"אחרי השנה שחווינו, גילינו פה את עם ישראל היפה שבא להציל את החקלאות"

החבורה שהתקבצה בחממות של קיבוץ גברעם, לא הייתה נפגשת בשום דרך אחרת: רופא מבוגר בעל מבטא אמריקני, סטודנט מרמת־גן, הייטקיסט שמתגורר בבולגריה, והפועל התאילנדי היחיד שנשאר בחממה. יחד הם רכנו לעבר האדמה, בידיהם זרעים קטנטנים.

עם פרוץ המלחמה נקלעו החקלאים באזור עוטף עזה למשבר. פועלים זרים רבים נרצחו ונחטפו, רבים שבו לארצות מוצאם בטיסות חילוץ מיוחדות שממשלתם ארגנה, ואחרים עברו לעבוד במרכז. לכך נוספה גם היעדרותם של הפועלים העזתים. המְגדלים עצמם לא הצליחו במשך שבועיים ויותר להגיע לשדותיהם, שהוכרזו שטח צבאי סגור. וכשהתאפשר להם לחזור, הם גילו נזקים שנאמדים בסכומי עתק.

בחממות הסמוכות לקיבוץ גברעם שליד אשקלון, חזר לעבודתו בשבוע שעבר אלעד זהבי, חקלאי המגדל בחממות ירקות אסיאתיים – חצילים, אפונת שלג, זנים ייחודיים של שעועית ותרד ועוד. הנזק מהנטישה הכפויה היה אדיר.

"בימי שגרה יש כאן שבעה עובדים תאילנדים", הוא מספר. "רובם טסו בחזרה הביתה מיד בתחילת המלחמה, והיה נראה לי שהעסק פה כבר לא יעבוד. הנזק בחממה הזאת הגיע כבר למשהו כמו שניים־שלושה מיליון שקל, בחווה השנייה שיש לי, שבה אני מגדל צ'ילי זהבי, הנזק היה יכול להגיע ל־30 מיליון. כבר חשבתי לסגור את המים ולהתקשר למס רכוש, לקבל פיצוי על הנזק וההפסדים ולא להמשיך".

התפנית חלה ביום חמישי לפני שבועיים. "התקשרו אליי מתנדבים, אמרו לי 'אנחנו רוצים לבוא לעזור עם הגידולים'. זה היה אחרי עשרים יום בלי עבודה בשטח. בהתחלה לא האמנתי שמישהו באמת יגיע, אבל למחרת הייתה פה קבוצה שהתחילה לעבוד. הם החזירו את החממה לחיים.

"האמת, לא האמנתי שיהודים יחזרו לעבוד בחממות", מודה זהבי. "ישראלי נכנס לחממה, אומר 'חם לי פה', ויוצא אחרי דקה. הבדואים והתאילנדים הם כוח עבודה שנשאר בחום של החממות 12 שעות בלי להתלונן. אבל תשמע, הגיעה לפה קבוצת מתנדבים והשתלטו על הכול. ביום הראשון באו חמישה, למחרת הגיעו שלושים.

"מתברר שישראלים יכולים לעבוד בחקלאות", הוא מכריז, וזה לא הגילוי היחיד. "אחרי השנה שחווינו עם ההפגנות והמחלוקות, גילינו את עם ישראל היפה, שמתאחד, שמתלכד, שעוזר ובא מרחוק להציל את החקלאות בעוטף עזה. אחרי כל השנאה שראינו, זה מרגש".

המתנדבים המסורים מתכופפים אל האדמה בהתאם להדרכות החקלאים, עוקרים עשבים שוטים, זורעים חלקות או קוטפים ירקות בשלים, ומסדרים אותם בארגזים. ברקע נשמעים לפתע פיצוצים עזים. המתנדבים מרגיעים אותנו מיד שמדובר בהפגזות צה"ל בעזה, לא להפך.

מה עושים במקרה של "צבע אדום"?

"נשכבים על הרצפה ושמים ידיים על הראש", משיב אחד המתנדבים, ומציין ש"לא היו הרבה אזעקות".

המתנדבים מגיעים ממגוון אזורים ועיסוקים. אלעד פרנקלין, תושב רמת־גן העובד בתחום ההייטק, הגיע דרך התארגנות "אחים לחקלאות" שיזם ארגון השומר החדש. "קיבלנו חצאי ימי חופש מהעבודה", הוא אומר, "וחשבתי שהכי נכון לבוא לפה לעזור. בפעם הראשונה שהגענו קטפנו חצילים ומלפפונים, עכשיו זורעים אפונה. עושים מה שצריך, לאן שצריכים אותנו נגיע לעזור. כל אחד בימים האלה עושה מה שהוא יכול כדי לסייע ולתרום למאמץ. ראינו שפה יש צורך, ובאנו".

