יום שלישי, עשר בבוקר, בחמ”ל העירוני של שדרות הממוקם בבניין העירייה. עשרות אנשי עירייה, מתנדבים, אנשי צבא וביטחון ממלאים את החדרים והמסדרונות, חדורי משימה. מחוץ לחמ”ל מתרוצצים עשרות מתנדבים במתחם ענק לחלוקת מזון, שממלא מגרש ספורט גדול. אנשי “אחים לנשק” עם החולצות המוכרות מהמחאה, יחד עם אנשי הגרעין התורני של שדרות, מעמיסים חבילות מזון על מכוניות וממהרים לחלק ברחבי העיר.
מדי פעם העשייה מופרעת באזעקות צבע אדום וכולנו נדחסים למרחב המוגן. ועדיין, לפחות כאן, בלשכתו של ראש העיר אלון דוידי ובחמ”ל של העיר למודת הקרבות, התחושה היא של שליטה במצב. שליטה שנובעת מניסיון רב־שנים במצבי מלחמה. זו הייתה התמונה ביום הרביעי של המלחמה, וזו הייתה רק זירה אחת של העיר. מאוחר יותר נגיע עם דוידי למבנה הגדול שעד לפני כמה ימים שימש כתחנת המשטרה של שדרות, ונראה שם את הכלים ההנדסיים נוגסים במבנה ההרוס והמפויח שהיה מוקד הלחימה בשבת האחרונה. בצהריים נלווה לקבורה את ליאוניד לוזובסקי, תושב העיר, אחד מעשרים הרוגי שדרות במלחמה הזאת, וזו תהיה רק ההלוויה הראשונה מתוך ארבע הלוויות של הרוגי העיר באותו יום.
אבל את הבוקר התחלנו בלשכת ראש העיר. שיחות הטלפון של דוידי נעות בין פקידים בכירים במשרדי הממשלה, במאמץ לגייס במהירות תקציבים לצרכים הגדולים, ובין פניות של תושבים עם בעיות אישיות כמו דירה שנפגעה מרקטה או צורך דחוף להתפנות מהעיר. אתמול הייתה אמורה להתקיים פה מסיבת הפתעה שצוות העובדים הכין לדוידי במלאת לו חמישים שנה. הוא נולד בשמחת תורה, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים. אבל היום שבו הוא היה אמור לחגוג יובל, הפך לאחד הקשים בחייו ובתולדותיה של העיר.
“קמתי בשש וחצי בבוקר למטחים מטורפים, והבנתי שהם לא רק על שדרות. שמעתי גם ירי חזק של מקלעים, אבל המחשבה הייתה שזה עוד אירוע על הגדר. לא דמיינו שאנחנו בסיטואציה כזו", משחזר דוידי. רונן גבאי, הרבש"ץ של שדרות, אסף אותו מביתו. דוידי פתח טלפון נייד, אבל לא היו עדיין שום עדכונים. הוא ביקש מגבאי שיביא אותו מיד לחמ"ל העירוני. "הגענו לצומת סמוך, ואז רונן אמר שהוא שומע יריות באזור וחייב לראות מה קורה שם. הוא הוריד אותי בחמ"ל ומיהר לאזור היריות, שהיה תחנת המשטרה". יחד עם מפקד התחנה ושוטרים שהתקבצו, התנהלו סביב התחנה קרבות ראשונים עם המחבלים, עד שגבאי קיבל שני כדורים בכתף. לפני שפונה הוא הספיק להציל תחת אש את חייו של אחד הקצינים וגרר אותו מאחורי תחנה ממוגנת. גיסו של גבאי חילץ מתוך מכונית שני ילדים שהוריהם נורו ונהרגו. דוידי הבין שיש קרבות בעיר, וכקצין במילואים התלבט לרגע קצר אם לצאת לשם. אופיר אסולין, סגן ראש המטה שלו, הזכיר לו את תפקידו. “הוא אמר לי ‘אתה לא זז מכאן עכשיו, התפקיד שלך הוא לנהל את העיר'".
