קיבוץ עלומים הוא מהיפים בארץ. בתיו הלבנים נטועים בין שורות עצי מכנף נאה, מדשאות ירוקות מטופחות ורחבות ופינות חמד צבעוניות. אלמלא תזכורות נפיצות תדירות מעזה השוכנת כמטחווי קשת מעבר למטעי האבוקדו ושדות החיטה, אפשר היה להגדיר אותו כאידיאל של שלווה.
ביום שני בבוקר נראתה סביבת השער הראשי של הקיבוץ יותר כמו באב אל־ואד במלחמת השחרור מאשר כביש 232 היפהפה המוביל לכרם־שלום. עשרות כלי רכב נטושים, חלקם שרופים וחלקם מנוקבי כדורים, מפוזרים בשטח, מספרים את הסיפור הנורא שהתרחש בשבת. סיפור של אימה גדולה ושל גבורה עילאית, של חברי הקיבוץ הוותיק ובעיקר של חברי כיתת הכוננות שבמו ידיהם, מעטים מול גלי מחבלים שניסו לפרוץ משמונה נקודות שונות, הצליחו למנוע טבח.
בליל שמחת תורה היה בית הכנסת מלא בחברי הקיבוץ ובאורחים רבים שלא חשדו לרגע כי השמחה והשלווה עומדים להיות מופרים באופן מחריד בתוך פחות מ־12 שעות.
שוחחנו עם מרכז המשק, צביקה בלומשטיין (50), שניהל את המבצע מחדר הפיקוד בלב הקיבוץ וידע לכוון את הכוחות בהתאם למה שנראה ברשת המצלמות הפזורות ברחבי הקיבוץ, תוך כדי עדכון של אשתו וארבעת ילדיו הסגורים בממ"ד.
הנה מה שאירע, שעה אחרי שעה. הדברים מתועדים בדף מידע שהופק לחברים בשוך הקרבות ובעדויות בשטח.
6:30 בבוקר. שלוות החג הופרה באזעקות ובפיצוצים עזים של מיירטי סוללת כיפת ברזל המוצבת באזור. התושבים, המורגלים כבר באירועים כאלה, נזעקו ממיטותיהם אל הממ"דים בלי להתרגש יותר מדי. אלא שהפעם הכול היה שונה. המטחים נמשכו ונמשכו.
רפי בביאן, קצין הביטחון של המועצה האזורית שדות נגב, תושב עלומים, שמע שסוללת "כיפת ברזל" פועלת בלי הפסק והבין שמשהו שונה מתרחש הפעם. הוא מיהר להכניס את משפחתו, כולל אימו ואחותו שבאו מירושלים לעשות עימם את החג, אל הממ"ד, והתארגן ליציאה למטה המועצה להפעלת מוקד החירום. "התקרבתי לצומת סעד, שלושה קילומטר מעלומים, ומולי מגיע רכב מחורר מכדורים והנהג מנופף ביד פצועה וצועק שיש מחבלים בצומת. התקרבתי וראיתי טנדר ועליו מקלע, המרסס כל מה שנמצא לידו. הצומת המה מחוגגים שחזרו מהמסיבה ביער רעים והיו בדרכם צפונה, ועצרו בצד כשנשמעה האזעקה. מיד קבלתי הודעה מעלומים שמחבלים הגיעו לשער והם יורים בכל מי שנמצא שם. למעשה, הקדמתי אותם בכמה דקות ונראה שניצלתי בנס. התחלתי לשלוח את האנשים בצומת מזרחה לכיוון כפר־מימון, שוקדה ושובה דרך צירי העפר שבשדות, אחרי שהיה ברור שאי אפשר לעבור בצומת. רבים הגיעו ליישובים ושם המתינו להם הרבש"צים, זיהו אותם כיהודים והכניסו אותם פנימה".
6:45. מגיעה הוראה מהצבא להקפיץ את כיתת הכוננות. "כל התושבים כבר היו בממ"דים", מספר צביקה בלומשטיין. הוא הזעיק את אייל ריין, רכז הביטחון של הקיבוץ, שגם הוא הבין שמדובר בתרחיש המתחיל בירי רקטות משולב בחדירה רגלית. ריין, בן 50, רב־סרן במילואים ביחידת חילוץ והצלה, נולד בקבוצת יבנה יומיים אחרי הפסקת האש במלחמת יום הכיפורים, וזה 23 שנה תושב עלומים אחרי שנשא לאישה את בת המשק. בצבא היה בצנחנים ומ"פ בחוות השומר.
