"מאיפה בא מקרה כמו של נערן, שתרם כליה ורץ להילחם?"

במרכז שדמות־מחולה, ליד המזכירות, הספרייה ותחנת הטרמפים, אני מבחין בשלט קטן עם חץ: "לבית האבלים". כמעט בצמוד אליו, תלוי שלט פלסטיק גדול שעליו כתוב "עם ישראל חי ומחייך". ציורים של חיוך ומגן דוד משלימים את המסר של היישוב, שיתחדד אחרי כמה שעות שבהן אתהלך בינות לאנשיו ואשוחח איתם: אף אחד לא ישבור אותם, גם לא רצף מכאיב במיוחד של שלושה הרוגים בשבוע.

בשעות הלילה של יום ראשון שעבר, התקבלה הידיעה על פציעתו הקשה של רס"ר (במיל') הרב נערן אשחר, שריונר במילואים שהתהפך עם הטנק שעליו פיקד בגבול הצפון. ביום חמישי לאחר מכן נרצח רס"ל (במיל') אלחנן אריאל קליין, בן היישוב שהתגורר עם משפחתו הצעירה בעינב שבשומרון, כשיצא לחופשה משירות מילואים בעזה. כמו רוב תושבי המקום, גם הוריו של רס"ן יהודה כהן, קצין בגבעתי, ליוו ביום שישי את קליין בדרכו האחרונה. כשחזרו הביתה עם כניסת השבת, דפקו נציגי צה"ל בדלת והודיעו להם על נפילת בנם בקרב בעזה. כעבור יומיים, בזמן ההלוויה שלו, התקבלה ההודעה הכואבת על מותו של הרב אשחר.

בכניסה לספרייה המקומית נאספות מספר דמויות מפתח ביישוב: מתי כרמי, רכז קהילה וקליטה; רעייתו רעות כרמי, יו"ר ועדת עזרה הדדית; צביקי וייל, סגן יו"ר צח"י ודובר היישוב; רעות דהן, יו"ר ועדת חינוך; ציפי טרופר, מצח"י רווחה ובעלה הרב יהודה טרופר; רב היישוב אלישע פיקסלר ורותי שילה, מוותיקות שדמות־מחולה. הם לא ממהרים להיכנס פנימה, זו תקופה נדירה באזור הקשוח והלוהט הזה שבה נעים לעמוד בחוץ בשעת צהריים שכזו. צביקי מספר בקצרה את תולדות המקום: "רשמית אנחנו שייכים לקיבוץ הדתי. ב־1979 הוקמה במקום היאחזות נח"ל, וכשחברי מחולה החליטו להפוך למושב עובדים, תשע משפחות רצו להמשיך בחיי שיתוף. ב־1984 הקימו את שדמות־מחולה עם עוד כעשרים משפחות שהצטרפו. באמצע שנות התשעים עבר המושב הפרטה, והוקמה בו ישיבת הסדר. במקביל החלה קליטת משפחות וכיום מתגוררות כאן כ־140 משפחות, ועוד כארבעים אמורות להיכנס לשכונה שנמצאת בתהליכי בנייה. בכך נהפוך ליישוב הגדול ביותר בבקעה".

קשה לקטלג אתכם. מצד אחד אתם מתנחלים, מצד שני אתם במרחק נסיעה קצר מהקיבוצים הדתיים בעמק המעיינות, ומצד שלישי חולקים מועצה שבה יש רוב חילוני מובהק.

צביקי וייל: "זה נכון. הייתי מגדיר אותנו דתיים לאומיים קלאסיים, פחות עם סכין בין השיניים, יותר ארץ ישראל הטובה והישנה. אבל מבחינה פוליטית אנחנו לגמרי התנחלות. ההצבעה בבחירות למשל, דומה לזו של יישובים בשומרון או בבנימין".

מתי כרמי: "יש פה גיוון – קצת ירושלים, קצת קיבוצים, קצת התנחלות, אנחנו על המנעד הזה".

