בסיכון בגלל האנושות?
עם זאת, בשנים שחלפו מאז פרסמו שייפר וברינר את מאמרם בשנת 2016, הפגיעוּת של גרינלנד הפכה ברורה יותר ויותר. השנה הזו צפויה להיות אחת הגרועות באי, כשההמסה בחלק הדרומי של יריעת הקרח בדרך לקביעת שיא חדש.
בינתיים, מחקרים הראו כיצד תהליך ההמסה מחזק את עצמו: בריכות מים כהות על פני גרינלנד ספגו את חום השמש, ולא החזירו אותו. הגובה ההולך ופוחת של מעטה הקרח חושף את פני השטח לאוויר החם יותר בגבהים נמוכים יותר. אם הקרח יתכווץ מספיק, הוא יכול לאפשר לים העולה לחדור למרכז האי, שנמצא מתחת לפני הים. המים החמים יותר ימסו את מעטה הקרח מלמטה, ויאיצו את שקיעתו.
לפי תרחישי ההתחממות הגרועים ביותר, יריעת הקרח הנמסה של גרינלנד צפויה לתרום עד 15 סנטימטרים לעליית פני הים העולמית עד סוף המאה. זה יסחף את מיאמי, יטבול את לאגוס ויציף את מומבאי. בניו־יורק, שבה מתגורר שייפר עם אשתו ושני ילדיו, שיטפונות עלולים להציף את הרכבות התחתיות, להרוס תשתיות ותחנות כוח ולשטוף גם בתים.
הידע הזה יצר אצל שייפר תחושה שפחות דומה לאגדה ויותר דומה לדרמה רפואית – מאמץ דחוף להבין את החלק החולה ביותר של מערכת האקלים של כדור הארץ.
"אנחנו בעצם לוקחים ביופסיות", אמר, "שיש לקוות שיגידו לנו עד כמה החולה רגיש להתחממות מתמשכת – ועד כמה ההתחממות הזו קטלנית".
3. הסדק
ברגע שראה את המבט על פניהם של הקודחים, שייפר הבין שמשהו השתבש.
במשך שלושה שבועות הם התקדמו באופן איטי אך יציב דרך מעטה הקרח, והגיעו לכמעט 400 מטרים מתחת לפני השטח. אבל לפתע, הלחץ בקידוח החל לרדת. הנוזל לא הצליח לדחוף את שבבי הקרח למעלה דרך מוט הקידוח, וקוהל חשש שהוא כנראה דולף דרך סדק בחור.
שייפר ידע שהמילה "סדק" היא כמו "וולדמורט" – שמו של הנבל בסדרת הארי פוטר. הוא עורר כל כך הרבה אימה שהמדענים נמנעו אפילו מלהזכיר אותו בשמו.
עם זאת, אי אפשר היה להכחיש את הסדק הדק והכהה בקרח שהופיע כ־75 מטרים למטה, שהתגלה כאשר שייפר שלשל מצלמה לתוך הבור. ליבו צנח. אם לא תימצא דרך לבודד את השבר, הם לא יהיו מסוגלים לשמור על לחץ מספיק כדי להוציא שבבים מהחור, והקידוח ייפסק.
"בעצם זה אומר שהמשחק נגמר", כתב שייפר במחברת השדה שלו.
הוא הלך לישון באותו לילה כשמוחו דוהר. הסדק לא היה צריך לקרות, חשב. הקרח היה אמור להיות מסוגל לעמוד בלחצים גדולים בהרבה מאלו שקוהל ואריקסון הפעילו. האם זה אומר שמקדח ASIG לא עובד טוב כל כך בגרינלנד? האם זה יאיים על כל הקידוחים האחרים שהם תכננו?
למחרת בבוקר הוא התעורר לקול יללות הרוח.
סופת שלגים נוספת הכתה בכיפת פרודו ומחקה את נוף הקרח האינסופי בענן לבן בלתי חדיר. כששייפר הציץ מחוץ לאוהל שלו, הוא בקושי ראה את דגלי הבטיחות הצבעוניים שהיו אמורים להדריך אותו במחנה. הצוות התאסף באוהל המטבח, מאזין לשריקת השלג המפחידה הנושבת על הקרח ולנשיפת הדגלים במשבים של 75 קמ"ש.
שייפר קיבל הודעת לוויין מברינר: התנאים היו גרועים עוד יותר במחנה וינקי, שם הרוח העזה פערה חור באוהל המטבח שלהם, פיזרה אספקה וטמנה ציוד בישול בשלג. לא היה בטוח להמשיך בקידוח. לא היה בטוח אפילו להיות בחוץ יותר מכמה שניות. כל מה שהם יכלו לעשות הוא לחכות לשוך הסערה.