שני מטרים ממנו עמל יובל אסיף, ירושלמי, פיזיותרפיסט במקצועו. "אין לי מילואים", הוא אומר, "אבל יש הרבה רצון לתרום ולעזור במה שאפשר. שמעתי שמחפשים מתנדבים לעזור לחקלאים בעוטף, והיה לי ברור שאגיע. מבחינתי זה צו השעה".

היה קשה ללמוד את העבודה?

"אני פחות מיומן מהתאילנדים", הוא צוחק, "אבל הסבירו לי מה לעשות. אני מנסה, ומקווה שזה יצא כמו שצריך".

"אם יש משהו שצריך לעזור בו, אני בא", אומר גם ד"ר ניר רוטשטיין, קרדיולוג תושב אפרת, שעובד במתכונת של שבוע־שבוע בבית חולים בארצות הברית. לדבריו, האדמה אינה זרה לו לחלוטין. "יש לי גינה בבית ואני אוהב לעבוד בה, אז גם כאן זה נחמד. הילדים שלי חיילים והם משרתים עכשיו בדרום, אז אני מרגיש קרוב וגם יודע שאני תורם במה שאפשר. בתחילת המלחמה נרשמתי לקבוצות שבהן חיפשו רופאים שיתגייסו ללחימה. לא פנו אליי. ראיתי שבשומר החדש מחפשים מתנדבים לסייע לחקלאים, אז הגעתי לפה. איפה שאני יכול לעזור בשבוע שאני בארץ, אגיע בשמחה".

נחשון גלילי, לשעבר תושב מורג שבגוש קטיף והיום תושב באר־גנים וחקלאי בעצמו, חזר גם הוא לשטח אחרי שהבין שיש לו עם מי לעבוד. "בהתחלה בכלל לא יכולנו להגיע", הוא מספר. "בהמשך הצלחנו לתאם עם הצבא. היה פה נזק גדול מאוד מהלחימה ומחוסר הטיפול בגידולים. התאילנדים ברובם ברחו, אחרי שחלק מהחברים שלהם נרצחו ונחטפו. גם מי שנשאר בארץ קשה מאוד לשכנע אותו לבוא למשק.

"עם ישראל, כמו בכל המלחמות, מתאחד. באים מתנדבים ועוזרים באופן בלתי רגיל. הם באים בהמוניהם וזה נותן לחקלאים אוויר לנשימה. אנחנו לא יודעים לקראת מה אנחנו הולכים, ויש חוסר ודאות גדול לגבי העתיד. בעזרת האנשים הטובים שעוזרים לנו פה אנחנו מנסים להציל מה שאפשר".

נחשון נפעם מרוח ההתגייסות. "היה פה טייס בן יותר מ־70 שלקח את כל המשפחה ליום עבודה בחממות. באו רופאים, אנשי חינוך. מכל קבוצות האוכלוסייה מגיעים לעזור לנו. הלוואי שנראה אחדות כזאת כל הזמן, גם כשמתווכחים על פוליטיקה ועל בחירות. שנדע לשמור על האחדות והשפיות לא רק כשיש מלחמה".

דליה אליאב, גבעת־ברנר: “כולנו שמחים לתרום למאמץ. כיף לפגוש אנשים שבאים לעזור, ואולי זו היכרות לכל החיים. אם יצטרכו רפתן לחלוב – גם לזה נלך"

כמעט חצי מהעגבניות בישראל

בין החממות והשדות אנחנו פוגשים עוד ועוד מתנדבים. דליה אליאב מקיבוץ גבעת־ברנר אוחזת בארגז עגבניות יחד עם מתנדבת מאזור בנימין. "אני פנסיונרית אבל מכירה גידולי שדה", היא אומרת. "שבע שנים הייתי מורה לחקלאות. היו לי גידולים בגבעת־ברנר. כולנו כאן שמחים להתלכד, לתרום למאמץ. כיף לפגוש אנשים שבאים לעזור, ואולי זו היכרות לכל החיים. ראינו בתקשורת שצריך מתנדבים ובאנו דרך הקבוצות של השומר החדש. אם יצטרכו רפתן לחלוב, גם לזה נלך".

שרון וזאנה, ישראלי המתגורר בבולגריה ועובד בהייטק,  היה בעיצומה של חופשה בפורטוגל כאשר החלה המלחמה. "עזבתי הכול וחשבתי מה אני יכול לעשות. הקהילה היהודית בלאגוס הדפיסה מודעות עם תמונות החטופים, ותלינו ברחבי פורטוגל. בסוף החופשה נסעתי לבולגריה וחיפשתי כל דרך להגיע לישראל. שלוש טיסות בוטלו, וברביעית הצלחתי לקנות כרטיס. הגשתי למשטרה בקשה להתנדבות, ובינתיים אני בא לכל מקום שאני שומע שצריך בו אנשים".

