מי שהיה מגיע השבוע לראשונה בחייו למושב אבני־איתן שבדרום רמת הגולן, היה מתרשם שמדובר במחנה צבאי ולא ביישוב אזרחי. חיילים עומדים הכן בשער עם נשק ואפוד, שקי חול מסודרים על בטונדות, בדיקה קפדנית לכל מי שמעוניין להיכנס פנימה. במועדון היישוב נמצאים לא מעט חיילים, שמוצבים כאן כדי להשרות תחושת ביטחון וגם כדי להגיב במקרה של הסלמה. מערכת מחילות צבאית מתקופת מלחמת יום הכיפורים שנמצאת בקצה המושב נוקתה לראשונה זה חמישים שנה, וחיילי כיתת הכוננות שוהים בה דרך קבע.
זוהי גזרת הגבול הפחות מדוברת בימים אלה. בשעה שעיקר הקשב הישראלי מופנה מטבע הדברים לדרום, ומה שנשאר מתחלק בין הגליל המערבי לאצבע הגליל, וההתחממות באזורים הללו מול חיזבאללה – גבול ישראל־סוריה נחשב שקט יותר. אלא שמספיק להסתובב כאן כמה שעות ולדבר עם תושבים כדי להבין עד כמה השקט הזה מטעה ובעיקר שברירי.
מאז טבח שמחת תורה שוגרו מתחום סוריה לדרום הגולן ארבעה טילים ורקטות. כולם כוונו ליישובים ומחנות צבא, ורק בנס לא היו נפגעים בנפש.
לעומת רוב היישובים בגולן, שנמצאים באזורים המרכזיים והמערביים של הרמה, משקיפים לכינרת או לגליל, יישובי דרום הרמה משקיפים מזרחה, לעבר סוריה, שנמצאת קילומטרים בודדים מהם, ולכן הם גם פגיעים הרבה יותר. היישובים הדתיים, אומרים לי כאן תושבים בנימה לא מוסתרת של גאוות יחידה מהולה בחשש, הם חוד החנית; המרחק שלהם מהגדר הוא שלושה קילומטרים לכל היותר.
אנחנו יורדים ל"בור הפיקוד" של אבני־איתן, בתוך מקלט ישן. הנוכחים: גלעד הילמן, מנכ"ל המועצה האזורית גולן; בניה רחימי, סגן הרבש"ץ במושב; ועקיבא טורנהיים, איש צח"י (צוות החירום היישובי).
"כבר בבוקר שמחת תורה הבנו שזה אירוע יותר גדול מעוד אפיזודת מטחים, ונכנסנו למוֹד מלחמה מלא שבו אנחנו נמצאים עד היום", אומר הילמן. "אין התעסקות בשוטף, רק ענייני מלחמה. בודקים בכל רגע מהם הצרכים הביטחוניים של היישובים, ועובדים מול הממשלה כדי שהם יוכלו לעמוד במשימות ההגנה".
מהו האיום המרכזי בדרום הגולן?
טורנהיים: "הגדר נמצאת 2.5 קילומטר מאיתנו, ואז יש ואדי תלול שמהווה מכשול טבעי למחבלים. כוחות שריון אויב, אם יבואו, יגיעו מצפון, אבל בודדים וחוליות בהחלט יכולים לחדור מהגדר הקרובה אלינו, והיא קרובה כמעט כמו ברצועת עזה".
הילמן: "אין היום צבא סורי כמו ב־1973 שיכול לשעוט אלינו עם טנקים. יש מיליציות איראניות שפועלות באופן ספורדי, ואנחנו צופים שביום שבו תיפתח חזית צפונית – והנחת העבודה שלנו היא שזה יקרה – אנחנו נתמודד עם מתקפות מלאות גם בגבול סוריה. אנחנו במוד של המתנה מורטת עצבים".
