קול דמי אחיותינו: כיצד מתמודדים עם הפגיעות של חמאס בנשים

מהכתבה הבאה הושמטו תיאורים מפורטים מדי, ועדיין היא עלולה לעורר תחושות קשות. אם אתם מעדיפים להימנע מחשיפה רגשית לנושא, שִקלו לוותר על קריאתה.

חוקר: מה הם רצו לעשות איתן? (עם החטופות; ב"ק)

מחבל: שהם יתלכלכו איתן.

חוקר: מה זה אומר "שיתלכלכו איתן"?

(מחבל מתמהמה בתשובתו)

חוקר: "דבר!"

מחבל: "אני לא רוצה לדבר!"

חוקר: "דבר, דבר בינינו. מה הם רוצים לעשות איתן?"

מחבל: "ללכלך אותן, יעני לאנוס אותן".

חוקר: "ולמה הם לקחו ילדים ותינוקות?"

מחבל: "בשביל לאנוס אותם".

(תיעוד מתוך חקירה של אחד ממחבלי חמאס)

הטבח ההמוני שחוללו מחבלי חמאס ב־7 באוקטובר כלל מעשים בלתי נתפסים בהיקפם ובאכזריותם: שריפת אנשים בעודם חיים, כריתת איברים וחטיפת בני ערובה, זקנים, נשים וטף, וגם מעשי אונס ואלימות מינית ומגדרית קשה.

כשעוסקים בפשעי המין שנעשו על ידי המחבלים הנתעבים – שעל חלקם אנו מתחילים לשמוע ועל חלקם ייתכן שלא נשמע לעולם – עולה השאלה עד כמה הם היו מתוכננים, או שמא מדובר על מתקפה "שיצאה משליטה". שר הביטחון יואב גלנט אמר בשבועות האחרונים לתקשורת הבינלאומית כי מחקירות המחבלים שנתפסו, לצד ממצאים מודיעיניים שאותרו בשטח ישראל, עולה שאחת ממטרות הפשיטה הייתה אונס והתעללות בגופות. כלומר, היה תכנון מקדים והוראות מכוונות לקיום מעשי האונס והזוועות.

אלימות גזענית ומגדרית הולכות יד ביד מאז ומעולם. נשים בכל מקום נפגעו ונאנסו בזמן מלחמה לא רק מצד היותן נשים, אלא גם בגלל שייכותן ללאום מסוים. למעשה, נשים בזמן מלחמה עוברות פגיעה כפולה: כחלק מהעם האחר, וכנשים. פשעי המין והאונס הם גם כלי להשגת מטרות צבאיות ומלחמתיות; האישה איננה רק אובייקט מיני, אלא גם אובייקט שמסמל את הלאום הנתקף. לפשעי המין יש מטרה ברורה: להשפיל, לבזות ואף להכחיד את הקבוצה האתנית או הלאום האחרים. משכך, המונחים שבאמצעותם אנו מתארים ומסבירים אלימות מינית "רגילה" אינם מספיקים כאשר אנו עוסקים באלימות מינית בזמן מלחמה, ואף עלולים לטשטש את מורכבותה.

ד"ר נעמי הלברטל־לנדאו, מרצה בקריה האקדמית אונו, עסקה בעבודת הדוקטורט שלה באלימות מינית וג'נוסייד, ובמסגרתה ראיינה בשנת 2018 נשים ונערות יזידיות שנשבו ועברו התעללות מינית על ידי חיילי דאעש, ובהמשך קיבלו מקלט מדיני בגרמניה והשתתפו בפרויקט טיפולי. היא מצביעה על מאפיינים דומים בין אירועי רצח העם היזידי לטבח בעוטף. היא נמנעת מהביטוי המפורש "רצח עם", ומעדיפה לדבר על "אירוע שיש לו ריח הקשור לזוועות של רצח עם". לדבריה, "להגיד שהמטרה היא 'ללכלך את הנשים' זו ממש אמירה שלקוחה מהעולמות של רצח עם".

