"חזר הביתה, לאדמה שכל כך אהב": סיפור חייו ונפילתו של הקצין שניהל את הקרב בכפר עזה

כבישי השומרון היו ריקים באופן חריג ביום ראשון בבוקר. הגבעות שמעל איתמר כוסו בערפל סמיך, מפתיע, שהגיע עם הגשם. גבוה בתוך הענן, ב"גבעות עולם", החווה של אברי ושרונה רן, חלוצת הגבעות בשומרון, שרר שקט. רק בתוך מבנה חדר האוכל המשושה, הספון עץ, שוררת ההמולה המוכרת מדי של משפחה היושבת שבעה. או לפחות חלקה יושבת. הבנים לבית רן כבר חזרו ללחימה יום לאחר הלוויה.

בכניסה למבנה סידרו אחיותיו של סרן אור־יוסף רן, שכולם קראו לו אורוש, פינת הנצחה. תמונות שלו מחייך, תעודות הערכה והצטיינות ממוסגרות מהצבא, וגם האופנוע שטיפח במסירות.

רן, 29, קצין בדובדבן, נפל בקרב מול מחבלי חמאס בכפר־עזה. הוא היה השמיני מבין עשרת ילדי המשפחה. את הבשורה המרה הם קיבלו כבר במוצאי השבת שעברה. כשקצין הנפגעים הגיע אל הבית, האב אברי שאל אותו רק: "מי?"

"ההורים שלנו קיבלו את הידיעה באצילות ובעוצמות", אומרת שרה בן־יצחק, השלישית בסדר האחים. "בסוף יש פה את הרמה האישית וגם את הרמה הלאומית. אנחנו אומנם איבדנו אח ובן הכי מתוק בעולם, אבל איבדנו גם חייל ולוחם שהציל אנשים, ויש לזה משמעות מאוד חזקה כשאתה יודע שהוא היה שם ונלחם".

"בתוך כל השואה הזו אנחנו גם פריווילגים, יש לנו את מי לקבור", מוסיפה מיקה מנדל, השנייה בסדר האחים. יחד הן מספרות על אור, האיש הצעיר שגדל בחווה שבראש ההר, הלוחם ללא חת שיצא אל הקרב ולא שב.

שרה: "אנחנו יושבות פה מדי פעם ואומרות לעצמנו 'יש לנו גופה'. הודיעו לנו במוצאי שבת. לעומתנו אנחנו מכירות לא מעט משפחות שבמשך הרבה ימים חיכו לאיזו בשורה, וכאלה שעדיין יושבות ומחכות. ואנחנו יודעים שבמותו הוא הציל משפחות. ממש הציל, ברמה הכי פשוטה. ואנחנו גם משפחה חזקה".

מיקה: "הוא נלחם והציל במותו, כמו שעשה בחייו".

איך הוא היה בחייו?

שרה: "הכי חמוד בעולם".

מיקה: "הוא היה אור, ממש אור. יש קלישאות שהן אמת לאמיתה. ידענו כל חייו כמה הוא אהוב, אבל עכשיו מגלים מעגלים על מעגלים של אנשים שהיו חברים שלו. חיילים שלו".

שרה: "בכל מקום שאליו הגיע הוא היה שמח, וכולם אהבו אותו כל כך. מדהים לראות כמה אנשים היו מחוברים אליו".

מיקה: "היה מאיר כל מקום שאליו הגיע".

"אנחנו יוצאים מזה"

על נסיבות נפילתו הן יודעות לא מעט. הרבה בזכות העובדה שה', בנה בכורה של מיקה, לחם לצידו ביחידת דובדבן וגם בשמחת תורה האחרון. "כשדובדבן הגיעו לכפר־עזה, הם היו הכוח הצבאי הראשון שם. מי שלחמו בינתיים היו כיתת הכוננות של הקיבוץ ועוד בחור מהמשטרה, שהגיע לשם ממש במקרה, אופנוען שהיה לו רק אקדח. אורוש הגיע עם הצוות שלו. יחידת הניוד שלהם בתוך דובדבן מתחלקת לשיירות. כל שיירה מורכבת ממספר כלי רכב. אורוש היה מפקד הפלגה הזו, ופיקד על כל השיירות. ה' על אחת מהן. הם היו בשבת בתל־אביב, כל אחד מהם בדירה שלו. הם הוקפצו, הגיעו יחד ליחידה, התארגנו ויצאו".