ציפי טרופר: "ההבחנה שלך נכונה. אנחנו מחוברים ליישובי הבקעה שברובם חילונים, עד לפני כמה שנים בית הספר שלנו היה בשדה־אליהו ורבים מאיתנו עובדים בקיבוצים, אז זה מחבר אותנו גם לשם. פוליטית, צביקי צודק, אבל זה עדיין אחרת, משהו בהרכב האנשים שונה מאשר בגב ההר או בבנימין. החיבור לקיבוצים וליישובי הבקעה נותן אופי רך יותר, דתית ואידיאולוגית. אצל הוותיקים זה בולט יותר כי אלמנט השיתופיות עדיין מפעם בהם. הוריי הגיעו לפה לפני שנתיים ודאגנו מה הם יעשו כאן, הם אנשי תרבות גבוהה, בכירים באקדמיה. החיבור שלהם לקהילה היה מיידי ומדהים, קיבלו אותם בחום והם נהנים מכל רגע. אנחנו צוחקים שהחום כאן לא מגיע מהשמש אלא מהאנשים".

רעות דהן: "גדלתי בפדואל, למדתי באלקנה ובקדומים והכרתי המון סוגי אנשים. כשהגעתי לכאן הרגשתי את הפשטות והרוך".

וייל: "מה שמייחד את שדמות זו הפשטות. לא משנה מה המקצוע שלך וכמה כסף יש לך, הבתים בגודל סטנדרטי ואין כמעט בריכות פרטיות למרות שזה אחד המקומות החמים בארץ. אנשים פה קמים בבוקר ושואלים איך אני יכול להוסיף טוב בעולם".

"מאיפה בא מקרה כמו של הרב נערן, שתרם כליה ורץ להילחם? אהבת האומה הייתה ערך עליון אצלו. יהודה שכנע תושבים שהתחבאו שהוא חייל ישראלי כשצעק תאריכים מההיסטוריה של העם"

שלושת ההרוגים משדמות־מחולה הם דוגמה טובה לאנשים שקמו בבוקר ושאלו איך הם יכולים להוסיף טוב בעולם. שלושתם, מספרים כאן, יכלו בקלות להשתחרר מהשירות הצבאי שממנו לא שבו. הרב נערן אשחר, מספר הרב טרופר, תרם כליה רק לפני ארבעה חודשים ובכלל לא היה אמור להתגייס, אבל הוא נסע לפרופסור שניתח אותו כדי שיאשר לצבא לגייס אותו. איבריו נתרמו לאחר מותו. "הם זוג צעיר שהגיע לפני שנתיים כדי שנערן ישמש כרב בישיבת ההסדר", מספר טרופר, "הייתה להם יכולת מדהימה להיקלט מהר ולהיות בעלי השפעה עדינה ומתוקה על כל היישוב. הוא ניגן בגיטרה ונקשר לכולם, הוא היה מגנט אנושי".

ציפי טרופר: "צוף היא הדמות האימהית של השכונה שבה הם מתגוררים. ב־23:00 היא שלחה בקבוצה של נשות שדמות – 'מבקשת ממי שערה להתפלל להצלחת הניתוחים של השתלות האיברים'. זה מה שהיה חשוב לה אחרי שבעלה נהרג".

רותי שילה: "נערן העביר לא מזמן שיחה למבוגרים על המוות. כולם היו בהלם מהאומץ של הבחור בן ה־32, שלא חשש לדבר איתם על הדברים הכי קשים באופן עמוק כל כך. בשיחה אחרת הוא דיבר על תפיסת העולם החינוכית שלו, שלא הייתה סטנדרטית. ישבו שם ראש הישיבה ורבנים נוספים, והוא אמר את עמדתו בלי מורא. היו בו אומץ ועדינות".