"זה בעצם רצח עם שלא הצליח", היא אומרת. "לולא הצבא והלוחמים הישראלים שבלמו את הטבח, האירועים האיומים היו מתפשטים ומגיעים למקומות נוספים בארץ. אנחנו יודעים שזו הייתה הכוונה שלהם. להם לא הייתה שום כוונה לעצור. המטרות, הנחות העבודה והדפוסים מעידים על כוונה להתעלל ולפגוע באוכלוסייה אזרחית, הרבה מעבר ל'טרור הרגיל' שלצערנו אנחנו למודי ניסיון בו. הם הסתובבו שעות בחלק מהקיבוצים, והמטרה שלהם לא הייתה רק להרוג ולהמשיך הלאה. הכוונה הייתה 'להשמיד להרוג ולאבד'".

המאפיין הראשון שד"ר הלברטל־לנדאו מדברת עליו בהקשר הזה הוא האונס הקבוצתי. בשבוע שעבר גבתה המשטרה עדות על אונס קבוצתי ורצח של צעירה. "יש לנו עדות של בחורה שהייתה באזור רעים והייתה עדה לאונס כזה. היא ישבה מול חוקר ומצלמה וסיפרה מה שראתה", אומר תת־ניצב משה פינצ'י, ראש חטיבת הדוברות במשטרה. "היא תיארה שראתה את הבחורה עוברת מיד ליד, ואונסים אותה ומתעללים בה".

"אונס קבוצתי מאפיין מאוד סיטואציות של רצח עם", אומרת ד"ר הלברטל־לנדאו, "זו פרקטיקה שנותנת משנה תוקף להשפלה ומייצרת מעין אחוות לוחמים מעוותת. זה שונה ממה שנקרא 'אונס בימי שגרה או שלום', כאשר לרוב האישה נאנסת בסיטואציות פרטיות יותר. פה יש התקהלות של הרבה אנשים סביב אישה אומללה".

מרכיב נוסף שיש בו דמיון הוא ההתעללות. "ברוטליות בלתי נתפסת, אונס בפומבי, אונס מול בן הזוג או הילדים, שאליו מתלווה מרכיב של השפלה. ודבר שלישי זה ההתעללות בגוף הנשי – חתכו לאישה בהיריון את הבטן, התעללו בגופות וביזו אותן. שוב, אלו לחלוטין אותם אזורים של התנהגות ברברית ורצחנית שמתרחשת ברצח עם".

דפוס חוזר

בימים אלו מתנהלת חקירה לאומית על כלל מאורעות הטבח של השבת השחורה, על ידי צוותים של השב"כ, המשטרה, הפרקליטות וצה"ל, ובהכוונת הייעוץ המשפטי לממשלה. "התפקיד של הצוותים בלהב 433 הוא לתעד ולאסוף ראיות דיגיטליות ופורנזיות לפשעים שעשו המרצחים הנתעבים", אומר תנ"צ פינצ'י, "כמו שתיעדו את פשעי הנאצים למען ההיסטוריה של עם ישראל".

חיים אוטמזגין, זק"א: "מהצורה שבה מצאנו חלק מהגופות, אנחנו יודעים לספר את הסיפור. גם כעת רצות לי בראש תמונות ואני לא מאמין שזה מה שראיתי, אבל זו המציאות"

לדבריו, "ביחידת להב 433 נגבו עד כה כאלף עדויות מהטבח, בין אם מחקירות המחבלים, מקורבנות ששרדו, מעדי ראייה, או מעדויות של אנשי זק"א שהגיעו לזירות וחילצו גופות. מתוכן עולות עדויות רבות לפשעי מין, ובהם כריתת איברים ואונס ברוטלי. יש עדויות של אנשי זק"א על גופות חרוכות שחסרים בהן איברים ולא תמיד יודעים אם מדובר בגבר או אישה, יש עדויות וצילומים למעשים שנעשו באזור המסיבה, של נשים עם פריטי לבוש שנקרעו".

חיים אוטמזגין, מפקד היחידות המיוחדות של זק"א, טיפל בשתי נשים וגבר שנורו מטווח אפס. "זו הייתה קבוצה של אנשים שברחו מהמסיבה ונמלטו לפרדס. כשהתבקשתי למסור עדות על האירוע הספציפי הזה, הבנתי רק בדיעבד דברים שבזמן משימה לא הייתי פנוי לפרש. כל החלק העליון של הבגד של אחת הנשים היה קרוע. זה לא שהיא הלכה למסיבה עם בגד עליון קרוע, וגם לא שהבגד נקרע תוך כדי מנוסה. מדובר בפעולה אגרסיבית מכוונת ונראית לעין, כלפי פלג גופה העליון של האישה".