שייפר ניסה להילחם בדאגתו הגוברת, שהוא הוביל את הצוות שלו לאסון. הוא לא העריך את המורכבות של קידוח דרך כל כך הרבה קרח. הוא לא חשב על האפשרות של מזג אוויר גרוע כל כך. ברגעיו המדוכאים ביותר, הוא הרגיש כאילו גרינלנד קשרה קשר נגדו. אבל אחרי שלושה ימים, הרוח שככה. האוויר התנקה. וקוהל הגה תוכנית לתקן את הסדק.
המהנדסים יכלו להעמיק את חלקו העליון של הקידוח, שהיה אטום במעטפת האלומיניום, כך שהמעטפת תימשך כדי לכסות את הסדק. הם יכולים גם לשנות את האופן שבו הנוזל זורם דרך הקידוח כדי למזער את הלחץ על הקרח.
לצוות המקדחה נדרשו יומיים לבצע את התיקון. שבוע לאחר שהסדק הופיע לראשונה, הם ניסו למלא את בור הקידוח בנוזל. זה החזיק. הפרויקט עדיין חי – אבל בקושי.
שייפר קיבל עוד חדשות טובות למחרת, כשברינר הגיע ממחנה וינקי.
"הבאתי לך מתנה", אמר ברינר וחייך. הוא פתח קופסת קרטון ארוכה כדי לחשוף שני מטרים של משקעים גיאולוגיים וחצץ, עם כמה פיסות גדולות של סלע. למרות סופת השלגים, צוות וינקי הצליח לחלץ ליבת סלע מתחת ל־100 מטרים של קרח.
"אתה צוחק עליי?" שאל שייפר בנשימה אצורה. המשקעים עשויים לכלול עקבות של צמחים ורמזים אחרים לסביבה הגרינלנדית העתיקה. וחלקי הסלע הכילו הרבה קוורץ – מושלם לניתוח נוקלידים קוסמוגניים. זה ייתן לצוות רמזים מכריעים על מה שקרה בקצה החיצוני הפגיע ביותר של יריעת הקרח.
שייפר הושיט יד כדי ללחוץ יד לאליוט מורבק, הקודח הראשי של וינקי. "תודה אחי", הוא אמר. "זו דגימה ממש נהדרת".
עם הליבה של וינקי ביד, מורבק ושותפו פורסט רובין הרמון היו גם חופשיים לעזור לקוהל ואריקסון להפעיל את ASIG באופן רציף.
אולם כעת היה לצוות אויב נוסף: זמן. בעוד פחות משבוע הם היו אמורים להתחיל לקפל את המחנה. הם גם נאלצו לקדוח מחדש דרך שבבי הקרח הקפואים שנפלו לתוך הקידוח במהלך התיקון. עם זאת, הם לא יכלו להתקדם מהר מדי ולהסתכן ביצירת סדק נוסף.
"זה בהילוך איטי, קדיחה דרך ברד", צעק קוהל מעל יבבת המקדחה.
ואז הרעש נפסק. קוהל ואריקסון הציצו לתוך הקידוח: חסימה נוספת.
קוהל העווה את פניו. "אין כמעט סיכוי שנעשה את זה עכשיו", אמר. "אבל מי יודע? נמשיך לנסות ואולי משהו יצליח".
עד ששייפר היה אמור לעזוב, ההתקדמות עדיין הייתה איטית עד כאב.
"אני מרגיש ממש רע להשאיר את החבר'ה האלה לבד דווקא עכשיו", אמר המדען. אבל משפחתו הייתה זקוקה לו בבית, וטיסות מחוץ לגרינלנד היו כה נדירות שלא הייתה לו אפשרות לתפוס מטוס מאוחר יותר.
שייפר הניד בראשו. לפני שלושה שבועות הוא חשב שמדובר בפרויקט בעל סיכון בינוני ותגמול גבוה – שהמאמץ וההוצאות היו מוצדקים לחלוטין מול הערך המדעי של הסלעים שהם יחשפו. כעת, כשהוא יודע את רמת הסיכון האמיתית, מול ההסתברות הגבוהה מאוד לכישלון, הוא לא יכול היה להימנע מהשאלה: האם זה בכלל היה שווה?
4. הסלעים
רחובות מנהטן היו עמוסים באנשים, מלאים בפטפוט וציוצי ציפורים. האוויר היה חם. רוח האביב המאוחרת עדינה. עם זאת, שייפר הרגיש לא בנוח כשצעד בין חדרי דירתו הצרה. מוחו עדיין היה שקוע בנעשה 4,000 קילומטרים משם.