טורנהיים: "אין פה אויב שנראה בעין בדרך כלל, ולכן זה מטעה. יש פה גדר שדומה למה שיש ברצועת עזה. חיזקו אותה אחרי ניסיון פריצה המוני לפני כ־12 שנים, ומאז התפיסה היא שהיא חזקה ובלתי עבירה. גם את הקונספציה הזו כדאי היום לקחת בעירבון מוגבל".
אתם מרגישים שיש פה מספיק כוחות צבא?
טורנהיים: "אנחנו יושבים על קו הגבול, יש לכך השלכות והיום זה ברור יותר מתמיד, ואני מאמין ומקווה שיש שם מספיק כוחות. באופן כללי צריך לומר שעד שמחת תורה כולנו חיינו בלה־לה־לנד. כשבפסח האחרון ירו קטיושה על אבני־איתן, כולנו אמרנו לעצמנו שזה בטעות, חוליה סוררת וכו'. עכשיו, כשיש מלחמה, ירו בדיוק לאותו מקום. שני הטילים הראשונים שוגרו לאבני־איתן. במקביל, בשווארמיות רואים פחות חיילים, מקצים פחות כלי נשק לכיתות הכוננות".
הילמן: "הפסקנו להיות ביטחוניסטים. וצריך לומר את האמת, גם לתושבי הגולן יש רצון להראות שאנחנו כבר לא אזור קרבות ושיש פה תיירות. הדברים מזינים זה את זה, כולנו היינו בקונספציה".
סגן הרבש"ץ, בניה, נמצא שנה בתפקיד. "העבודה שלנו עד שמחת תורה הייתה בעיקר דברים אזרחיים כמו כיבוי שריפות, ובעצימות נמוכה יחסית. זה כמובן השתנה בחודש האחרון. יש לנו היום כיתת כוננות מתוגברת, והמון אנשים עומדים ברשימה להיכנס אליה. כל זה למרות שישים גברים שמגויסים למילואים בחוץ. כולם רוצים לתרום כל הזמן".
עכשיו כולם בכוננות גבוהה. איך נזהרים משחיקה, גם בהיבט הביטחוני וגם באזרחי?
רחימי: "אנחנו מתפקדים כצוות צבאי לכל דבר ומתכוונים לשמר את זה".
הילמן: "גם בימים אלה של חירום אנחנו צריכים לשמור על מתח, כי בגדול די שקט פה. כמועצה שעובדת 24/7 אנחנו צריכים לראות איך לא שוחקים את כל המערכות, ויש דיונים ארוכים מה מחזירים לשגרה ומה לא. לא נצליח לשמור את האנשים במתח כזה לזמן ארוך. מה יהיה הלאה זו שאלה קשה, כי אנחנו מכורים לשקט. גם באופן אישי וגם כמועצה. זה טוב לרצות שקט כשאתה אזרח. צה"ל אמור לא להיות מכור לשקט".
איתמר גור, נוב: "יש פה ואדי ולכוחות עוינים גדולים יהיה קשה להגיע, אבל מספיק צלף או חוליה כדי לעשות הרבה נזק. הם קרובים, אנחנו רואים אותם. ואחרי מה שקרה בדרום, כל התרחישים על השולחן"
קו הגבול והמחרשה
יישובי דרום הרמה באזור שבו אנו מסיירים נמצאים ממערב לכביש 98, כביש הגבול. מי שפונה מהכביש הזה מזרחה הם רק חקלאים שמעבדים את שדותיהם בקילומטר וחצי שמכאן עד הגדר, וגם הם צריכים היום אישור צבאי מיוחד כדי לעשות זאת. אחד מהם הוא איתמר גור, חקלאי ממושב נוב, שלוקח אותנו לחלקות שלו ליד הגדר. אלא שאנחנו לא מצליחים להגיע אליהן; מחסום חדש שהצבא הקים מיד אחרי שמחת תורה עוצר אותנו כחצי קילומטר לפני הגדר. "בדרך כלל אנחנו מגיעים ממש לגדר", הוא מספר, "יש לנו חלקות שצמודות אליה, ושם אי אפשר לעבוד היום בכלל. רק בתיאום מראש אפשר להגיע לחלקות מסוימות. מה שעל הגדר ממש – אין אישור".