7:00. ראשוני המחבלים מגיעים אל השער הראשי. צביקה: "כ־10 מחבלים רכובים על אופנועים ראו שהשער סגור ופנו שמאלה אל השער האחורי של הקיבוץ, פרצו את הפשפש וחזרו בנסיעה בתוך הקיבוץ אל השער הקדמי. שם התמקמו בעמדות והחלו לירות ללא הבחנה, גם באמצעות אר־פי־ג'י, לעבר כלי רכב שעברו בכביש הראשי. הם פגעו בכ־20 מכוניות. שניים מהם הסתערו אל עבר כלי הרכב שנפגעו וירו ביושביהם. אחד המחבלים נפגע, ככל הנראה מירי של חבריו או של חייל שעבר שם באותה שעה, וחזר מהכביש אל שער הקיבוץ. חבריו העמיסו אותו על אחד האופנועים ודהרו איתו חזרה לעזה".
7:30. כמה אנשים מכיתת הכוננות מוקפצים לאחד הבתים לאחר שזוג חברים דיווח כי מחבלים פרצו לביתם. בני הזוג מוברחים מהבית דרך חלון הממ"ד במהירות אל בית השכנים. בסוף התברר כי אנשים שנמלטו מהמסיבה ברעים נכנסו לקיבוץ כדי למצוא מקלט.
8:00. מחבלים מזוהים באזור מגורי העובדים הזרים, בחלק הדרומי של הקיבוץ, סמוך לרפת הגדולה. כיתת הכוננות נערכת להסתערות ויורה מרחוק. המחבלים נכנסים למגורים וטובחים בעובדים הנפאלים והתאילנדים. 16 מהם נהרגו ו־8 נחטפו לעזה. "הם ביצעו שחיטה באמצעות נשקים ורימונים", מזדעזע צביקה. "לצערנו לא הצלחנו להציל אותם", אומר אייל. "הם עובדים שלנו, אנחנו מכירים כל אחד ואחד בשמו".
8:30. המחבלים פונים למכון החליבה הסמוך ומעלים אותו באש, תוך שהם פוגעים בציוד החליבה ומחוררים את מכלי החלב. גם המתבן שבו נערמו חבילות הקש, מזון הפרות, מועלה באש. רפת עלומים היא אחת הרפתות החדישות והמובילות בישראל, ומקור הכנסה עיקרי לקיבוץ, וכעת 700 הפרות נותרו בלי אוכל ובלי חליבה; חלקן מתו בקריסת הגג. בקיבוץ טרם עשו בקרת נזקים, אך ברור שהיקפם אדיר. נוסף על המכון שהושבת, גם צוות הרפת נפגע קשות, כל התאילנדים נהרגו, ובלומשטיין פנה לחברים שיסייעו באיתור מתנדבים לביצוע חליבות שכן פרות שאינן נחלבות מפתחות דלקות וזיהומים.
ביום רביעי הצליחו לשקם חלק מהרפת. כשקבוצת הפרות הראשונה חוברה למכשירי החליבה ההתרגשות גאתה, והרגע הונצח בסרטון שהופץ לחברים.
8:45. המחבלים פונים כעת לעבר מחסן ובו ציוד בשווי מאות אלפי שקלים ומשמידים גם אותו.
9:00. מתקבל דיווח על מחבלים המתבצרים באזור גן הדר, הקרוי על של הדר גולדין ז"ל, בחלק המערבי של הקיבוץ. כיתת הכוננות ממהרת לשטח. "שם החל קרב הרואי של הכיתה מול עשרות מחבלים שניסו לפרוץ משם אל עבר בתי הקיבוץ", מספר צביקה. "הצלחנו להרוג שני מחבלים, בהם מפקד הכוח, ולמנוע מהמחבלים להיכנס אל הבתים. אם הם היו עוברים את הקו הזה חלילה, היה קורה אסון כמו בקיבוצים האחרים".