במשטרה עוד לא מדברים על היקף הפשעים מכיוון שהחקירה בעיצומה, ובפרקליטות התקבלה החלטה שלא להתייחס בשלב זה לנושא פשעי המין. אף שאוטמזגין מעדיף שלא לרדת לרזולוציות בנושא הפגיעות המיניות, הוא מצביע על דפוס שחזר על עצמו. "היו נשים עירומות בנפרד מבני משפחה אחרים", הוא אומר. "אם מתנדבים מצאו אישה בממ"ד ובחדר ממול בת צעירה עם בגדים מופשלים, אנחנו מבינים שזה לא כי היא הלכה להחליף סווטשרט. בתוך הקיבוצים מצאו בכמה בתים נערות שמופרדות משאר בני המשפחה, וכן גברים עירומים קשורים בנפרד מבני המשפחה. ההנחה היא שנעשו בהם פגיעות מיניות. אני לא מכיר הנחה אחרת".

בנוגע להיקף התופעה אומר אוטמזגין ש"אין מספרים, אין משהו אמפירי. אני יכול לדבר מתוך התרשמות שלי כמי שמרכז את המשימות. אני שומע סיפור ממתנדב אחד, ואז מגיעים אליי סיפורים ממתנדבים אחרים שמתארים את אותה תופעה, ומתוך כך מבין שיש דפוס התנהגות ברור, ושמי שהייתה לו יכולת לעשות את זה עשה את זה. אנחנו מכירים לפחות 15 מקרים של נשים וגברים שהופרדו מבני משפחותיהם ונמצאו בחדר נפרד מהם".

בעדות מצולמת בשפה האנגלית שהופצה על ידי דובר רה"מ לתקשורת הזרה, תיאר פרמדיק כשהוא בגבו למצלמה, מה ראו עיניו בבית באחד מקיבוצי העוטף, בזמן שכוחות הביטחון עוד לחמו בשטח. "ראיתי שתי נערות, אחת שוכבת על המיטה והשנייה על הרצפה. זו שהייתה על הרצפה שכבה על הבטן, כשמכנסיה למטה. מישהו הוציא אותה להורג אחרי שאנס אותה, וירה בה בראש כשהיא מתבוססת בדמה. זו הייתה הפעם הראשונה שאתה מקבל את הסטירה הזאת ומבין שאנחנו לא פועלים נגד ארגון טרור, אנחנו מנהלים מלחמה נגד פראי אדם".

בשלב זה העדויות על אונס אינן בגוף ראשון. ההנחה היא שאלו שהותקפו מינית אינן בין החיים, ושגם אם יש בודדות ששרדו את הזוועה, ספק אם אי־פעם יוכלו או ירצו לדבר. "לעכל טראומה כזו זה באקסטרים של גרף הטראומה", אומרת אורית סוליציאנו, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. "חלק מאלו שנפגעו בקיבוצים צריכים גם להתמודד עם חברים ובני משפחה שנרצחו, בזמן שהם גם מפונים מביתם. הם צריכים קודם כול להחזיר תחושה בסיסית של שליטה על החיים. שיהיה בית, רגע לנשום, לקחת את הכלב לטיול. אלו מהמסיבה שלא שייכים לקהילה מוצאים נחמה בביחד שלהם, ולא בטוח שאפילו ההורים שלהם יודעים מה בדיוק קרה להם. אנחנו ממש בתחילת הדרך. אחרי השואה לקח עשרות שנים עד שדיברו על זוועות אינסופיות, ורק בעשור האחרון התחילו לדבר על פגיעות מיניות".