משפחת גור נפגעת כרגע באופן מינורי מההגבלות שהטיל הצבא. פירות הקיץ שהיא מגדלת – אפרסקים, נקטרינות ושזיפים – כבר נקטפו. "מצבנו טוב כרגע", מבהיר גור, "אבל בעוד חודש יתחילו הבעיות. ניכנס לעונת הגיזום עם שמונה פועלים תאילנדים מתוך שנים־עשר, ועוד שלושה כבר הודיעו על רצונם לעזוב. הם כוח העבודה העיקרי שלנו, וזה נכון לגבי כל החקלאים באזור".
גם הוא מכיר את הטופוגרפיה ואת האיומים: "נכון שיש פה ואדי ולכוחות עוינים גדולים יהיה קשה להגיע. אבל מספיק צלף או חוליה שיורה כדי לעשות הרבה נזק. הם קרובים, אנחנו רואים אותם, ואחרי מה שקרה בדרום כל התרחישים על השולחן. כרגע אנחנו מתוחים ביטחונית והתחושה היא של מוכנות מלאה. אני לא חושב שמישהו עסוק במה יקרה עוד חצי שנה, כשהמתח ירד קצת.
"מה שכן, אנחנו חוזרים לתחושה של מטרת היישובים האלה, להיות על הגבול ולקבוע במחרשה את הגבול. אני לא רואה סתירה בין החיים הטובים ולטוס לחו"ל מדי פעם, דברים שהתרגלנו אליהם בעשורים האחרונים, ובין הישיבה פה על הגדר. התודעה משתנה במובנים אחרים, בעיקר בעובדה שאנחנו צריכים לסמוך על עצמנו, שהצבא לא בהכרח יהיה פה במקרה חירום ביטחוני שנמשך הרבה זמן. התפיסה שכיתת כוננות צריכה להחזיק מעמד רבע שעה עד שיגיע צבא, כבר לא קיימת מבחינתנו. האם כולם כאן בנויים לעשות את השינוי הזה? שאלה טובה, אני לא בטוח. יש פה דיבורים על להתפנות לכמה ימים. זה בסדר ברמה האישית, אבל ברמה הלאומית זה בלתי נתפס. אני לא יודע לומר מה ההשלכה של זה על העתיד כאן. היינו בעיצומה של תנופת קליטה אדירה, ואין עדיין מספיק פרספקטיבה כדי לדעת אם היא תיעצר או תימשך".
ביום שלישי השבוע, אחיו של איתמר, איתן טסלר, נפצע באורח קשה בלחימה בעזה. "למרות מה שקרה בדרום", אמר לנו איתמר לאחר היוודע דבר פציעתו, "אנחנו סומכים על הצבא".
בתוך מבני הציבור של מושב נוב אנחנו מתקשים למצוא פינה שקטה כדי לדבר עם רחלי רונד, סגנית ראש צוות החירום במושב, ועם שפרה רנד וענבל פורמן מוועדת החינוך המקומית. זה סימן טוב, אני אומר להן, נדמה שכל ילדי המושב כאן ולא תקועים בבית. הן מספרות כי האתגר המרכזי בנוב, כמו בשאר היישובים הדתיים באזור, הוא הפיצול המגזרי בבתי הספר. 12 ילדים מאותה שכבה עשויים ללמוד בחמישה בתי ספר שונים, שלכל אחד מהם זווית דתית וחינוכית מעט אחרת. זה פועל לא רע בימי שגרה, אבל כעת, כשאין הסעות בין היישובים ובתי הספר האזוריים למעשה סגורים, האתגר שבהוראה לשכבות שלמות יחד – גדול.