גם אלחנן אריאל קליין היה אמור להיות בבית, אחרי שכבר שוחרר משירות מילואים. אבל הוא התעקש ונשאר, לחם בעזה, וכשחזר הביתה נרצח בפיגוע ירי. "הוא היה הבכור בין תשעה ילדים, נשוי פלוס שלושה ואשתו בהיריון עם הרביעי", מספרת ציפי טרופר. "הוא גדל ביישוב עד גיל 22. הוריו הגיעו לכאן בזכות הישיבה, האבא היה ר"מ ואז עבר להייטק, האימא עוסקת בחינוך. זו מכה קשה לנו, כשכנים. אלחנן היה ילד צנוע. לפני כשנה, כשקיבל תעודת הוקרה על נטרול מחבל, הוא כתב למשפחתו 'כוחותינו חיסלו את המחבלים', בלי להזכיר את עצמו. תמיד היה עם חיוך, שובב ופעלתן, נפש חופשייה, והכול עם הרבה חן ועדינות. כשהוריו התבשרו על מותו, עמדה במטבח ביתם קערה עם שני קילו בצק שיעל הכינה להפרשת חלה לרפואתו של הרב נערן. החלות עוד מחכות במקפיא".

יהודה כהן היה אמור להיות ג'ובניק בגלל סעיף שמיעה כלשהו, אבל הוא הגיע עד למח"ט גבעתי, התגייס לשירות קרבי, ושירת כקצין בסיירת גבעתי. "הוא היה שובב יותר מאלחנן", מספר צביקי וייל, "בחור יפה עיניים וטוב לב, ספורטיבי, שחיין, מוכשר בכדורסל וגם גאון שחמט – ברוך כישרונות".

רותי שילה: "בעלי יהודה ניהל את הרפת של המושב הרבה שנים, מקום העבודה המועדף על הילדים והנוער כאן. יהודה הגיע כי אימא שלו רצתה שבנה יעבוד בעבודת כפיים, ובין יהודה ליהודה נוצר חיבור מיוחד. הוא עבד במשך כל שנות התיכון, וכך גם בחודשים האחרונים כשהיה בין תפקידים בצבא".

השיחה נמשכת ויש בה גם הרבה רגעי הומור וצחוק. זהו כוח החיים שבולט ביישובים קטנים שבהם השכנים הם גם משפחה. אני שואל אותם אם מפריע להם שהאזור לא מתפתח בקצב שבו מתפתחים שאר חלקי הארץ.

רותי שילה: "התחלנו עם תשע משפחות, היום יש כאן כמעט 150. אנחנו גדלים יפה. לא אכחיש שיש משהו קשוח, כל נסיעה היא לפחות שעה ורבע, מזג האוויר לא קל ולא תמיד שקט פה ביטחונית. אנחנו גם רחוקים ממוקדי התעסוקה, יש אנשים שנוסעים שעות רבות או אפילו ישנים לילה־שניים במרכז או בירושלים. בפריפריה יש אתגרים, חד משמעית, אבל אני מאמינה שלכל אחד יש את השליחות שלו, ושלנו היא לגור פה. אני לא מסתכלת ימינה או שמאלה אלא עושה כמיטב יכולתי. זכיתי לגור בקהילה שרואה את השליחות הזו כמוני".

רעות כרמי: "אנחנו מרגישים שהמקום מתפתח וגדל, אנחנו בעיצומה של בניית שכונה חדשה. הקורונה גרמה לאנשים לחפש שקט ומקומות פתוחים, והעבודה מהבית מאפשרת להם לגור רחוק".

מתי כרמי: "זה נכון לכל הבקעה. רוב היישובים כאן גדלו בשנים האחרונות בעשרות אחוזים, יישובים חילוניים הפכו למעורבים, ואצלנו כל היחידות החדשות נחטפו מהר".

אני מבקש מרב המושב, אלישע פיקסלר, להצטרף לשיחה באמצעות שאלה קשה. האם, אני שואל אותו, בציבור הדתי־לאומי התפתחה קרביות יתר שעליה אנחנו משלמים בשיעור הרוגים לא פרופורציונלי, כפי ששדמות־מחולה משלם בימים אלה ממש.

