במבט ראשון אפשר לחשוב שמדובר בקייטנת קיץ במלון. נערות מקושטות בקשתות פרחים שהכינו זה עתה, דוכן של מתוקים, וכיסאות כתר מסודרים בחצי עיגול לקראת הופעה של טונה. ואז הידיעה הנוראה שמכה בתודעה: כל מי שנמצא פה עבר משהו נורא ואיום. זו לא קייטנה, זה מחנה עקורים של תושבי חולית, בארי ושדרות. שולחן קטן בפינת הלובי מספק רמז נוסף לדרמה הנסתרת. דף 4A מנוילן מזמין את כל מי שזקוק לכך לקבל עזרה מהמטפלים המתנדבים במקום.
רק דבר אחד העסיק את רוני לוי (46) מקיבוץ חולית, שחולצה מביתה בשבת השחורה כשפיג'מה לגופה: הטבעת שאימה ז"ל קנתה לה שבועיים לפני מותה. "בשבוע שעבר יצאה מפה משלחת לחולית וביקשתי שיחפשו אותה. מסתבר שאת הבית שלי לא בזזו, פשוט כי לא יכלו להיכנס. למה? תראי", היא פותחת את הטלפון הנייד ומראה לי תצלומים. שאריות של בית מפוחם, אפר ואבק. הטבעת בעלת הערך הרגשי לא נפגעה בשרפה והוחזרה לרוני שלא מסירה אותה מאצבעה.
חודש לפני שנפטרה אימה בשנה שעברה, מספרת לוי, "היא תפסה לי את היד ואמרה: 'אחרי שאני הולכת, גם אם יהרסו לך את הבית, גם אם ייקחו לך הכול, את נשארת בשמחה'. זאת הצוואה שלה. להגיד לך שזה קל אחרי תופת כזו? לא, אבל נעשה מה שאפשר. אם את מחפשת את העצובים, אני לא המרואיינת המתאימה".
לאחר ששמעה את מטח הטילים והדליקה את הטלוויזיה, שמעה יריות סמוך לביתה. "עוד לא עדכנו כלום. נשכבתי מתחת למיטה בממ"ד והתחלתי לשמוע מחבלים מדברים בחוץ. כל הבית היה עם אור, הטלוויזיה דלוקה. אמרתי לעצמי שהלך עליי. אם הם רואים אור בבית נגמר הסיפור. אמרתי שמע ישראל. פתאום שמעתי בום חזק, הם ירו על הבית אר־פי־ג'י או משהו, והאור כבה. הם שרפו את הפרגולה, ואני לבד, האוזן על הרצפה, שומעת הכול. את הצעדים, את ההרס. הם שפכו חומר בערה והבית התחיל להישרף. משום מה הם לא התקרבו לדלת הממ"ד. כבר דמיינתי איך אני הולכת למות".
כשעשן סמיך התחיל לחלחל לממ"ד והרצפה התחממה, נפרדה לוי מאחיותיה בקבוצת הווטסאפ המשותפת. "כתבתי להן ביי ושאני אוהבת אותן. אחותי שגרה בסופה סיפרה לי שכשקראה את ההודעות התחילה לבכות שאין לה איך לעזור, ובאותו רגע המחבלים התחילו לירות אל הבית שלה". ופתאום שקט. לוי הבינה שהמחבלים כבר לא ייכנסו לבית, שהפך למלכודת מוות. "ניסיתי לקום, אבל מהעשן הסמיך נדבקתי לרצפה. לא הצלחתי לצאת, עד שבסוף הרמתי עם הגוף את המיטה וככה נחלצתי משם. אני לא מחוברת לקבוצות הווטסאפ היישוביות. כתבתי לאנשים שיעזרו לי, אף אחד לא ענה ולא הבנתי למה לא מתייחסים. ישבתי בחדר ובכיתי. בשלב מסוים שמעתי שקוראים לי כדי לחלץ אותי".