כוח צביקה
מפקד הכיתה ברק שלום הוביל את הלחימה בשטח. אייל: "המחבלים פרצו את הגדר וחדרו לשטח הקיבוץ. כאן כבר היינו מולם. הקרב הזה הציל את הקיבוץ. זיהינו מחבל – ירינו, זיהינו עוד אחד – ירינו. הם ירו עלינו. הצלחנו להוריד את הראשון, אחריו את השני. השלישי ניסה לסגת לכיוון המטע. העלינו כמה חברים אל הקומה העליונה של בית המכינה, ומשם הצלחנו לצלוף בהם. בקרב הזה הרגנו שלושה מחבלים. בסך הכול הרגנו 15־20 מחבלים ויותר. חלק מהם התגלו רק למחרת בכל מיני מקומות".
"בקרב זה נפצעו שלושה מחברי הכיתה", מוסיף צביקה. "אחד מהם קבל כדור בחזה ופונה אחורה לקבל טיפול במרפאה. השני נפצע קל יותר. חבר שלישי, ערן, אמר 'נפגעתי אבל אני ממשיך להילחם'. הוא המשיך עוד שעתיים עד שפינינו אותו".
9:30. אחות הקיבוץ מיכאלה קורצקי מקבלת הודעה על פצוע המובא לביתה. בימים כתיקונם היא מיילדת בסורוקה, אך ביום הקרב נאלצה לתפקד כחובשת בשדה הקרב. לאחר שווידאה כי בני משפחתה והוריה שבאו להתארח ספונים בממ"ד, יצאה לקדם את פני הפצועים.
"שמעתי ירי אבל רצתי להביא תיק עזרה ראשונה. פעלתי על אוטומט ולא חשבתי על זה שאני מסכנת את עצמי. אם הייתי יודעת מה מתחולל מתחת לבית שלי, לא ברור אם הייתי מתפקדת. הם הביאו את הפצוע הראשון ואני רואה שמדובר בשכן שלי. התחלתי לטפל בו וראיתי פגיעה בידיים, קליע או רסיס. אחרי חצי שעה הביאו עוד פצוע, הרבה יותר קשה, עם שלושה פצעי ירי בגב. התקשרתי לרופא לקבל הנחיות. לצידי סייעו בעלי וחמי, נכה צה"ל מששת הימים, שלא הסכים להישאר בממ"ד. הוא עזר לי, שטף את הפצועים וסייע להעלות אותם לרכב הפינוי".
בינתיים נערכו לפינוי הפצועים. "דרשנו פינוי מהיר אבל מד"א אינם מגיעים כל עוד יש ירי", מספר אייל. "אחד החברים שהוא נהג מתנדב של מד"א, פשוט לקח רכב פרטי ועם חובש נוסף נסעו לכיוון נתיבות. בשער עוד הספיקו לחטוף צרור מהמחבלים שהיו על הכביש, והחובש נפצע קלות בידו. בנתיבות חברו למד"א".
צביקה בלומשטיין, מרכז המשק: "כשגילינו שאנחנו מותקפים בו זמנית מכמה מקומות, אמרתי לברק מפקד הכיתה: 'לך בכוחך זה והושעת את ישראל'. זה יום הדין שלנו"
11:30. אל בית האחות מגיע הפצוע הנוסף, ערן. "הוא המשיך להילחם עוד ארבע שעות עם שלושה כדורים בירך. בהתחלה הוא לא הרגיש שנפגע בגלל האדרנלין בדם", מספרת מיכאלה. "הכרחתי אותו להתפנות. בעלי נתן לי את הנשק האישי שלו ואמר 'תני לאבא שלי שישמור עליכם'. הוא העמיס את ערן על הרכב והחל לנסוע. כשהגיע לנתיבות הבלמים והמנוע החלו להעלות עשן, וכיבו אותם במטף. אחרי שפינו את ערן לסורוקה, בעלי נאלץ להמתין שלוש שעות עד שנתנו לו לחזור".
כל שלושת הפצועים יצאו מכלל סכנה. בכל אותו הזמן שרקו הכדורים סביב הבית. "נכנסתי מתחת לשולחן. ארבעת ילדינו היו בממ"ד לבד עם סבתא. שמענו יריות מסביב, הבנו שזה קרוב ולא ידענו עד כמה".
בתום הקרב החלה הכיתה לסרוק את השטח ולחפש מחבלים נוספים.