כמו משפט אייכמן

בשבוע האחרון החלו להישמע טענות על "מחדל הראיות" ביחס לתיעוד ואיסוף ממצאים מהשטח וצילום גופות, דבר העלול להקשות על הבאת המחבלים לדין בגופים בינלאומיים בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. תנ"צ פינצ'י מסביר שלא מדובר בחקירה ככל החקירות. "הקושי בחקירת האירוע הזה קשור להיקף מעשי הרצח, היקף הפשעים, ומספר המחבלים שהשתתפו במאורעות. זו פעם ראשונה שהמשטרה חוקרת פשעים שנעשו במהלך מלחמה, בעיצומה של מערכה שלא הסתיימה. באופן רגיל, לתעד זירת רצח לוקח חצי יום. פה זה היה אזור טבח, שבשלב מסוים הגיעו אליו כוחות ולחמו. עד שטיהרו את השטח ממחבלים עבר זמן, ואז השטח הפך לשטח צבאי סגור ונכנסו מתנדבים לאסוף גופות".

מבחינה משפטית, הוא מציין, "יש כ־3,000 רוצחים־מחבלים שקושרים אליהם את כלל המעשים שנעשו. יהיה קשה להוכיח שמחבל איקס רצח מישהו ספציפי. אם מדברים על אונס, לא הולכים לחפש זרע של מישהו ולקשור אותו לגופה מסוימת. כל המחבלים היו עם הסרטים הירוקים על הראש, אי אפשר להבחין ביניהם, והם גם מודים שבאו לרצוח, לשרוף, לטבוח ולאנוס. לכן זה לא משנה מה מחבל ספציפי עשה, כל אחד יואשם בכל 1,400 מעשי הרצח. זה לא איסוף ראיות רגיל, אלא משהו שדומה יותר באופיו למשפט אייכמן".

הכחשת הזוועות החלה להישמע ברשתות החברתיות ובתקשורת העולמית ימים ספורים לאחר 7 באוקטובר. "תביאו ראיות", זעקו תומכי חמאס ופעילים פרו־פלסטינים. דוברים עם לשון חלקלקה ישבו באולפנים והכחישו את הזוועות במצח נחושה, וברחבי הרשת הודהדו תיאוריות קונספירציה שונות ומשונות על כך שמדינת ישראל היא שעומדת מאחורי האירועים. הזמר רוג'ר ווטרס, תומך תנועת החרם על ישראל, אמר שהאירועים "הוצאו לחלוטין מפרופורציה על ידי הישראלים שהמציאו סיפורים על עריפת ראשים של תינוקות". אפילו כאן בארץ, חברת הכנסת אימאן חטיב־יאסין ממפלגת רע"ם התכחשה לכך שתינוקות נשחטו ונשים נאנסו בטבח. בהמשך התנצלה על דבריה.

הקושי בהשגת ראיות מהזירה הכאוטית והחרוכה משחק לידי המכחישים. "גם אם צלם של הסי־אן־אן היה מגיע ישר לזירה הוא לא היה מצליח לתעד אונס או תמונה של האירוע מיד אחרי אונס. אין חיה כזאת", מסביר אוטמזגין, "אישה שנאנסה ואחרי רבע שעה יורים בה, לא תישאר בתנוחת אונס. היא תתגונן, תברח, התנוחה של הגופה משתנה, מתכווצת, מתרפה. מדובר בתהליך של כמה שעות. מי שהייתה לו יכולת לפגוע ולהתעלל, עשה את זה.

"אנחנו למודי זירות. השגרה שלנו מורכבת מזירות פליליות, זירות רצח ואסון. העין שלנו יודעת למדוד את השקט שיש בחדר. מהצורה שבה מצאנו חלק מהגופות, אנחנו יודעים לספר את הסיפור. השכל לא מסוגל לעכל. גם כעת רצות לי בראש תמונות ואני לא מאמין שזה מה שראיתי, אבל זו המציאות. מי שמוכן לבוא מול מתנדב זק"א ולהגיד לו 'אתה משקר' – שיבוא מולי, יסתכל לי בעיניים ויגיד שפסיק אחד מהדברים שלי לא מדויק".

"גורמי מקצוע שעוסקים בעבירות מין בזמן מלחמה משתמשים במושג 'היפוך נטל ההוכחה', ואנחנו מתחילות להשתמש בו", אומרת סוליציאנו. "הם לא מחפשים את הראיה הפורנזית, אלא מניחים שהמעשים קרו. מעשי זוועה וסדיזם הם חלק מהפרקטיקה של חמאס, וככה אנחנו מתייחסות לזה".