מי שמפעילה את מערך המתנדבים, יחד עם גופים נוספים, היא תנועת השומר החדש. בשטח מלווה אותנו צוריאל אסף. בימים כתיקונם הוא פעיל בתחום בניית התוכן החינוכי שמגבש הארגון, אך כעת הוא חלק ממבצע הצלת המזון של ישראל.

"משקים רבים בכל רחבי הארץ נקלעו למצוקה בשל מחסור קריטי בידיים עובדות", אומר אסף. "החדשות הטובות הן שעם ישראל נרתם בהמוניו. אלפי אנשים מכל רחבי הארץ, מכל סוגי האוכלוסייה, מכל שכבות הגיל, מהמרכז ומיו"ש, קיבוצניקים ומתנחלים, ימין ושמאל – כולם באים ונפגשים בשטח. לא פחות ממה שהם עוזרים לחקלאי להחזיר לו את החיוך, הם מקבלים בעצמם אנרגיה ואווירה טובה מעצם החיבור לשטח, מתנתקים מהחדשות, מפעילים את הגוף בלעשות טוב ופוגשים פה אנשים שבזמנים אחרים לא היו פוגשים".

צוריאל מסביר עד כמה הסיוע הזה חשוב לא רק לחקלאים אלא לכלל אזרחי ישראל. "הגידולים בעוטף עזה הם המקור של רוב מה שיש בסל הירקות שלנו – 47 אחוז מהעגבניות בישראל, אחוז גבוה מהמלפפונים והפלפלים. בתחילת הלחימה הבנו את המצב, והקמנו מיד חמ"ל. התחלנו עם מאות אנשים ביום, והיום אנחנו עם אלפים. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם חמ"לים נוספים שהוקמו לעניין הזה –  'אחים למשק', 'אחים לחקלאות'. יש קבוצות שמגיעות מהמגזר העסקי, אנשי הייטק שבאים עם החברה, קבוצות של משרד החינוך, דרך החינוך הלא פורמלי. זה יצטרך לגדול. בשבוע הראשון של המלחמה מצאתי את עצמי במשק ביתד. היו איתי שבעה מתנדבים, ופרסמנו סרטון שקורא לעוד אנשים להגיע. שבוע אחר כך היו שם ארבעים. זה קצב הגידול, הצורך אדיר ואיתו ההתגייסות. בשבועות הקרובים נצטרך כאן עוד אנשים שיבואו, ואנחנו קוראים לכל מי שיכול לבוא ולסייע".

הסיוע לחקלאים איננו מסתיים בשלב הגידול, אלא ממשיך לשיווק. יועץ התקשורת יעקב סלע ופעילת הרשת דנה גת פתחו חמ"ל ייחודי, המסייע לחקלאים בשינוע והפצה של היבול לכל רחבי הארץ.

"דיברנו עם החקלאים ושאלנו היכן יש צורך בסיוע", אומר סלע. "התברר שחלקם נתקעו עם הרבה סחורה וקשה להם להתחרות במחירי רשתות השיווק, והם ביקשו לחסוך את דמי הטיפול בסחורה שנקטפה. יש לנו אלפי מתנדבים שאורזים חבילות סגורות של ירקות ופירות משטחי הגידול בעוטף, ודרך החמ"ל שלנו אפשר להזמין חבילה ארוזה של פרי או ירק לכל אזור בארץ. המתנדבים שלנו מביאים את החבילות לנקודות איסוף ברחבי הארץ, ואנשים יכולים לבוא ולקחת. אני מקווה שבשבוע הבא יהיו יותר נקודות איסוף, תפוצה רחבה יותר של המיזם שלנו, ושנצליח לסייע עוד יותר לחקלאים".