"אני מפחדת מחיילים עם נשק. זה צה"ל או חמאס? אם אני רואה מישהו רץ, גם אם זו ריצת ספורט, אני חושבת שקרה משהו, כבר אי אפשר סתם לרוץ"
תוך כדי שיחתנו במרפסת חדרה, מצביעה רוני על בני זוג שעוברים מולנו. "הנה יהודה", היא קוראת. "יהודה, בוא רגע, אני רוצה שהכתבת תראה מי הציל אותי. רק בפעם הרביעית או החמישית שהוא קרא לי פתחתי את הדלת, כשהייתי בטוחה שאני מזהה את המבטא שלו". הוא הרים אותה כאילו הייתה ילדה קטנה. כשהיא בוכה, יחפה ומפויחת נשא אותה למקום מבטחים זמני.
יהודה ואשתו ג'יג'י מתקרבים אלינו. "איזה אנשים", אומרת לי לוי. הם מספרים שיצאו להתאוורר מחוץ לעין־גדי. כשאני שואלת אותם לשלומם הם אומרים שעדיין מתקשים לעכל את מה שעברו. יהודה מספר שאחרי שהסיוט נגמר התקשר לאחיו שגר בטקסס. "אמרתי לו שזה כמו לראות תמונות ממלחמת העולם הראשונה, רק בצבע". וג'יג'י מוסיפה: "אני תמיד אומרת שאני יודעת ששונאים אותנו אבל עכשיו ראיתי את זה בלייב. זה משהו שלא דמיינתי שאראה בחיים שלי".
לוי, שאחראית על חלוקת הדואר בקיבוץ, קיבלה לידיה היום את המכתבים והתחילה למיין אותם. "אני חייבת להעסיק את עצמי במשהו". חלקם ממוענים לעיניים שכבר לא יראו אותם, שכבר לא יראו דבר.
"עכשיו אני מחפשת את השקט. אנחנו עדיין נמצאים בתוך צעקה. אני הרבה בחדר, לא מסוגלת להיות ברעש. מגיעים אמנים, אבל אני לא כל כך שם. עברתי תופת אבל אני חיה. יכולתי להיות אחת מהחטופות או הנעדרות, יכלו לשרוף אותי. היה יכול להיות לי סיפור אחר. אני לא מצליחה להבין איך יכול להיות שיצאתי מזה, זה לא הגיוני. כשיצאתי מהבית הסתכלתי לכיוון פינת האוכל. חשבתי מה זה, איפה פינת האוכל, איפה הוויטרינה? רהיטים מסיביים ואין אותם. מוזר לומר, אבל דווקא אהבתי את ההסלמות הקטנות. לא פחדתי מהטילים. הייתי קונה אוכל ונכנסת לממ"ד עם חברים, נהנים. היה לי הכול ועכשיו אין לי כלום. הכול לפח", היא אומרת, מראה לי שתי תיבות תכשיטים מפויחות. אחת מהן הייתה חלק מהנדוניה של אימה.
כואב לה במיוחד על האלבומים המשפחתיים. "אחרי שההורים נפטרו עשיתי סדר בבית. היה שם אלבום תמונות של כולנו. לקחתי את כל התמונות, מיינתי, ואין את זה יותר. הכול הם שרפו. מאיפה בא הרוע הזה, איך יש רוע כזה בעולם.
"התחלתי לבנות את עצמי מחדש. אני קמה כאן מול הים, את זה לא היה לי בחולית. אני נראית חזקה אבל אני מפחדת", היא אומרת בגילוי לב. האדמה שמתחת רגליה נעלמה. "אני מפחדת מחיילים עם נשק; זה צה"ל או חמאס? אם אני רואה מישהו רץ, גם אם זו ריצת ספורט, אני חושבת שקרה משהו. כבר אי אפשר סתם לרוץ. נסעתי בכביש וראיתי שני אנשים עומדים ומדברים, ואמרתי לעצמי 'שימי גז כי הם מחבלים'. העולם התערער. אני מדברת איתך ומרגישה שהרגליים קפואות. אני משתדלת לא לדבר על זה, זה מציף אותי. היו אמירות כאלה שאפשר לעשות עוד שואה, ואני אמרתי 'מי יכול עלינו'. והנה, כן. עוד קצת לא היה קיבוץ חולית".