"הבנו שאנחנו חייבים לשתף פעולה ומהר", אומרת רונד, "בהתחלה ההנחיות היו מחמירות מאוד, אבל היה לנו ברור שחייבים לעשות משהו עם הילדים. כשהורשתה רק פעילות הפגתית ולא חינוכית, אז זה מה שעשינו. העיקר להוציא אותם מהבתים ושיהיו יחד. מי שהוביל את הפעילות היה הנוער של המושב, שהתגייס מהר מאוד ובאופן מפעים. בהתחלה רק בתוך מרחבים מוגנים, אחר כך הקלו קצת ועשינו פעילויות ליד המרחבים המוגנים, כלומר במקומות יותר מרווחים. כל הזמן שינינו ואנחנו עדיין משנים את הפעילות לפי המתרחש. כרגע בגילי בתי הספר הפעילות היא מ־9:30 בבוקר עד 13:30 בצהריים. המעונות פתוחים רק להורים שיכולים להיות עם הילדים, ומגיל שלוש הגנים פועלים בעזרת מתנדבות מהמושב".
אין כרגע צפי לסיום תקופת החירום, וברור שמתנדבים לא יכולים להחליף את מערכת החינוך. יש כבר מחשבות קדימה?
פורמן: "אנחנו כל הזמן חושבות קדימה. יש כבר מערכי לימוד של ממש ותוכניות כמו 'מיגונית', במטרה שציוני המגן של התיכוניסטים לא ייפגעו. הדבר העיקרי הוא שיתוף פעולה עם בתי הספר".
אולי צריך לפתוח פה בית ספר אחד במקום לשלוח לכמה בתי ספר ברחבי הגולן?
פורמן איננה מתנגדת לרעיון: "בכל שכבה אצלנו יש כשלושים ילדים, לכאורה זה מספיק לבית ספר. זה באמת מגבש את הילדים של המושב ועושה להם טוב להיות יחד. ממש עניין של בריאות הנפש".
רונד: "מבחינתי זה טווח רחוק כרגע. אנחנו צריכים עזרה בטווח הקרוב, גם תקציבית, וכל הגולן צריך להתגייס כדי להשאיר את המערכות פועלות. לימודים בזום זה לא יעיל. אנחנו צריכים שמנהלי בתי הספר האזוריים יבינו שיש צורך במשאבים שלהם כאן בתוך היישובים. לגבי בית ספר יישובי, יש גם יתרון במפגש הגולני, כלומר שיהיו לך חברים מכמה שיותר יישובים. נוב הוא בועה, וטוב שהילדים שלנו יתערבו בשאר היישובים כאן".
כמעט אין פה אירועים ביטחוניים. איך שומרים את הערנות בקרב הילדים?
רנד: "הם חווים היטב את המצב, יש ילדים שלא יוצאים מהבית. היו כמה אזעקות וכמה נפילות, ובעיקר – אנחנו מאוד קרובים לגבול, הילדים גדלים בצל הדבר הזה. יש מודעות לכך".
רונד: "אחרי שמחת תורה אנחנו לא רגועים כאן, צריך לומר את האמת. בשבת הקודמת הייתה התאספות של אנשים מעבר לגבול. בדיעבד היה מדובר כנראה בהלוויה, אבל בזמן אמת לא ידענו מה קורה ואנשים פה נכנסו מיד לבתים בלי צורך בהנחיה. יש פה מתח, אנשים לא ישנים בלילות. הרבה ילדים ישנים מראש בממ"ד, זה לא מצב נורמלי. לחלק יש ממ"ד, בעיקר בבתים החדשים; יש בתים ישנים עם מקלטים אבל רובם מוצפים מים; יש רחובות שיש להם מקלט ל־12 משפחות. כשהייתה לפני כמה ימים נפילה במושב בני־יהודה ולא היה חשמל למשך כמעט שעה, אנשים ננעלו בממ"דים ושמו קרשי בטיחות על הידית, היו בטוחים שעומד להיות פה שחזור של מקרה הדרום. אנשים בטראומה".