בכיפת פרודו, באלטר־קנדי פיקחה על הניסיונות האחרונים להציל את מאמציהם של גרין־דריל. היא שלחה לשייפר עדכונים יומיים בשיחות לווייניות, אבל החדשות לא היו טובות. ביום שישי הצליחו הקודחים לעבור רק קצת יותר מעשרה מטרים של קרח. בשבת הם משכו החוצה את כל המנגנון ועברו לסוג אחר של מוט מקדחה – ללא הועיל.
בוקרו של יום ראשון בניו־יורק העלה שמש רגועה. בגרינלנד, זה היה היום האחרון לפני שהמטוסים היו אמורים להתחיל לקחת את הציוד שלהם מהקרח. אי אפשר היה לעכב את המבצע המורכב – וגם אם זו הייתה אפשרות, התנאים יהפכו במהרה לחמים מכדי שהצוות יוכל לקדוח בבטחה.
כשהטלפון שלו זמזם עם עדכון הערב הקבוע של באלטר־קנדי, שייפר היה מוכן לכישלון. הוא כבר שינן לעצמו את מה שיאמר לצוות: הכישלון לא שינה את המאמץ הרב שהם השקיעו, או את ההערכה שלו כלפיהם. הם ניסו לעשות משהו שאיש לא עשה קודם לכן. הם למדו לקחים חשובים לשנה הבאה. והעולם נזקק נואשות למידע הקבור מתחת לקרח של גרינלנד.
אבל כששייפר ענה לשיחת הלוויין, באלטר־קנדי הייתה נלהבת. הצוות קדח יותר מ־45 מטרים של קרח באותו יום -שיא של כל הזמנים בשיטה שבה השתמשו. הם עברו 90 אחוז מהדרך לסלע.
שייפר הרגיש כאילו ליבו הפסיק לפעום. שאר השיחה הייתה מטושטשת, כשבאלטר־קנדי הסבירה כיצד המהנדסים הצליחו סוף סוף להתגבר על החסימות שהאטו את התקדמותם. אריקסון, קודח המינרלים הוותיק, הציע להם לנסות להשתמש במקדחה שבדרך כלל משמשת לקידוח בסלע. זו הייתה חשיבה מחוץ לקופסה של מישהו שלא רגיל לקדוח דרך קרח – וזה עבד.
"ASIG עדיין במרוץ", אמר שייפר באותו לילה. "ועם כל ההצפה והבלבול שאני מרגיש, ברור שזה הרבה הרבה יותר טוב מהריק הגדול שהיה לי אם היינו נכשלים". בזהירות הוא הוסיף: "מה שכמובן עדיין יכול להתרחש. הבעיה הכי קטנה פירושה כישלון. אבל הם במרחק פגיעה. זה עדיין יכול לקרות".
לעיתים קרובות, מצא שייפר את עצמו בוהה ביריעת הקרח – ממדיה העצומים, שבריריותה הבלתי נתפסת. איך משהו עצום ואימתני כל כך יכול גם להיות פגיע כל כך?
למחרת, שייפר נאלץ לעצור את עצמו מלהפציץ את באלטר־קנדי בבקשות לעדכונים. במקום זאת, מחשבותיו נסחפו למעבדות בלמונט דוהרטי, שם הצוות שלו ינתח את הסלע שיופק בגרין־דריל – אם אי פעם יקבלו אותו.
הוא כבר יכול היה לדמיין את הצעדים הבאים.
ראשית, המדענים היו פורסים דגימות מהליבה הראשית. השלב הבא יהיה הליך כימי של שבועות שנועד להסיר חומר לא רצוי מהדגימה, ולהשאיר רק את היסודות שהמדענים בחרו לנתח. לבסוף, הדגימות יישלחו למעבדות בקליפורניה ובאינדיאנה, שם יירו אותן דרך מאיצי חלקיקים וישקלו אותן כדי לקבוע את שיעור הגרעינים הקוסמוגניים.
בתוך כשישה חודשים, צוות גרין־דריל יֵדע מתי סלע ASIG ראה אור יום בפעם האחרונה, והתוצאות הללו יכריעו אם העתיד של כיפת פרודו רק קודר – או קטסטרופלי לחלוטין.
שייפר קיווה שהוא יגלה שאתר ASIG לא היה נקי מקרח מאז התקופות הבין־קרחוניות שסימנו את תקופת הפליסטוקן, לפני יותר מ־100 אלף שנה. אבל ייתכן שהאזור הזה נמס בהולוקן, תקופה בת 11,700 שנה של טמפרטורות מתונות, שהחלה בסוף עידן הקרח האחרון ונמשכה עד היום.
"זו תהיה רמה נוספת של הרסנות", אמר שייפר. הטמפרטורות המודרניות עולות במהירות על כל מה שנראה בתקופת ההולוקן. אם כיפת פרודו לא הייתה יכולה לשרוד בתנאים האלה, אז בשינויי אקלים ייתכן שזה יהיה סופה.