שתיקה רועמת

השקט מחריש האוזניים של ארגוני הנשים בעולם נוכח האלימות המינית המזוויעה של מחבלי חמאס מעורר זעם ותדהמה. ארגון הנשים של האו"ם עלה על כולנה: מאז שבעה באוקטובר פרסם הארגון כמה דו"חות ומאמרים על מצבן של הנשים בעזה. באף אחד מהם לא נכתבה ולו מילה על הזוועות שעברו נשים, נערות וילדות ישראליות, ולא יצאה קריאה לשחרור החטופות ולהתערבות הצלב האדום.

מיטל בנשק, סמנכ"לית "קרן בריאה", המקדמת זכויות נשים במערכת הבריאות, חתמה בשם הארגון, יחד עם עוד עשרות ארגוני נשים בישראל, על "כמה וכמה מכתבים פומביים שהופנו לארגונים האלו ותובעים מהם להפר את השתיקה כנגד פשעים מגדריים שהחמאס ביצע, אך הם ממשיכים בשלהם", היא מספרת. "באופן מקומם ביותר, ארגון הנשים של האו"ם פרסם דו"ח מקיף ב־13 באוקטובר על הנעשה ב'פלסטין הכבושה', אך התעלם מהזוועות שבוצעו בנשים ישראליות ב־7 באוקטובר, לא השמיע קריאה לשחרור החטופות שלנו, ונמנע מהפעלת לחץ על הצלב האדום לפעול למענן, למרות הצרכים הרפואיים הברורים שלהן בהקשרים של היריון, לידה, סרטן השד, זיהומים ועוד.

אורית סוליציאנו, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע: "אנחנו בתחילת הדרך. אחרי השואה לקח שנים עד שדיברו על הזוועות, ורק בעשור האחרון התחילו לדבר על פגיעות מיניות"

"באופן מכוון, שכנראה יושב על זרמים אנטישמיים סמויים, נעשה ניסיון לייצר נרטיב המתמקד בנשים הפלסטיניות ומתעלם מהאלימות המגדרית כלפי נשים ישראליות, ומהזוועות שבוצעו באופן מודע ומתוכנן לפי עדותם של המחבלים עצמם. הם קראו לטבח 'העימות בעזה', ונמנעו ממסגור חמאס כארגון טרור. ארגון הנשים של האו"ם מעקר את מטרותיו שלו על ידי שימוש בפרקטיקה שמשתיקה פשעי מלחמה, ובכך הופך את כל מערך החוק הבינלאומי למיותר. זוהי תעודת עניות מחפירה למקום שאמורה לצאת ממנו בשורה של צדק".

השבוע עלה לאוויר קמפיין שיזמו דניאל אופק ונטלי ליבסקי, תחת ההשטאג MeToo_UNless_UR_a_Jew#, שנועד להזכיר לארגון המתיימר לעמוד לימינן של נשים בכל רחבי תבל ש"החיים של כל אישה יקרים באותה מידה", ולגנות את שתיקת האו"ם ביחס לזעקתן של הנשים הישראליות. המטרה היא לאסוף מיליון חתימות; נכון למועד כתיבת השורות נאספו כ־200 אלף.

ומה עושים עכשיו? איך מטפלים בפצעים? כיצד נוכל, כחברה חפצת חיים, לייצר סביבה שתאפשר לטראומה המינית של אחיותינו ואחינו להיות מטופלת כנדרש, בתקווה להקלה וריפוי, וכיצד מערכות הבריאות צריכות להיערך לטיפול בנפגעות?

"אלימות מינית במלחמה כוללת פגיעה גופנית מובחנת, אך גם טראומה עמוקה המייצרת נזק תפקודי הולך וגדל, אם היא לא מטופלת", אומרת בנשק. "אחד החסמים לקבלת טיפול הוא תחושת הבושה, והרצון להסתיר את החוויה הקשה ולהימנע מסטיגמטיזציה. זו אחת הסיבות שבשלב הזה אין בידינו עדויות גלויות של נשים שנפגעו בגוף ראשון. על המרחבים האזרחיים ועל הקהילה הרפואית לגלות אחריות ולתת תמיכה לנשים במעגלים שונים, לייצר מרחב בטוח עבור האישה, להדגיש כמובן שאין זו אשמתה ולאפשר לה טיפול מהר ככל האפשר. היעדר התערבות כזו מעמיד את האישה בסיכון לשלל הפרעות נפשיות וגופניות כולל אובדנות".