בהשראת דור המייסדים
עשרים דקות נסיעה צפונה, אנחנו במושב קשת. הרבש"ץ דוד נוביק ומנהלת הקהילה טליה נאה־אזולאי לוקחים אותי לפסגת תל־טליה, הגבעה הגעשית ששולטת על המושב. נוביק משמש בתפקיד שמונה שנים, לפני כן עסק בביטחון בקריית־ארבע. נאה־אזולאי היא ילידת המקום, שבנתה בו את ביתה. המושב נמצא אומנם ארבעה קילומטרים וחצי מהגדר, אבל מיקומו האסטרטגי הופך את ההתייחסות אליו כאל יישוב צמוד גדר.
"המוכנות שלנו כיישוב טובה", אומר נוביק, "אם כי יש נקודות שצריך לחזק. במציאות של מצב חירום כל מה שחשבת שיקרה בשגרה מתהפך, ואנחנו חייבים לשמור כל הזמן על איזון בין שגרה לחירום. יש לנו למשל דילמה בנוגע לכיתת הכוננות. אם תיקח את האנשים הכי מאומנים, זה כמובן יעזור באירוע מתפרץ כמו שאירע בשמחת תורה בעוטף עזה, והם יכולים להציל את היישוב. אבל הסטטיסטיקה אומרת שבאירוע חירום מתמשך האנשים האלה יהיה במילואים מחוץ ליישוב. עד לפני חודש נערכנו יותר לשוטף, כי אירוע מתפרץ על יישוב קרה מזמן. תפיסת ההגנה נשארה אותו דבר, אבל היינו צריכים לעשות הצרחות בכוח אדם, ואנחנו משלמים על זה מחיר מסוים כי בכיתת הכוננות היום יש יחסית הרבה אנשים חדשים".
וזה קורה דווקא בתקופה שבה אנשים במושב הכי לחוצים.
"האנשים רלוונטיים ובעלי מוטיבציה, זה רק אומר שאני צריך להתאמן איתם יותר, שעתיים־שלוש כל יום. הדיבור הוא בשתי שפות. לכיתת הכוננות אני מפרט כל מה שצריך, אבל מדגיש שהדברים האלה מיועדים לאוזניהם וזהו, לא לבני המשפחות. הם צריכים להיות דרוכים במאה אחוז, התושבים צריכים להיות מודעים אבל בגדול להמשיך את חייהם".
הפתיע אותך מה שקרה בעוטף עזה?
"לא הפתיע אותי ברמת הפוטנציאל, וגם פה יש סכנה. אנחנו מתכוננים לזה בשיא הרצינות. צריך להבין שכיתת הכוננות היא לא במקום צה"ל, היא צה"ל. יש פה נשק, יש פה אמצעים. תמיד אפשר יותר, אבל צה"ל הוא זה שבנה את התשתית של כיתות הכוננות. אחרת, איזו מדינה הייתה בונה פלנגות בכל יישוב?"
תפיסת ההגנה של כיתת הכוננות מיועדת לחצי שעה של לחימה עד שיגיעו הכוחות הגדולים. זה קרס בשמחת תורה.
"אמת, וזה בהחלט אחד הדברים שאנחנו צריכים להתמודד איתם ולהתכונן אליהם בראייה קדימה. אנחנו כבר עמוק בתוך זה".
"ברור לנו שאנחנו במצב אחר מזה שהיה לפני שמחת תורה", אומרת נאה־אזולאי. "גורם ההפתעה היה הנשק הכי קטלני בדרום, ואת זה אין פה לאויבים שלנו. כולם פה במושב דרוכים ומבצעים משימות כל הזמן, מתוך הבנה שהגנת היישוב על כתפיהם. אנחנו סומכים עליהם ורגועים גם כי אנחנו רואים את מעטפות ההגנה של הצבא שיש פה. צריכה לקרות הסלמה מאוד קיצונית כדי שכיתת הכוננות שלנו תצטרך להיכנס לפעולה, ואני והיישוב בטוחים שהם מתכוננים גם לזה".