שרה: "המקצוע שלהם הוא לוחמה בשטח בנוי. הם הגיעו לכפר־עזה ועסקו בלחימה וחילוץ פצועים. ניסו לעבור בית בית. קיבלנו סרטון שבו רואים אותם מוציאים אנשים מחלונות הממ"ד. רואים את אורוש מפנה פצוע קשה מהשטח".

מיקה: "לקח להם זמן להבין באיזה אירוע הם נמצאים. בהתחלה הם חשבו שיש כעשרים מחבלים, אבל כל הזמן הגיעו עוד".

שרה: "באחד ממהלכי הקרב, אורוש קיבל כדור בצוואר, שנכנס ויצא. הוא דיווח בקשר שהוא נפצע אבל ממשיך לתפקד, לפקד. אחרי כמה דקות הוא קיבל גם כדור בראש".

מיקה: "ה' היה בשיירה השנייה. כולם עסקו בפינוי, חזרה ללחימה וחוזר חלילה. ואז חבר שלו העמיס לו לרכב פצוע, וה' ככה מושך אותו פנימה, הופך אותו ורואה שזה אורוש, הדוד שלו. הוא אמר לו 'תתאפס על עצמך, אנחנו יוצאים מזה'.

"ישבנו איתו פה לפני ההלוויה, והוא סיפר שלאורוש היה כבר קשה מאוד לנשום, אז ה' נשם איתו ביחד. הוא תיאר גם דברים יותר קשים. הוא מת לו בידיים. היה לו מאוד חשוב להעלות אותו למסוק כדי שלא יחטפו את הגופה, כי כל הזמן חטפו חיילים. הוא ממש התחנן לרופא שייקחו אותו. ואז הוא לקח חמש דקות כדי להירגע, התעשת ונטל את הפיקוד על כל הכוח, כי הוא היה בדרגה אחת מתחת לאורוש".

שרה: "והם המשיכו להילחם. כמו שאורוש לימד אותם. ואנחנו כל כך גאים בו".

מיקה: "כשהודיעו לי, לא ידעתי מי מהם. אימא שלי התקשרה ואמרה 'זה אורוש', וזה לא עזר. לא היה לי ספק שקרה משהו גם לה', כי הם היו כל כך צמודים". ואורוש היה הבכיר והמיומן, והמפקד. "עברתי חמישים דקות של גיהינום עלי אדמות, עד שאיתרו את ה' ונתנו לו טלפון ואמרו לו 'תדבר עם אימא שלך'. ומאז ששמעתי את הקול שלו והבנתי שהוא בסדר, לא הצלחתי להוריד דמעה. יש לי שלושה לוחמים, והילדים שלי בחזית. ומסביב שואה. עוד יגיע הזמן שלנו לבכות".

"אורוש היה גיבור, אבל זה לא מה שמגדיר אותו", אומרת מיקה. "הוא אהב את החיים עצמם והיה כזה שטותניק וכיפי, לצד זה שבאמת חי אידיאלים וערכים מאוד גבוהים, בשליחות מלאה ובידיעה והכרה עמוקה. היה לו מאוד ברור מה הוא עושה, אבל זה לא היה הרואי. הוא היה אדם פשוט, אוהב חיים".

שרה: "הוא היה בקבע, מפקד הפלגה של הניוד. הוא גם הקים אותה. עבר מיחידת הניוד הצה"לית ליחידת הניוד של דובדבן".

בוגר היחידה שהגיע לנחם, מתנדב להסביר על היכולות המרשימות של יחידת הניוד. "הם יודעים לנהוג בנהיגה מבצעית, יודעים להכניס לוחמים למקומות מסוכנים, וכך גם לחלץ אותם. עוברת לידך שיירה של ג'יפים ואתה לא שומע כלום, כי הם נוסעים בצורה מאוד מקצועית".