"שמעתי אב שבנו חטוף בעזה אומר: 'אני אוהב את הבן שלי, מחזק את צה"ל וצריך להחזיר את החטופים, אבל אם חס וחלילה אצטרך לבחור בין אהבת הבן לאהבת האומה, אהבת האומה קודמת'. ועוד הוסיף – 'גם הבן שלי היה אומר את זה'", עונה הרב פיקסלר. "צריך להיזהר מלחץ חברתי שסוחף אנשים, אבל הערך של אהבת הכלל הוא ערך חשוב. ברור שיש לכך מחירים. מאיפה בא מקרה כמו של הרב נערן, שתרם כליה לא מזמן ורץ להילחם? אהבת האומה הייתה ערך עליון אצלו. יהודה כהן שכנע תושבים שהתחבאו בנחל־עוז שהוא חייל ישראלי כשצעק תאריכים מההיסטוריה של עם ישראל. הוא אהב את העם שלו, ולכן ידע את פרטי ההיסטוריה שלו. זו הבנה חשובה, שאתה חלק מפאזל, חלק חשוב עם משמעות מיוחדת".

האם צריך להיזהר ולא ללחוץ על אנשים? יכול להיות שבמושב יש לחץ על הנוער לרוץ קדימה, לפעמים יותר מדי?

"ניטשה אמר 'מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך'. זה קשה וכואב אבל אנחנו לא נהרסים. אנחנו מתחשלים. צריך להיזהר מלחץ חברתי, דתי, אקדמי או צבאי, שלא קיים כאן לדעתי. לפני שנתיים היה ויכוח האם היישוב דתי או תורני, אז פנו אליי. אמרתי להם תגידו מה זה ערך תורני ואגיד לכם מה אני חושב. עין טובה זה ערך תורני בעיניי, אווירה שההישגיות בה מדודה. חינוך לזהירות מתוויות הוא מפעל חיים עבורי. מצד שני, מוטב שניכשל באידיאליסטיות יתר מאשר באגואיזם יתר".

אתה מכהן כרב המקום כמעט 22 שנה. יש דרך להתמודד עם רצף כזה של נופלים?

"קודם כול יש צוות מצוין ביישוב, אנחנו עובדים יחד. אני מתעשר מבעלי התפקידים פה. בנוסף יש פורום רבנים שאני מתייעץ בו, וחברים שאני שואל לדעתם, אבל אין ספר הוראות. צריך לראות איפה האנשים נמצאים וללכת איתם".

צביקי וייל: "אין ספר הוראות כי זה גם תלוי ברב. במקרה שלנו, הרב אלישע הוא גם על התפר שבין מחנך לעובד סוציאלי, והשילוב הזה הופך אותו בעיתות משבר לדמות מרכזית. כשאנחנו עם משפחה ברגע הכי קשה שלה, עשר דקות אחרי שהודיעו לה את הבשורה הנוראה מכול, והרב נכנס ועוזר להם ברגישות לקבל החלטות – זה דבר שלא קיים אצל כל רב ובכל קהילה".

הרב טרופר: "יש מתח עולמי בין הפרט לכלל, והוא הוכרע בכיוונים שונים. העולם המוסלמי מוחק את הפרטים ויש רק אידיאולוגיה, העולם המערבי מעצים את הפרט ומוחק את הכלל, ומדינת ישראל חייבת למצוא את האיזון כדי להמשיך ולפרוח. אם נתמקד יותר מדי בפרט, לא נשרוד כאן, והמדינה מבינה את זה עכשיו. שירות משמעותי של חילונים רבים נובע מההבנה שהפרט מצמצם את עצמו כמה שנים לטובת הכלל. שמעתי אימא לקצין, חילונית, מדברת ברדיו ואמרתי לציפי שהיא מדברת על כלל ישראל כמו הרב קוק. היינו בדאגת יתר לגבי הפרט, ואולי זה חלק ממה שהביא אותנו למצב הנוכחי. אני לא חושב שאנחנו במקום טוב יותר מבחינת מוכנות להקרבה, אם כי אי אפשר להתווכח על העובדה הסטטיסטית שיש פה יותר קורבנות".

איך ייראה היישוב בעוד עשור?

ציפי טרופר: "קשה לחשוב על מה יקרה פה במנותק מהשאלה מה יקרה למדינה. אני מרגישה שאנחנו ברגעים היסטוריים, ויודעת שנשרוד בטוב, זה ברור לי. אנחנו קהילה חזקה, ואני מאמינה שנצא חזקים מכל האירועים האלה".