12:00. קבוצת מחבלים נוספת מזוהה במצלמות, הפעם במטעי האבוקדו במערב הקיבוץ. כיתת הכוננות פונה לשם ומתפתח קרב. הפעם כבר היה להם סיוע מחיילים ברכב צבאי ממוגן שהגיעו סוף סוף למקום.
12:15. מתקבל דיווח מאחת התושבות על בעלה שנפצע. מתברר שמחבל הצליח להיכנס לקיבוץ ולהגיע קרוב לביתם ולירות פנימה. החבר נפצע מרסיס בבטנו. "בני הזוג היו בממ"ד ושמעו את המחבל יורה בדלת ביתם. החיילים מיהרו למקום והצליחו להרוג את שני המחבלים שניסו להיכנס אל הבית", מספר אייל. מחבל נוסף התקרב לבית אחר וירה לעבר החלון. הדייר נפצע מרסיס. שני התושבים הפצועים פונו לסורוקה ולאסף הרופא.
"בינתיים הגיע הצבא, ושני מחבלים שלא הספיקו לעבור את הגדר חזרו למטעים", ממשיך אייל. "בסריקות שהתקיימו למחרת, נמצא מחבל נוסף ששכב שם והמתין. הוא הרים ידיים ונלקח בידי החיילים. בחקירתו הוא שפך מידע שעזר לחיילים למצוא מחבלים נוספים בשטח".
בהמשך היום הגיעה ידיעה מרה כי אחד מבני המשק, סגן נתאי עמר, נהרג. "הוא קצין באוגדת עזה ועם תחילת הירי יצא לבסיס. ככל הנראה נפגע מאש המחבלים בצומת רעים".
12:30. עשרות מחבלים נוספים מגיעים לאזור בית האריזה שבחלק הדרומי־מזרחי של הקיבוץ, ונתקלים בכוח צנחנים. מסוק קרב מחסל את רובם. "בשטח הקיבוץ נותרו עשרות גופות של מחבלים", אומר צביקה.
"בזמן מסוים היו סביבנו עשרות מחבלים. 12 לוחמי כיתת הכוננות עצרו בגופם ובדמם את המחבלים, עד שהגיעו ראשוני החיילים אחרי כמה שעות", מוסיף אייל.
לא זמן לשאלות
"נס גדול היה לנו", מודה מרכז המשק. "כיתת הכוננות תורגלה להיות צוות המגן הראשוני. לשם כך היא נוצרה. כוח הכוננות הצבאי הראשון של עלומים הגן בחירוף נפש, וגם ספג נפגעים. לשמחתנו, הלוחמים הצליחו להחזיק את הקיבוץ עד שהצבא הגיע".
מתברר שלא פעם התייחסו בצה"ל אל כיתות הכוננות כאל מטרד; כלי הנשק ניטלו מהתושבים, אמצעי הקשר צומצמו וצעדיהם הוגבלו. התברר שזו הייתה טעות גסה, אני מעיר.
"לא אומר מילה רעה על הצבא", צביקה מסרב להגיב. "כשגילינו שאנחנו מותקפים בו זמנית מכמה מקומות, התלבטנו יחד היכן למקד את תשומת הלב. אמרתי לברק מפקד הכיתה: 'לך בכוחך זה והושעת את ישראל'. זה יום הדין שלנו. כל מה שעשינו ולמדנו – עכשיו הגיע היום להוכיח את עצמנו. הוא אכן קיבל החלטות אמיצות, פיצל את הכוח לצוותים, והצלחנו להתגבר על אירועים מורכבים".
האם כיתת הכוננות התכוננה לתסריט כזה במסגרת האימונים?
"באימונים מתבססים על אירוע נקודתי ובודד, שלפעמים גם מקבלים עליו הודעה, מתכוננים מול גדרות, מעבים את מערך השמירה" אומר אייל. "פה זה לא היה. הם הקדימו אותנו בהרבה, היו פה לפנינו, ואל תשכח – קמנו משינה. התעוררנו בחסות כיפת ברזל. זה היה אירוע אחר לגמרי. בדיעבד הבנו שזה לא רק עלומים אלא כל האזור. כיתת הכוננות, בהגדרתה, היא הכוח הראשוני להגנה על הקיבוץ עד שיגיע הצבא. אם יש אירוע אחד ביישוב אחד הצבא יגיע מהר, אבל כאן לקח לצבא שעות להגיע וזה הגיוני בגלל היקף האירועים האדיר".