"בחודשים האחרונים זה נהיה הרבה יותר מסוכן", אומרת שרה. "הרבה פעילות בג'נין, ובכלל ביהודה ושומרון".

מיקה מנדל: "אורוש אהב את החיים עצמם והיה כזה שטותניק וכיפי, לצד זה שבאמת חי אידיאלים גבוהים, בשליחות מלאה"

מתי דיברתם איתו בפעם האחרונה?

"בשבת בבוקר, בהסתמסויות של שליחת אות חיים מדי פעם. ידענו שהוא נוסע דרומה. גם ההורים ידעו. לא היה ספק. יש לנו שישה אחים, וכשהודיעו לנו על נפילתו של אורוש כולם היו בדרום".

מיקה: "במהלך השנתיים האחרונות, כמעט אחרי כל פיגוע הם היו קופצים. ה' הגיע לכמה שעות להלוויה, וחזר ללחימה".

שרה: "יש לנו עוד אח שהוא מילואימניק ביחידה. גם הוא היה אמור להצטרף, אבל כשהוא הגיע אורוש כבר נהרג. המפקד בשטח ידע את זה ולא נתן לו להיכנס עם הכוחות של דובדבן. הוא לא הבין למה. ה' ידע ולא אמר מילה".

נשמה חופשית ומתוקתקת

מיקה: "את שואלת איזה ילד הוא היה, אורוש? הוא היה פדנט. כל הזמן משפצר כל דבר. מגיל ארבע היה לו ארגז כלים. לפני כמה זמן אמרתי לו 'אורוש מה קורה, אתה בן שלושים עוד מעט, מה עם להקים בית'. הוא אמר לי 'מיקה, אני לא צריך בית, אבל אני צריך חניה. את יכולה לארגן לי חניה?'… יש לו שלושה אופנועים ושני ג'יפים, אלו היו אהבותיו הגדולות. והשטח. אנחנו מסתכלות בתמונות שלו שוב ושוב, וכל התמונות שלו הן מטיולים בשטח. החיים שלו היו בחוץ. הוא היה נשמה חופשית, אבל עם זאת מתוקתק מאוד, מסודר. אתמול חיפשתי פותחן לבקבוק יין, ואבא שלי אמר לי 'בואי', פתח לי את הג'יפ שלו והראה לי שהכול מסודר מסודר. שורה מדוקדקת של פותחנים, סכין יפנית, עטים לפי צבעים. אמר שאורוש היה מסדר לו את האוטו פעם בשבוע. הוא היה קצין הרכב של כולנו".

למדתם עליו משהו חדש במהלך השבעה?

שרה: "ידענו כמה הוא היה אהוב ומתוק, וידענו גם כמה הוא גיבור. שמענו בעבר, ועכשיו עוד יותר. סיפרו לנו על חילוצי גבורה ביהודה ושומרון, על סיטואציות שהוא נכנס וחילץ לוחמים תחת אש ממש".

מיקה: "מצד שני הוא לא רצה למות, לא רצה להקריב את חייו. הוא באמת כל כך אהב את החיים. הוא היה נבהל מהרבה דברים, כי הוא חי במציאות פסיכית שבה כמעט כל לילה אתה יוצא ולא בטוח שאתה חוזר. בשנתיים האחרונות, כשגם הבן שלי בזה, אני כל בוקר בחמש פותחת את העיניים ומקווה שהם זכרו לסמס לי, ואם לא – אני כותבת להם. כדי לא להעיר את ה', לא לנג'ז, אני מסמסת לאורוש. בתגובה הוא היה שולח אימוג'י של לייק וכותב 'תקינים'. ככה כמעט כל בוקר".

קברו אותו כאן על ההר, כאלף איש הגיעו להלוויה.

אחותו, שרה בן־יצחק: "קברנו אותו בבית, הבאנו אותו לחווה, חזרה למשפחה. אורוש חזר הביתה, לאדמה"

שרה: "בעזרת המון אנשים טובים, ובעיקר יוסי דגן, ראש המועצה, הצלחנו להביא אותו הביתה. זה היה הכי חשוב לכולנו, ובעיקר לאבא ואימא. קברנו אותו בבית, הבאנו אותו לחווה, חזרה למשפחה. זה המקום שהוא גדל בו וזה המקום שאנחנו חיים בו. הוא איתנו. אורוש חזר הביתה, לאדמה שכל כך אהב".