אז מה אומרים בסוף ריאיון כזה?
"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", היא אומרת, וחיוך יפה נפרס על פניה. "אני אחזור לחולית, זאת הנקמה שלי. אבל שיהיה ביטחון, ואני לא בטוחה שמישהו בממשלת ישראל יכול להביא לי את הביטחון הזה".
והחיים שיבואו מטרידים אותך?
"קודם כול אני נחה עכשיו. אחר כך אני אומרת לעצמי שאם יצאתי משם, יש לי רק להיות בשמחה. תדמייני שהיה לך חלון אחד שהיית פותחת אותו ורואה ממנו את אותו הנוף, והוא היה מתלכלך והיית צריכה לנקות אותו שוב ושוב. אחרי הטבח שברו לי את החלון. אני מתחילה מההתחלה. נכנס אוויר נקי שאני מנסה לשאוף עכשיו. אני יודעת שיהיה טוב, ומה שלא – לא יהיה רע, זה לא יכול להיות".
"תרומות הן לא פתרון"
נראה שאין דבר שישבור את רוחו של גדעון כובני (57), גם הוא מחולית. כל מצוקה הופכת לבדיחה, כל בור לאפשרות לעלות ממנו. הוא עסוק בטלפונים, סידורים. "אני מדבר עם הביטוח של הרכב, אומרים לי 'לא, זה מס רכוש'. מתקשר אליהם ומבקשים שאשלח את רישיון הרכב, זה שנשרף באוטו. אז אני נהנה, ממתין על הקו, מקיש למענה אנושי על הספרה 9 ונגמרת הסוללה. מה שכן, להלוואות עונים לי תוך עשר שניות. כשאני נתקל בחומת הבירוקרטיה אני נושם לרווחה. מדינת ישראל בתמונה", הוא אומר בסרקזם.
"עכשיו אנחנו צריכים להילחם בשביל דברים אלמנטריים. אני עובד בחברת החשמל, והם דואגים לי ולקהילה. אם חסר משהו החברים מבקשים ממני, אני מעביר לחברה, ולמחרת זה כבר אצלנו. יש עוד הרבה תרומות, אבל עוד כמה זמן הן ייגמרו ונצטרך להתחיל להתקיים. גמ"ח זה לא פתרון ארוך טווח. צריך תקציב מסוים, וקשה למשרד האוצר להבין שצריך לפתוח את הארנק קצת יותר, להסתכל רחוק".
"תופעות הלוואי שאני מתמודד איתן הן חוסר תיאבון וחוסר שינה", הוא משתף, תוך שהוא מעשן בשרשרת. "הייתי על שלוש חבילות, ועכשיו זה יותר". "אם ניצלנו מחמאס נמות מהתקף לב", אומרת אשתו נעמה. "אין סיכוי", אומר גדעון, "אלוהים לוקח את הטובים, אז אני אחיה חיי נצח".
גם נעמה לא ישנה. "לרוב מביאה את עצמי למצב עילפון", היא אומרת, "או שישנה חצי שעה ומתעוררת וזהו. אבל אחלה זריחות יש פה". "הזמן יעשה את שלו", אומר גדעון, "החיים חזקים מכולנו. אם הייתה לנו כזו השגחה פרטית והוציאו אותנו משם, כנראה יש מטרה. נמצא אותה".
השבר הגדול הוא האמון בצבא, "אבל זה בכל מקום, איפה שתשימי את האצבע נשבר משהו. במנהיגות גם ככה בקושי היה אמון, ולכן השבר קטן. שלושה שבועות אחרי, אני עדיין אכול בסגסוגת מגעילה של תחושות: אחת מהן הפקרה, השנייה חוסר אונים. אבל אם מסתכלים על המשברים הקודמים שלפני השבת השחורה, אפשר לראות איזו טובה הם כן עשו לנו: חיברו את העם. חרדים מתגייסים, זק"א הפכו ליקירי העם, השוטרים הפכו לגיבורים אמיתיים. ההנהגה, לצערי, עדיין נמצאת במגדל השן שלה. לא שזה מפתיע, אבל בכל זאת ציפיתי לטיפת אחריות, אף על פי שאני יודע שזו מילה גסה לפוליטיקאי, אבל יהיה בסדר".