קרבות ברחובות
מהר מאוד הבינו בחמ"ל שמדובר באירוע מסדר גודל אחר, כזה שהם לא ידעו בעבר. "בשלב הראשון היה חשוב שכולם יסתגרו בבתים. נאלצנו להתמודד גם עם הפסקות חשמל ומים בגלל נפילות על עמודי חשמל ומתקני מים. בשש וחצי היינו כאן מעט אנשים, אבל בסביבות עשר בבוקר התחילו להגיע כוחות צבא גדולים".
בהמשך היום הגיע דוידי לתחנת המשטרה, שבה נהרגו רוב הנפגעים בעיר. שני טנדרים עמוסים במחבלים ומקלעים כבדים תקפו את התחנה משני כיוונים שונים. שבעה משוטרי התחנה נהרגו, ונכון ליום רביעי ההערכות הן שגופות מחבלים עדיין קבורות תחת הריסות המבנה. "תחנת המשטרה שלנו היא לא מוצב על גבעה", מזכיר דוידי. "במרחק חמישה מטרים משם יש בית של אנשים שראו את הקרבות ושמעו את הכול".
"בזמן אזעקות כל תושב יחשוב מעכשיו לא רק על ירי טילים אלא גם על חדירת מחבלים. צריכים לתת לזה מענה. בסוף המלחמה נגייס משאבים ונייצר מערכת שלא מאפשרת את זה"
טנדר נוסף של מחבלים נסע בציר מרכזי של שדרות, מכיוון אזור התעשייה, וירה על כל מי שהסתובב ברחוב באותה שעה. מחבלים נוספים חדרו בהמשך לכמה שכונות בפאתי העיר וניהלו שם קרבות עם חיילים ותושבים. “הוצאנו הרוגים ממכוניות ועטפנו גופות", מתאר דוידי. “הרבה אנשים שאני מכיר, עם חלקם עבדתי. שדרות היא לא עיר גדולה, וכל אחד מההרוגים בעיר הוא כמו חצי משפחה. התחילו להתקשר אליי מאות תושבים שחיפשו את קרוביהם. על חלקם כבר ידעתי שהם לא בחיים".
במהלך השבת וביום ראשון המשיכו תושבי שדרות להתבצר בבתים, בזמן שכוחות צבא גדולים הצטרפו לעיר והלחימה ברחובות נמשכה. רק ביום שני לקראת צהריים הושגה שליטה צבאית מוחלטת על רחובות שדרות, אחרי סריקות שנעשו מבית לבית, וההגנה על תושבי העיר עברה להגנה מרחבית. לדברי דוידי בריאיון שקיימנו ביום שלישי, “יש עדיין חשש ממחבלים שנמצאים על הגבעות מסביב. רק אתמול בערב ניסו להגיע לכאן מחבלים מכיוון סעד וחוסלו. הצלחנו לפתוח את כביש 232 לכיוון צפון, ולשחרר אנשים מהבתים".
אחרי השגת שליטה צבאית, החל המאמץ לספק צרכים מיידיים לתושבים. "לצד התפקוד הטוב של הצבא לאחר ההתקפה הראשונה, הראשונים שנרתמו היו מנהלי רשתות השיווק. היו מוצרים שנדרשו לנו בדחיפות כמו תחליפי חלב. איתן יוחננוף, המנכ"ל של רשת יוחננוף, היה הראשון שהגיע עם אופנוע ושאל מה צריך. אחר כך הגיעו גם רמי לוי, מנכ"ל שופרסל ומנכ"ל ויקטורי, וכולם אמרו ‘תמשכו מוצרים ולא נתחשבן'. גופים שבשבוע שעבר היו עסוקים בוויכוחים אחד עם השני, התחילו לעבוד בשיתוף. היה מדהים לראות מאות מתנדבים מגיעים לעיר שבכל רגע נתון יכולות להיות בה חדירות, ושעשרות בתים בה נפגעו מרקטות".