שרה: "הייתה לנו שיחה קודם על הנצחה ודברים שאנחנו רוצים לעשות לזכרו, והרגשנו שזה לא הזמן. זה לא האבל הפרטי שלנו עדיין. אנחנו בתוך האבל הלאומי. וכל עוד יש אימהות שלא יכולות לחבק את הילדים או את הקבר, כל עוד יש ילדים שלא יכולים לחבק את ההורים, זה לא רק שלנו".

מיקה: "וגם לא יודעים לאן זה ממשיך. אנחנו עדיין בתוך האירוע. אני לא רוצה לצאת גיבורה עכשיו, כשיש לי ילד בחזית".

שרה: "יש לנו חמישה אחים שלמחרת הלוויה יצאו חזרה ללחימה. שניים חזרו כי צריך גם לאבטח פה".

מיקה: "אבל אם הם יוקפצו, הם ייסעו".

שרה: "יש אנשים טובים ומדהימים, גם מהיחידה, מילואימניקים שמגיעים אלינו בלילות ועוזרים לנו פה באבטחה ושמירה. אנשים מדהימים".

פוליטיקה בחוץ

מה אתן אומרות על הטיעון שעלה ברשתות החברתיות, אפילו בתקשורת, שחלק מהעניין שזה קרה שם, בעוטף עזה, הוא כי צה"ל מקצה כוחות לשמור במקומות כמו פה? זה פוגע?

שרה: "אני אומרת שאח שלי אורוש יצא להילחם בכפר־עזה. מתוך הגבעות ומהמאחזים צמח גיבור, לוחם־על, שהלך להציל משפחות בעוטף. הוא לא בדק למי הם הצביעו ולא עניין אותו מה הם חשבו. בתוך המציאות אין את המשחק של ימין ושמאל. מבחינתנו מעולם לא היה, בטח לא בכל הנוגע לביטחון. זה עניין שמנותק לגמרי. בי זה לא פוגע. זה לא נוגע בי. יש לנו שישה אחים, ארבעה גיסים, כולם מחוילים".

מיקה: "מנקודת המבט שלי, האשמים הם האסלאם ועמלק, שמרגע שקמים בבוקר ועד שעוצמים את העיניים רוצים להשמיד אותנו. פעם בכמה שנים הם גם מצליחים. הם האשמים. ועם זאת, זה שפוליטיקאים מימין ומשמאל התעסקו בפירורים ושיסו את עם ישראל אחד בשני במשך כל כך הרבה שנים, שבהן שכחנו שעמלק יושב על הגדרות שלנו – מצריך תיקון. אתמול היה פה חבר כנסת מהימין, לא אומר את השם, ולא יכולתי. יצאתי. שהפוליטיקאים יעמדו קודם כול מול עם ישראל ויבקשו סליחה. אמרתי לו שאני לא יכולה להכיל עכשיו אירוע פוליטי בשום צורה, וכשהוא יוצא שיעדכנו אותי ואחזור.

"הילדים שלנו נמצאים בחזית, וזה לא בשביל הפוליטיקאים אלא בשביל עם ישראל. כמו שאמר ביאליק, שהרוח היא הנוהגת את הספינה ולא הסמרטוטים במפרשים. המנהיגים שלנו לא ראויים לעם הזה, לחבר'ה האלה, שהם מנוער הגבעות יחד עם תל־אביב ודיזנגוף. אח שלי היה גם וגם, והבן שלי הוא גם וגם. מ־2006 אנחנו גרים בנטור שבגולן. יש בקיבוצים ובמושבים נוער מדהים. ועכשיו הם כולם יחד. לא רואים בעיניים, לא ממצמצים. הם נלחמים מלחמת קיום בשביל עם ישראל, בשביל האחים הקטנים שלהם שיוכלו לישון בשקט במיטות. בשביל האימהות. נלחמים יחד".