מה קרה אצלכם בבית?
"שבת כמו כל שבת, רק עם מחבלים", הוא צוחק. לא מעוניין לדבר על מה שבאמת עברו. "אין משהו וואו, למעט הרגשה של מה שהיה הוא לא מה שיהיה. הרבה ילדים נשארו יתומים, הרבה חברים טובים אינם עוד. זה עצוב. כשגרים בקיבוץ, במיוחד בעוטף, זה סוג של משפחה, עם המריבות והאהבות – ופתאום התאדתה השכונה. אנחנו אמורים לחזור לחולית, אבל השכונה לא תהיה מה שהייתה. ליז ומאיר אינם, קקון והילדה שלו בשיקום בתל השומר, רונית ורולנד סולטן נרצחו, וגם שחר ושלומי אטיאס. קצת קשוח. אבל בסדר, יבואו עוד אנשים".
חושבים על העתיד?
"נהיה כאן כמה חודשים ואז יעבירו אותנו לאתר קראווילות זמני, ואחרינו המבול. לאף אחד כבר לא יהיה אכפת. אני מקווה שאת החתונה של בן העשר שלנו נוכל לחגוג בבריכה של קיבוץ חולית".
רק כפית נספרסו
בכניסה למלון דיוויד בים המלח מוצגים תצלומי 30 הנעדרים של קיבוץ בארי, 26 מהם חטופים. מספר בלתי ניתן לעיכול. ארבעה נערים מנגנים על גיטרות בלובי. בקומה מתחת שוק ענק של בגדים, הכול חדש מתרומות, מאורגן בסדר מופתי. לידו משתרעת פינת משחקים. בחלק אחר פינת טיפולים, ספרייה, עמדת חלוקת כביסה, מעגל של כני ציור. "מי שרוצה לצייר מישהו מיקיריו, מגיע לכאן", אומרת לי שי ילין בת ה־17. על הכן שלה מונחת תמונה של נער יפה־תואר, בן קיבוצה, ענבר בויום ז"ל. כשאנחנו נפרדות אני מאחלת לה שיהיו לה כוחות. "יש הרבה כוחות", היא עונה.
ילדתה בת העשר של מירי גד־מסיקה מוצפת מ"העושר" שנפל עליה. היא מתקשרת שוב ושוב לבקש אישור להביא עוד זוג נעליים מהשוק החינמי. "זה כבר הזוג העשירי בערך, שתביני", אומרת אימה. אחרי משא ומתן, גד־מסיקה מאשרת לה לקחת את הנעליים הנחשקות בתמורה להחזרת זוג אחר.
היא וילדיה הגיעו יחפים לתל־אביב בחצות הלילה של מוצאי אותה שבת ארורה, לאחר שביתם הוצת והם נמלטו ממנו בקפיצה מגובה. אחרי שחולצו תחת אש, ואחרי שכבר עלו על האוטובוס, חוליית מחבלים ריססה אותם. "אף אחד לא נפגע וגם הגלגלים לא התפנצ'רו". העיר ללא הפסקה הייתה סגורה וריקה. "תל־אביב הייתה בהלם, ואנחנו היינו פליטים. אין לזה מילה אחרת". מירי הייתה צריכה לפַנות לבית חולים את אחד מילדיה שנפצע כשקפץ מגובה 4 מטרים, מביתם שעלה בלהבות. "נכנסנו לחנות נוחות והוצאתי 500 שקל על כפכפים לכולנו ומטען. הייתי בהלם אבל אמרתי 'הישרדות', זו ההוצאה הכי גדולה שהייתה לי מאז".