נוביק: "אנחנו יודעים בדיוק מי הרעים שנמצאים מולנו, ממש אפשר לראות אותם, ואנחנו יודעים את דרכי הגישה האפשריות שלהם. אנחנו לא חיים בשום אשליה. אבל התושב לא צריך לדעת את הדברים האלה, אלא להקשיב להנהגת היישוב שמדברת בתרחישים מאוד ברורים ומעשים של תכלס. ככה אפשר להמשיך בחיים".
יש שיח שונה מול הקהילה מאז שמחת תורה?
נאה־אזולאי: "כן, והוא קורה דרך מעשים והחלטות שקשורות לחיי היום־יום כמו פעילות מערכת החינוך, פעילות ההתנדבות וכו'. ההחלטה לקיים פעילות בגני ילדים ובמערכת החינוך עד כמה שאפשר, למרות שזה מאוד מורכב וכולל כמעט הקמת בתי ספר חדשים – זו אמירה ברורה שבאה מתוך מעשה. אף אחד לא צריך שנגיד לו שיש מלחמה, ואף אחד לא צריך שנגיד לוך להתגייס כי כמעט כולם פה מגויסים בדרך כזו או אחרת. אנחנו מנסים לתעל את האנרגיות האלה דרך יוזמות משותפות ועשייה קהילתית, ואני שמחה לומר שכולם רתומים. אפילו פעולה של חלוקת ג'ריקנים של מים למשפחות, למקרה חירום – הרי ברור שזה לא מה שיציל את היישוב בזמן לחימה. אבל זה גורם לגיוס התושבים, לתחושת אחדות ומשימתיות. המטרה היא להמשיך פה דופק בריא של יישוב חי ותוסס, גם בתקופה מתוחה".
החברה הישראלית כולה התרגלה לחיות באווירה שהתבררה כשגויה, כאילו אנחנו באירופה. אולי בקשת יש פחות בורגנות, אבל אני משער שהאידיאולוגיה נשחקה עם הדורות והזמן שחלף. קשת בנויה לעמוד בחזרה הזו אחורה לתקופה פחות שלווה, ולאורך זמן?
"לזכות הוותיקים פה ייאמר שהם כל הזמן מושכים אותנו, הדור הצעיר יותר, לאידיאולוגיה של פעם. מזכירים לנו שאנחנו במשימה לאומית של יישוב מרכז הגולן, וזה לא תמיד פנאן. יש פה היום 163 משפחות, ואם אכליל אגיד שאצל רובן אין אידיאולוגיה בוערת יומם וליל, אבל כן יש מחשבות מעשיות כל הזמן על מקומנו כאן. אנחנו חיים את זה, לצד הקשיים הפשוטים של היומיום שבהחלט קיימים כאן. אני רואה חוסן גם בדור שלא ידע את ימי פוסט מלחמת יום כיפור, ואנחנו חותרים לבנייה של חוסן קהילתי ארוך טווח באמצעות שלל פעילויות שמורכבות בסוף ממעשים קטנים ויומיומיים".
נוביק: "לא גדלתי פה, אבל דווקא בגלל זה אני יכול לראות כאן דברים שנחשבים טריוויאליים והם לא. למשל, קשת מוקפת בשטחי אש. בכל תרגיל שיש פה, וזה קורה בלי סוף, חוסמים את כביש הגישה ליישוב למעבר טנקים לזמנים לא קצרים, שלא לדבר על רעשי ארטילריה. אני לא מכיר הרבה יישובים שהיו עומדים בזה לאורך זמן, וזה נותן לי מקום להאמין שהתושבים כאן יעמדו במצב של שגרת חירום גם לאורך זמן. כשאנשי קשת נדחקים למצב חירום, הם מתגייסים לא ב־120 אחוז אלא ב־520 אחוז. אני חושב שזה נכון לכלל עם ישראל, אבל בקהילה קטנה שחיה על הגבול פשוט יותר קל לראות את זה".