רוח ההתנדבות שורה גם על חיילי מילואים המוצבים בשטחי הדרום, שחלקם מנצלים זמן פנוי בין המשימות ובאים לסייע לחקלאים. עזרה נוספת מגיעה מחניכי המכינות: ביוזמת קק"ל ומועצת המכינות הקדם־צבאיות הצטרפו חניכים רבים לעבודה חקלאית ברחבי הדרום, במשקים שנתקעו בלי ידיים עובדות. בין השאר, עשרות חניכים של "מדרשת השילוב" בנטור, מכינה קדם־צבאית במסלול שילוב דתי־חילוני, הצטרפו לבית האריזה בקיבוץ גִלגל, שם אורזים תמרים ותוצרת חקלאות ישראלית; חניכי מכינת רקיע בחריש, דתיים וחילונים מכל קצות הארץ, התנדבו במועצה המקומית קדימה־צורן ועבדו בהכנת שדה לגידול תותים; 30 חניכים של מכינת "חמדת יהודה" הגיעו לסייע במטעי התמרים, איסוף גזם ועבודת אדמה באזור בקעת הירדן; ו־25 חניכות השלוחה של מכינת צהלי בקבוצת יבנה, מכינה קדם־צבאית לנשים דתיות המתגייסות לצה"ל, התנדבו בקטיף בקיבוץ צרעה.

אלעד זהבי, גברעם:"אחרי השנה שחווינו עם ההפגנות והמחלוקות, גילינו פה את עם ישראל היפה, שמתאחד, שמתלכד, שעוזר ובא מרחוק להציל את החקלאות בעוטף. זה מרגש”

אבישי ברמן, מנכ"ל מועצת המכינות הקדם־צבאיות, אומר כי "המכינות הקדם־צבאיות עצרו את פעילותן השגרתית והן מגויסות באופן מלא למשימות האזרחיות. מאות רבות של חניכים וחניכות יוצאים בכל בוקר לעבודה חקלאית כדי שהענף לא יקרוס. אני גאה מאוד בחניכים שלנו, כולנו מבינים שזה צו השעה".

"חקלאי ישראל זקוקים לעזרתנו ואנחנו נרתמים למשימה", אומרת יו"ר קק"ל יפעת עובדיה־לוסקי. "רבים מהם ומעובדיהם נרצחו, נחטפו או נפצעו ויישוביהם פונו. יחד עם החניכים הנפלאים של המכינות הקדם־צבאיות, הקרן הקיימת לישראל מתייצבת לסייע לחקלאי הארץ ולספק להם את הידיים העובדות שכל כך דרושות להם בעת הזו". גם רשת ישיבות ואולפנות בני עקיבא קראה לתלמידיה להצטרף. במסמך שהועבר בין התלמידים התבקשו המעוניינים בכך להירשם ולהטות שכם.

דרושה תוכנית לטווח ארוך

מצוקת החקלאים עלולה להפוך למשבר בכלל ההתיישבות בעוטף, כשיחל שלב השיקום של היישובים והקיבוצים שנפגעו במתקפת חמאס. "כל מי שמחזיק משק בדרום נמצא היום במצוקה. כל משק זקוק היום לעשרות זוגות ידיים עובדות", אומר מאיר יפרח, תושב אוהד שבמועצה האזורית חבל אשכול, חקלאי בעצמו, ומזכיר ארגון מגדלי הירקות בישראל.

לדברי יפרח, תחום גידול הירקות הוא התחום שנפגע באופן הקשה ביותר מהמחסור בעובדים הזרים. "בשבועות הראשונים יותר מ־7,400 עובדים תאילנדים עזבו את הארץ, והם החזיקו את תחום הירקות. גם בערבה ובצפון עזבו אלפי עובדים. בשטחים שלנו, 400 דונם חקלאות, מתוך 30 פועלים תאילנדים נשארנו עם 8. התושבים התפנו, הבנים שלי נשארו פה לבד וניסו לשמור על מה שיש. היום הגיעו אלינו 40 מתנדבים וזה היה חיזוק אדיר. הם קטפו, ניקו, סידרו, עשו מה שצריך. זה בשביל תחזוקת הקיים, אבל אי אפשר לבסס משק על מתנדבים. זה לא לאורך זמן. אם לא נדע שיש תוכנית לסיוע לחקלאים לטווח הארוך, לא נוכל לזרוע ולשתול. נשמור על הקיים, אבל בשביל זריעה צריכים לדעת מה יהיה בעתיד.

"המזון במדינה מתבסס על החקלאות בעוטף עזה", מדגיש יפרח. "בלי חקלאות לא נוכל להיות פה. חיזוק החקלאות בעוטף הוא צו השעה. אנחנו דורשים שהממשלה תפעל מהר לפרק את כל ההסכמים הישנים שהיו עם התאילנדים, כי אי אפשר להחזיק את החקלאות בתנאים שהיו עד כה. צריך להפסיק עם הצבת מכסות לעובדים. צריך לתת פוש שיוכלו לחזור לחקלאות ולייצב את תעשיית המזון בישראל. לא להיות תלויים בטורקים ולא במדינות אחרות. הקיבוצים יחזרו לעבודה", הוא משוכנע. "אין לנו ארץ אחרת".