במזל נכנסו אל החנות אנשי מד"א. "ביקשתי שיפנו אותנו. הם היו מקסימים, ומשם פגשנו כל כך הרבה מלאכים לכל אורך הדרך. כולם היו מדהימים. כשפיקוד העורף הגיעו אחרי ארבעה ימים, זה כבר היה מיותר. עמדו לימיננו צוותים של מתנדבים".
למשפחת גד־מסיקה אין בית לחזור אליו. "כל הבית נשרף וחלק קטן מהממ"ד. כפית של נספרסו זה השריד היחיד שנמצא. הזוי ברמות. הכול הותך, שום דבר לא נשאר.
"כרגע הצרכים שלנו ממולאים מיד. מה שמעסיק אותנו, את חברי בארי שמסתכלים קדימה, זה מה יהיה ביום שאחרי, אז נצטרך את כולם איתנו. הצורך האמיתי הוא לטווח הארוך. אנחנו צריכים שלא ישכחו אותנו, ואני רוצה להאמין שכולם ייקראו לדגל. הדרך לעזור לנו היא שכולם יהיו איתנו באותה סירה, שכולם ייקחו חלק בתקומה מחדש. הגענו חסרי כול ומה שקיבלנו חימם את הלב, אבל האתגר האמיתי לפנינו. אנחנו צריכים את תחושת השותפות. אנחנו גם לא מפסיקים לפעול למען החזרת החטופים, וגם בזה צריכים את כולם איתנו.
"שואלים האם נחזור הביתה. בארי לעולם יישאר בתוכי, אבל ברור שהתנאים צריכים להבשיל כדי שאוכל לחזור לשם, ולפני הכול ביטחון. בכל מה שתלוי בנו אנחנו נעשה את המקסימום, ומה שלא תלוי בנו, כולנו בארי. אם כולנו נהיה בזה, זה יבשיל".
כוחה של הקהילה
גם ביתה של משפחת שגב מקיבוץ בארי היה ואיננו. שרון (52) נשואה לדורון ולהם שלושה ילדים. כרבים אחרים, כששמעו את מתקפת הטילים לא חשבו ש"הולך להיות משהו מיוחד". הם נכנסו לממ"ד בלי מים ואוכל, "בלי שום חוויה של פחד. בסדר, חוליה. ואז קבוצות הווטסאפ אותתו שזה משהו אחר, ודי מהר שמענו ערבית, הם היו הרבה. דיברו גם אלינו וגם אל עצמם. הם מצאו את הדלת של הממ"ד ושם התקיים 'הקרב על הידית'. בני ובעלי היו על הידית. היה לנו מזל שלא ירו עליהם כי הם עמדו חשופים מול הדלת, וזה משהו שקרה לאחרים. די מהר המחבלים עזבו את הדלת והבעירו אותה.
"התחלנו לנשום את העשן, כלואים בממ"ד ממש אטום. אני לא יודעת כמה זמן אחרי הם עברו לחלון והתחילו לצעוק 'אופן דה ווינדוס' ו'אללה אכבר', והניחו לבנת חבלה. היה בום מטורף. השתטחנו כולנו, וחומר הנפץ הצליח לעשות חור בחלון. הם ניסו לפתוח. מזל שהבן שלי סגר את החלון דקה לפני. בדרך כלל אנחנו לא סוגרים אותו. זה יכול להיות ההבדל בין חיים למוות.
"יש הרבה מזל. מזל שלא ירו מהדלת, מזל שהחלון היה סגור, מזל שהמצית לא הציתה להם. הלב על מאתיים. אחרי שלא הצליחו להצית את החלון הם עזבו אותו, חזרו לבית ובזזו אותו לפני שהציתו אותו. האוויר התחיל להיות סמיך, ואני די נפרדתי מהחיים. לא היה חשמל, לא היו טלפונים, כבר לא קראנו לעזרה. היינו בקצה של הקצה. הבן הגדול הודיע שהוא קופץ. ניסינו להתנגד אבל הוא לא שמע לנו. בדיעבד זה מה שהציל אותנו, אבל ברגע ההוא זה גמר אותי. זהו, נפרדתי ממנו. כמה דקות אחרי שקפץ היה קרב יריות מטורף בחוץ. חשבתי שראו אותו מלמעלה, כי היו מחבלים שעמדו במרפסות.