הרב פיקסלר: "אני יודע מה ארצה שלא ישתנה – הפשטות, העין הטובה, החברות, המוכנות לשים את צורכי הציבור לפני צורכיך שלך. האופי הכפרי ישתנה כי צריך פה עוד הרבה יהודים, ואני מקווה שלמרות שנגדל מספרית נשמור על נקודת החוזק הקהילתית".

הדרך ממרכז היישוב לבית משפחת כהן זרועה דגלי ישראל ונופים מדבריים עוצרי נשימה. הבית מלא מנחמים, ולמשפחה חשוב שכמה שיותר אנשים ידעו מי היה בנם. "יהודה ינק המון מההיסטוריה המשפחתית והלאומית", מספרת אימו תהילה. "הוא קרוי על שם סביו, אחד נרצח בשואה והשני ניצל. תודעת השואה חזקה במשפחה שלנו. אבי, שגם היה קצין בצה"ל, ספג את ההיסטוריה והעביר אלינו את תחושת הזכות הגדולה לחיות בתקופה של צבא יהודי שמגן על עמו. שלוש מאחיותיו של יהודה גרות בעוטף עזה, שתיים בבני־נצרים ואחת בזמרת. הוא הרגיש שהוא מגן על המשפחה ממש".

יסכה, האחות: "אחרי שלחם בנחל־עוז ולפני שנכנס לרצועה, דיברנו איתו. אמרנו לו 'אל תרחמו, תעשו מה שצריך', והוא אמר 'אל תדאגו, אנחנו יודעים את העבודה ויהיה בסדר'. חודש לפני הטבח היו התרעות על הגדר ושאלנו אותו למה לא יורים בהם, הוא הרגיע ואמר שהצבא עושה סדר. לא היה בו רצון להיכנס בערבים או רצון להרוג. להפך. הוא רצה ליצור ביטחון לעם ישראל ולמדינה, יצר טהור של עשיית טוב, לא מלחמה. קשה לי לדמיין אותו נלחם, הוא היה עדין, לא רמבו, מישהו שמגיע להילחם ממקום פנימי ושורשי של להמשיך את השושלת".

ורד, האחות: "יהודה היה ממלכתי, נתן אמון במערכת, בממשלה, היה בטוח שהם יודעים מה הם עושים".

יסכה: "אני מרגישה שהאמון הזה קצת התנפץ לנו, ואנחנו רוצים שהוא יחזור. מחיית הרע היא לא יצר הרע, כל עוד הוא מתקיים אנחנו לא יכולים לחיות בביטחון בארצנו".

מעיין, בת הזקונים: "התחתנתי לפני פחות משנה. רגע לפני החתונה, אבא אמר לי לבקש ממנו סליחה על זה שאני מתחתנת לפניו, כי אני צעירה ממנו בשלוש שנים. הוא בכלל לא הבין מה אני רוצה ממנו, אמר לי 'סעי מפה, מה הבעיה שלך'. הכי פרגן ולרגע לא נתן תחושה של אי נעימות".

דב, האבא: "בנו של פרופ' אומן, שלמה, נהרג בשלום הגליל. הרב גוסטמן זצ"ל, שבנו מאיר נרצח בשואה, בא לנחם אותו ואמר לפרופ' שהוא מקנא בו: 'הבן שלי פוגש בשמיים עכשיו את הבן שלך. את הבן שלי הנאצים תפסו כשהיה בן חמש ורצחו אותו. הבן שלך זכה ונהרג בתור חייל בצה"ל שמגן על עמו'. פרופ' אומן חיבק אותו ואמר לו, ניחמתני. ככה גם היה יהודה שלנו, חייל שמגן על עמו. הוא נהרג על קידוש השם, הציל עשרות נפשות בנחל־עוז וגם אחר כך, עד שנהרג. זה משמעותי עבורנו ויש לנו שני מסרים: לתת לצה"ל לסיים את העבודה בעזה, ושעם ישראל יישאר מאוחד".