ייתכן, אומרת בנשק, שבימים אלה מסתובבות בינינו פצועות או ניצולות שעברו פגיעה מינית קשה וחוששות לחשוף את זה במעגל הפרטי והציבורי. "הצוותים הרפואיים במחלקות השונות צריכים לעבור הכשרות לזיהוי נפגעות תקיפה מינית ולמתן טיפול מותאם טראומה עבורן. כלים אלו יאפשרו טיפול מקצועי ומיטיב, שלא יגרום לשחזור הטראומה בשל נקודות עיוורון לטריגרים השונים שעלולים להציף את הנשים שנפגעו. התשאול הראשוני חייב להיות רגיש. איגוד רופאי המשפחה הקנדי מציע נוסח של שאלה פתוחה, המאפשר לנפגעת לענות באופן עקיף: 'הגיע אלינו דיווח שהרבה פצועות חוו אלימות מינית, פגיעה או תקיפה. האם זה קרה גם לך?'. זה תשאול קריטי. טיפול מוקדם ימנע סיבוכים עתידיים.

"ארגון הבריאות העולמי העביר הכשרות כאלו לצוותים הרפואיים באוקראינה, וכדאי ללמוד מהמודל שפותח שם. ההכשרה התמקדה בזיהוי הנפגעות, מתן טיפול רפואי ורגשי וידע בנוגע למשאבי תמיכה וזכויות בקהילה. באוקראינה 90% מהנשים שעברו פגיעה לא דיווחו עליה, אבל אם נזקקו לטיפול רפואי בעקבותיה הן הגיעו לבדיקות. אם כאן המצב דומה, ניתן להסיק כי הצוותים הרפואיים עומדים בחזית זיהוי הנשים שנפגעו והושטת סיוע. חשוב להשקיע גם במתן תמיכה לצוותים הרפואיים שנחשפים לתיאורים ומראות מזעזעים, ומתוך כך עלולים לחוות טראומה משנית ושחיקת חמלה".

סוליציאנו מעירה בהקשר הזה על נקודה נוספת: "כשהחטופות והחטופים יחזרו, לא צריך לשאול אותם אם פגעו בהם מינית. העיקרון שלאורו אנחנו פועלות הוא הצורך של הנפגעת להחזיר שליטה על החיים, אחרי שנלקחה ממנה השליטה על הגוף. זה הבסיס לריפוי. אנחנו אף פעם לא שואלות כלום. צריך לתת לאישה לדבר על מה שהיא רוצה. אסור ללחוץ על אף אחד מהחטופים שיחזרו לדבר. אני בהחלט דואגת שזה מה שיקרה ושהתקשורת תעוט עליהם. צריך למנות דובר מודע־טראומה שהוא גם איש תקשורת, שינהל מערך דוברות לחטופים לתקופה הזו. אסור שאף אחד יפנה ישירות אל החטופים ולבני משפחתם במטרה לברר אם עברו אונס או לא".

היא גם מבקשת להזהיר מאימוץ השיח של האויב והטרור התודעתי שהוא מנהל. "חמאס מתייחס לפגיעה מינית כ'זיהום האישה', והאישה היא סימבול למדינה ולאומה. פגעו בה כדי לפגוע במדינה. אז לא רק שקרה דבר מזוויע, עכשיו המדינה רוצה לקבל את העדויות, אבל לא בגלל הסבל של האישה הפרטנית, אלא כי הן משמשות את ההסברה הישראלית. אנחנו חייבות להסתכל על מי שנפגעה, ולשאול 'מה עם הכבוד והפרטיות שלה'? אני רוצה שידעו על פשעי המלחמה, אבל צריך קודם לשים לב שאנחנו מסתכלים על האישה כאדם".