האם משהו ישתנה עכשיו מבחינת ההתייחסות לכיתות הכוננות?
"כל מה שחשבנו שאנו יודעים נקבר עמוק במנהרות עזה. לא עכשיו הזמן לסיכומים אבל העולם הישראלי ייראה אחרת לגמרי".
האם אתם חוששים שיש מנהרות התקפיות?
"אני לא יודע, יש שמועות שיש", משיב בלומשטיין. "אמרו לנו שיש חומה סינית מתחת לקרקע, מכשול אדיר שאי אפשר לעבור אותו. אבל החדירה של הגדר מעל הקרקע הייתה פשוטה להחריד. מה שקרה כאן זה בהחלט מחדל גדול. יש כאן תקלה בהגנת המדינה על יישובי העוטף עד הקו האחרון. חייבים להבין שהקיבוצים הם בקו הראשון וצריך לסייע. הבעיה שלנו היא ששתי דקות אחרי המלחמה כבר לא זוכרים אותנו ונוטשים אותנו".
"כרגע אנחנו מלקקים את הפצעים שלנו והם מדממים וכואבים מאוד", אומר בביאן. "אנחנו בעלומים, כמו בקיבוצים השכנים נחל־עוז, בארי, סעד, כפר־עזה, עברנו יום קשה והרוגים רבים, גם חטופים. זה לא הזמן לשאלות מה קרה לצבא. המחבלים הצליחו להפתיע את כולנו, להיכנס במאות שאחריהם רץ עדר של אזרחים לא חמושים שנכנסו לגנוב, לבזוז ולסייע במאמץ לחטוף אנשים".
מה דעתך על כך שמתושבי העוטף ניטלו כלי הנשק בעבר?
"והמשכיל בעת ההיא יידום".
אימא, אני רוצה הביתה
קבוצת עלומים נוסדה בשנת 1966 בידי שני גרעיני נח"ל. היא מונה כ־90 משפחות שמתפרנסות בעיקר מחקלאות: גזר, תפוחי אדמה, הדרים, אבוקדו, חוחובה וגידולים אורגניים. יש בה חמישה בתי אריזה, ולול עופות לפיטום שכושר ייצורו מגיע לכ־20 אלף עופות בשנה. הרפת, כפי שכבר נכתב, היא מן הגדולות והמקצועיות בארץ. בעלומים התפתחו גם ענפים אחרים, כמו פתרונות מחשוב, מוסך לרכב ואירוח כפרי משובח.
בשנים האחרונות הפכו הממ"דים לחלק בלתי נפרד מהחיים על פי חמאס. אבל מעולם לא נאלצו התושבים לשבת יממה שלמה בחדר הסגור והאפל ולקבל מידע רק באמצעות הודעות במערכת הפנימית ובווטסאפ. כדי שגם האורחים ידעו מה קורה, נעזרו במערכת הכריזה שנשמעה למרחק קילומטרים.
ביתם של צורית אברהם ובעלה, איש משטרה בימ"ר נגב, נמצא ממש בכניסה. צורית היא יועצת חינוכית ילידת הקיבוץ, והוריה נמנו עם מייסדיו. יותר מ־24 שעות נשארו ההורים עם חמשת ילדיהם בממ"ד. "זו הייתה יממה של לילה, שכן ישבנו בחושך כל הזמן. התעוררנו לקולות היירוטים של כיפת ברזל ומייד נכנסנו לממ"ד. זמן קצר לאחר מכן נשמעו קולות של ירי מקלעים וכדורים שפוגעים בבית שלנו. לפני כן קיבלנו הודעה על חשד לחדירה והבנו שזה קרוב מאוד. לא ידענו מי יורה. ישבנו בדממה, רעדנו ובחדר שרר פחד מוות". צורית משתנקת.
"היינו עסוקים בתפילות, נצמדנו זה לזה כדי שאם חס וחלילה מישהו יפרוץ פנימה נוכל לשמור על עצמנו. אמרנו פרקי תהילים שזכרנו בעל פה. לא היה לנו נשק, רק סכין חד שבעלי הביא מהמטבח. הוא עמד ליד הדלת והתכונן לתקוף אם מישהו יתקרב. דלת הבית הייתה נעולה אך את הממ"ד אפשר לפתוח מבחוץ. לא ידענו איך לפרק את המנעול החיצוני. שמענו רחשים מהחלון וחשבנו שאולי מדובר באנשים שברחו מהמסיבה ברעים ומנסים למצוא מחסה בבתים שלנו".