חמישה ימים לאחר עזיבתו של שייפר, ASIG פגעה בתחתית יריעת הקרח – 509 מטרים מתחת לפני השטח. כעת הקודחים הרכיבו את החלק שיוכל לחתוך ליבות מסלע, בעוד באלטר־קנדי וולקוט מיהרו לארוז את הציוד בשאר המחנה. כל מה ששייפר יכול היה לעשות הוא לחכות.
הוא עבר תכופות בין תסיסה לתשישות – תחילה פסע בדירתו, אחר כך התמוטט על הספה, ואז קפץ והחל לצעוד שוב. לפעמים הלך אל המקדש הגותי הגואה של קתדרלת יוחנן הקדוש. זו הייתה הצעתה של באלטר־קנדי: כשהוא התלונן על חוסר האונים שלו באחת משיחות הלוויין שלהם, היא הציעה בצחוק שילך להתפלל על הצוות. אז, אף שחלפו שנים מאז דרכה רגלו בכנסייה, הוא עצר כדי להדליק נר עבור גרין־דריל.
לבסוף, בשעות המוקדמות של יום רביעי בבוקר, הוא קיבל את ההודעות שלהן חיכה.
"יש לנו 3 מטרים של סלע!"
"יורדים כדי להשיג 4.5 עכשיו".
ברגע שראה את המבט על פניהם של הקודחים, שייפר הבין שמשהו השתבש. אם לא תימצא דרך לבודד את הסדק, הם לא יהיו מסוגלים לשמור על לחץ מספיק כדי להוציא שבבים והקידוח ייפסק
בידיים רועדות מאדרנלין, שייפר בקושי הצליח להקליד את תגובתו.
"זה לא אמיתי! א־לוהים אדירים! כן כן כן! וואו, פנטסטי! ממש שיניתם את מדעי הקרח! הכול בהובלתכם, זו הסיבה שהצטרפתם!"
כמה שעות לאחר מכן, באלטר־קנדי התקשרה בטלפון הלווייני. בטון הרגיל והשקול שלה, היא תיארה כיצד הקודחים עבדו במהלך שעת ארוחת הערב ועמוק אל תוך הלילה. היו להם כמעט שלושה מטרים של משקעים ועוד 4.5 מטרים של סלע בתולי – יותר חומר ממה ששייפר אפילו חלם שאפשר להשיג.
אבל כשהיא התחילה לדון בענייני הלוגיסטיקה של עזיבת המקום, שייפר קטע אותה. הוא רצה לוודא שתהיה לה הזדמנות להעריך את הרגע. "אתם פתחתם עכשיו עידן חדש", הוא אמר.
לאחר מכן הוא פתח את יישומון ההקלטות הקוליות בטלפון שלו.
"מה אני יכול להגיד?", הוא מלמל לתוך המיקרופון. "מדע – הוא לא מתגמל טוב. יש בו הרבה בעיות. אבל הוא כל כך מספק".
שייפר חשב על הסלע שבאלטר־קנדי תיארה לו: גלילים מדהימים של קוורץ אפור חיוור וגושים נוצצים של נופך. אלו היו "סלעי הירח" שלהם, לדבריו – החומר הראשון משטח שמעולם לא נחקר.
זה נראה מתאים שהמדענים הצעירים ביותר של הפרויקט -באלטר־קנדי וולקוט – פיקחו על פריצת הדרך. הם נתנו כל כך הרבה מעצמם לניסוי הזה. הקריירה שלהם, החיים שלהם, יעוצבו על ידי מה שיילמד.
וכעת, לאחר שגרין־דריל הוכיח שזה אפשרי, הדור הבא של החוקרים יוכל לאסוף עוד דגימות מתחת לקרח. הם יוכלו להציץ אל ההיסטוריה ששום אדם לא ראה. הם יוכלו להתחיל לשאול את השאלות שעליהן רק הסלעים ידעו להשיב.
שייפר ידע שמה שהם ימצאו יהיה כנראה מפחיד. המידע ישפוך אור חדש על הסכנות העומדות בפני האנושות. הוא ידגיש את דחיפות ההתמודדות עם בעיות שהמדע לבדו אינו יכול לפתור: כיצד להפחית פליטות פחמן, כיצד להגן על האנושות מפני אקלים משתנה. נותרה הרבה עבודה.
אבל לעת עתה, בחשכת דירתו, הוא פשוט התענג על שמחת הגילוי.
"הכול הסתדר", הוא אמר, קולו רועד מדמעות ותשישות. "והכול" הוא עצר. "הכול היה שווה את זה".