ביום שלישי החלה, בתיאום עם פיקוד העורף ורשות החירום הלאומית, הוצאה מסיבית של תושבים מחוץ לעיר. בשלב ראשון מבוגרים מעל גיל שישים ומשפחות עם צרכים מיוחדים, ובהמשך יצאו בהדרגה תושבים נוספים. "מבחינתנו שיצאו כמה שיותר", אומר דוידי. "אם הייתה לי אפשרות לגרום לכולם לצאת מכאן בבת אחת, זה היה הכי טוב מבחינת הצבא, המשטרה והעירייה, כי אז היינו צריכים להשקיע פחות בהגנה על תושבים".
בינתיים רבים מהתושבים נשארים כדי לסייע במאמץ המלחמתי. משפחתו של דוידי עצמו יצאה תחילה מהעיר, אך שלושה מילדיו הגדולים חזרו אליה כדי להתנדב, ובן נוסף גויס. "שדרות זו לא באר־שבע או תל־אביב. יש לנו 35 אלף תושבים עם אופי של יישוב של 5,000 תושבים. הקהילתיות והחוסן שלנו מנצחים את הטרור. הנייד שלי הוא מוקד פניות בפני עצמו. מדהים אותי לראות את הצוותים של העירייה והמתנדבים עובדים בלי הפסקה. אני צריך להכריח אותם לנוח מדי פעם".
אתגר מורכב נוסף הוא קיום ההלוויות של ההרוגים. על פי הנחיית הצבא, ההלוויות בעיר מתקיימות במתכונת מצומצמת ובזריזות מרבית. ביום שני בערב התקיימה בשדרות הלווייתו של סגן שילה כהן ז"ל. כהן, לוחם ביחידת שלדג בן 24, היה בחופשה בביתו. כששמע על האירועים הוא לקח מדים ונשק של אחיו, והצטרף לחיילים שיצאו להילחם במחבלים שהשתלטו על הקיבוצים. "אבא של שילה, אריה, הוא חבר מאוד טוב שלי. ההלוויה נדחתה כמה פעמים ובמהלכה היו מטחים של רקטות. למרות שזו הייתה הלוויה צבאית, לא היו מטחי כבוד".
בצהריים אנחנו משתתפים בהלוויה של ליאוניד לוזובסקי, תושב העיר שנרצח. כעשרים איש בלבד נוכחים בה. הרב דרור טוויל, רב העיר שמשתתף בכל ההלוויות, מדבר על הרוגי מלכות שאין ברייה יכולה לעמוד במחיצתם. דוידי מזכיר שלוזובסקי נרצח רק בגלל מגוריו בארץ ישראל והשתייכותו לעם ישראל. אנחנו מחבקים אתכם ואוהבים אתכם, הוא אומר לבני המשפחה, וננצח גם בקרב הזה.
בירת העוטף
דוידי נוהג לדבר על שדרות כ"בירת העוטף". לצד ההתעסקות בצורכי העיר שהוא מופקד עליה, הוא אינו יכול להניח בצד את המראות הקשים שמגיעים מהקיבוצים השכנים. ראש מועצת שער־הנגב אופיר ליבשטיין, שנהרג בקיבוצו כפר־עזה, היה חברו. “אתמול בבוקר התקשרתי ליוסי קרן, הסגן של אופיר שממלא כעת את מקומו, והצעתי עזרה בכל מה שצריך, כולל ליווי צמוד של הסגן שלי לתקופה הקרובה".
בימים הקרובים ישלים דוידי עשר שנים בראשות העיר. כשנכנס לתפקידו היו בעיר 22 אלף תושבים, והיום מתגוררים בה 35 אלף. הוא מתמודד לקדנציה נוספת בבחירות שהיו אמורות להתקיים בעוד שבועיים, וצפויות כעת להידחות.