השעות חלפו. "לא יכולנו לצאת לשירותים אז לקחנו בגדים של הילדים ומגבות והם עשו פיפי לתוכם. את הצרכים עשינו לתוך קופסאות הצעצועים של הילדה. לא היה לנו הרבה מים, רק בקבוק אחד ולא יכולנו לצאת להביא עוד. בכל אותן שעות לא היה אוכל. בעלי היה עסוק בהתכתבות עם חבריו וידע שהם במצוקה, חלקם נהרגו. כאשר הרגשנו איכשהו שצה"ל בשטח הצצנו החוצה. הצנחנים הגיעו ומיד הוצאתי מים ועוגת שמרים. הוצאנו את כל הסירחון מהחדר והחלפנו בגדים במהירות. נכנסנו בחזרה אך הרגשנו יותר ביטחון. העזנו גם להדליק את האור ולדבר, להביע את עצמנו".
מה אמרתם לילדים?
"בתי בת החמש אמרה לי משפט קשה שלא אשכח: אימא, אני ממש רוצה כבר הביתה. אמרתי לה: אני כל כך מבינה את ההרגשה שלך. הרי הבית שלנו היה אמור להיות המקום המוגן ביותר בשבילנו ועכשיו אפילו הממ"ד כבר איננו מוגן מספיק, כי מישהו יכול להיכנס אליו. הקב"ה שומר עלינו והחיילים שומרים עלינו והכול יהיה בסדר. ואז היא אמרה לי: אל תדאגי, אני אמשיך את משפחת אברהם".
בקבוצות הווטסאפ של הנשים הועברו הודעות מידע ועידוד, והמלצות איך להירגע ולהרגיע את הילדים. המידע הגיע בזמן. "זה היה מעגל תמיכה", אומרת צורית.
"אחרי הצהריים הגיעו הצנחנים", מספר מ', חבר הקיבוץ. "הם שאלו מה נשמע וביררו שהכול בסדר. לפתע שמעתי צעקות 'תפסו אותו!' הצצתי מחלון המטבח וראיתי קבוצה של חיילים משתלטת על מחבל. כשיצאתי לחצר מאוחר יותר התברר שהמחבל ניסה להיכנס אלינו הביתה, כי ראינו את עקבותיו בגינה. זה לא היה קל. הדלקנו את הטלוויזיה הניידת בממ"ד והילדים ראו סרטים מצוירים".
ביום שני התקשרה אל צורית אישה לא מוכרת. "את חייבת לעזור לי", אמרה האישה. "יש לנו מידע שהמכונית של בננו נמצאת בקיבוץ, ומישהי שהייתה איתו התקשרה ואמרה שהיא בעלומים. עזרו לנו למצוא אותו". "כיוונו אותה למישהו שיוכל לעזור, אבל עד עכשיו איני יודעת מה עלה בגורלם. היה לי כל כך קשה לשאת את זה", צורית פורצת שוב בבכי. "המראות שהיו בבוקר בקיבוץ היו גיהינום. כל כך הרבה רכבים ירויים בכניסה לקיבוץ".
בבוקר יום ראשון התירו לתושבים לצאת מהממ"ד לשירותים ולהביא אוכל. "יצאנו החוצה וראינו את הטנקים. זה נתן לנו תחושת ביטחון גדולה. הילדים ראו שיש כבר מי ששומר עלינו".
צורית וכל חברי הקיבוץ הועברו בהמשך היום לנתניה ושוכנו במלונות על שפת הים. "אני עדיין לא יכולה לצפות קדימה, אבל אני מבינה שהתחלנו ריצה ארוכה יותר ממרתון. הגוף ברוך ה' שלם אבל הנפש מנופצת. אנחנו מרגישים חיבוק מעם ישראל וגאים בתושבי הקיבוץ וגם בצה"ל, אף שלקח לו זמן להגיע. למה הכול קרה? את זה ילמדו אחר כך, מה גם שזה ממש כבר לא משנה".