"אחרי שהוא קפץ לא סגרנו את החלון. לא היינו מסוגלים כי היינו חייבים אוויר, פשוט שכבנו מתחת למיטה ולשולחן וחיכינו. הבת שלי שאלה מדי פעם איפה הצבא. עניתי 'אולי עוד מעט יבואו'. ככה במשך שעות. לפנות ערב כבר קראתי עם הילדים שמע ישראל. פתאום שמענו עברית, לא ידענו אם אלו חיילים או מחבלים. דורון קרא לחייל מהחלון וקפצתי אליו, וכל מה שאמרתי לו היה 'הבן שלי, הבן שלי!' הוא הרגיע אותי ואמר לי שהוא זה שכיוון אותם אלינו. הוא היה בטוח שימצא אותנו מתים, כי חשב שנסגור את החלון.
"הבית נשרף לגמרי. יש מלא דברים שנחמץ לי הלב עליהם. זה היה בית שבנינו ארבע שנים והשקעתי בו את נשמתי. אני נזכרת ביצירות אמנות שאספתי. תמונות החתונה שלנו, אוספים של הילדים, תקליטים, חולצות של הפועל באר־שבע שהילד מעריץ. דברים שהם חומר אבל לא רק. זה להרגיש בלי כלום. בית זה מקום עוטף, שגם אמור להיות בטוח. אני מרגישה חשופה, אבודה, נטושה. הרגשתי שלגמרי הפקירו אותנו. יצאנו בלי טלפונים, בלי כלום. הביאו לפה עמדה של משרד הפנים אז יש תעודות זהות, דרכונים. הכול צריך מאפס. אין לי כרטיס אשראי, רק מזומן. המחשבים שאנחנו עובדים עליהם, החומרים שהיו בהם".
ואיך היום־יום פה?
"אני לא ישנה, אז אני גם לא כל כך קמה בבוקר. כל יום אוספת את עצמי ליום שמתחיל. עד עכשיו הייתי סביב הלוויות, וכן זיהו ולא זיהו, כן חטופים ולא חטופים. עסוקה ברשימה. עכשיו מתחילה התגייסות לְמה עושים הלאה, כי עד עכשיו לא תכנַנו כלום. אני בן אדם עם שליטה ויומן ותכנון קדימה, וזה הכי לשחרר שליטה. כשאני מתעוררת אני אומרת תודה, מנסה להודות ולא להתעסק במה שאין לי. כי יש הרבה, כי ניצלנו".
את חיה במלון.
"זה קשוח, זה לא בית. קשה לי בלי מקום להניח את הראש. בלי לישון במיטה שלי, עם המצעים שלי. המקלחת שלי. הטקסים הקטנים שלי. או סתם אם חסרה לי פינצטה. הכול הביאו לי, ודווקא את זה לא. אבל יש הרבה. אני חיה עם בן אדם שמזכיר לי שיש לנו פה הזדמנות להתפתחות, להתמודד עם האין. הכול זה הזדמנות אצלו, אז זה גם עוזר לי".
מה הם הדברים שנותנים לך כוח?
"החברים והאחיות שלי, וגם הקהילה. אני לא טיפוס קהילתי, אבל היום אני רואה את הכוח שבזה. האהבה שמורעפת עלינו נותנת המון כוח. אני רואה את המבטים של האנשים והטלפונים שרק רוצים לעזור, וזה עוטף. למרות שלפעמים אנחנו הודפים ולא נותנים לכולם להיכנס. הרגשתי מאוד לבד ברגעי האימה ועכשיו לא. זה משפט שהרבה אומרים לי: אנחנו מצטערים בצערכם ותדעו שאתם לא לבד. המשפט הזה מחזק אותי. לא להרגיש לבד שוב".
לתרומות עבור קיבוץ חולית: העברה לפקודת קיבוץ חולית, לבנק לאומי, סניף 921 מס' חשבון 374800/59