במשך שנים הוא מבקר את מדיניות הממשלות בסוגיית רצועת עזה, וקורא לשינוי הפרדיגמה. “הייתה קונספציה שגויה של שיטת המקל והגזר, שטענה שאם נעשה טוב לחמאס הוא לא יעשה בעיות. אמרנו שניתן להם חשמל ומים ונקים להם אזורי תעשייה, ושאם חמאס לא ישלוט, יהיה שם שלטון יותר גרוע. השלמנו עם העובדה שחמאס והג'יהאד נמצאים פה לעד, וחשבנו שאפשר לנרמל אותם ולייצר משוואה של רווח מול הפסד. המשוואה הזאת קרסה בצורה טוטאלית לעד. מדינת ישראל צריכה לעסוק מעכשיו בדבר אחד, לדאוג שחמאס והג'יהאד נמחקים מהרצועה.
“אמרתי לראש הממשלה השבוע שזו צריכה להיות מלחמה. לא מאמץ להרגיע ולהסדיר, ולא הודנה לחודש־חודשיים. אני יכול להבין את הרצון לייצר שקט, אבל זה קרס. כל מה שנעשה לטובתם רק ישמש אותם כדי להרוויח זמן והתארגנות לטבח הבא, שהם מתכננים כבר עכשיו בחסות איראן. אחרי שנמגר את שלטון חמאס והג'יהאד – שארצות ערב הנורמליות או מדינות אחרות יחליטו מה הן עושות עם עזה. אסור שיהיה שם גורם צבאי עם נשק ללא הסכמה ושליטה של מדינת ישראל. כשהרשע נמצא במנהיגות והיא מייצרת איומים, צריכים לחסל אותה. החיזבאללה ממתין לראות את התגובה שלנו. אם הוא יראה שנמחק את חמאס, לא נראה לי שהוא ירצה גורל כזה. יש לנו את העוצמות לעשות את זה".
קונספציה נוספת שקרסה היא זו של המכשול הבלתי עביר. “השקענו במכשול הזה מיליארדים, אבל בסוף אפשר כנראה למוטט כל גדר אם תניח עליה מטענים ותעבוד עליה לאורך זמן, שזה כנראה מה שהם עשו. התפיסה אמרה שהמכשול עוצר גם מתחת לאדמה וגם מעליה, ושהלחימה צריכה להיות בין היישובים לגדר. עכשיו ברור שצריכים להיכנס לתוך הרצועה, לקחת קילומטר או שניים מהשטח שם, ולהרחיק מאיתנו את הגדר".
מול המראות הקשים של הקיבוצים החרבים, עולה סוגיית עתידה של ההתיישבות בעוטף עזה. “חייבים לחזק את ההתיישבות העירונית והכפרית ולתת לה את הכלים והיכולת לפרוח ולשגשג. כמו שבעבר הבאנו לאזור צעירים ומכינות ואוכלוסיות שמוכנות לגור כאן, נצטרך לחזור ולהקים את היישובים, לחזק אותם עוד יותר ולתת להם עוד יותר משאבים וגב. גם שדרות, כבירת העוטף, צריכה חיזוק. במצב החדש שנוצר, בזמן אזעקות כל תושב יחשוב מעכשיו לא רק על ירי טילים אלא גם על חדירת מחבלים. צריכים לתת לזה מענה. בסוף המלחמה נגייס משאבים ונייצר מערכת שלא מאפשרת את זה. אין ספק שבמובן הזה העיר חזרה אחורה. זה איום חדש שלא היה קיים. נצטרך להרים את העיר ולתת לה את כל הכלים להמשיך את הדרך המוכרת של שדרות – שלמרות הטרור היא לא רק שורדת, אלא גם מתפתחת וגדלה".
