בחלקה החדשה בבית העלמין ירקון מתרוממות להן כמה תלוליות עפר בודדות. על אחת מהן מונח זר פרחים. יומיים אחרי פרוץ המלחמה עלו הדחפורים על חלקה קטנה בפאתי בית העלמין, ובתוך 48 שעות הכשירו מתחם קבורה שכלל לא היה בתכנון. יו"ר פורום חברות קדישא בישראל ומנכ"ל החברה בתל־אביב, הרב אברהם מנלה, מסביר לנו שזו חלקת קבורה זמנית. "הקבורים בה יועברו בבוא העת למקום מנוחתם הסופי, בבתי העלמין של עוטף עזה. בינתיים ייקברו שם גם הגופות שלא הצלחנו לזהות", הוא אומר.
בית העלמין ירקון הוא הגדול ביותר בגוש דן, ומשתרע על פני 230 דונם בשטחי רמת־השרון ופתח־תקווה וקבורים בו יותר מ־70 אלף איש. החלקות נושאות שמות של עצי פרי: גפן, רימון, דובדבן או שקד. "לחלקה החדשה קראנו 'חלקת תקומה'", אומר הרב מנלה, ומלאכי ראבד, מנכ"ל בית העלמין, מסביר שזהו שם סמלי: "יש בו מסר למשפחות וגם להרגשה הכללית. יש בזה סוג של נחמה והבנה לאן אתה יוצא מפה, ושיש לאן ללכת. אחרי ההלוויה הראשונה עמד קהל האלפים ושר התקווה, זה מחזה שלא אשכח לעולם".
הרב אברהם מנלה, איש חסידות גור, נשוי ואב לשלושה, מתגורר בתל־אביב ומנהל את חברה קדישא בעירו זה 18 שנה. אף שברזומה שלו מופיעה חברות בלא מעט דירקטוריונים וגופים, בהם ועדת סל התרופות, חברת החשמל, מגן דוד אדום ותשתיות נפט ואנרגיה, הוא רואה בתפקידו בחברה קדישא את שליחות חייו. יש לו תואר ראשון במשפטים מהקריה האקדמית אונו ותואר שני במדיניות ציבורית מאוניברסיטת תל־אביב, הוא הוסמך לטוען רבני ולרבנות וסיים קורס ניהול בכיר באוניברסיטת הרווארד.
"מהיום הראשון של המלחמה עמדו בפנינו אתגרים קשים", הוא אומר לנו. "אחרי מלאכת הזיהוי שהייתה בידי זק"א – אם כי גם אנשינו היו מעורבים בה – הוטלה עלינו מלאכת הטיפול בגופות וקבורתן. מספר ההלוויות היה גדול מאוד. בזמן שאנחנו מדברים, אנשים שלנו קוברים בניר־עוז. יש משפחות העומדות על כך שיקיריהן ייטמנו כבר עכשיו בעוטף ואנחנו נענים לבקשותיהן ומטפלים בכל מה שקשור בזה, למרות הקשיים העצומים שיש בכך היום".
אברהם מנלה, יו"ר פורום חברות קדישא: ביקרתי במחנה שורה שבו מתקיים תהליך הזיהוי. כבר נתקלתי במחזות קשים בחיי, אבל עכשיו ישבתי באוטו במשך חצי שעה, ולא יכולתי לנהוג"
במה כרוכה הקבורה בעוטף עזה?
"זה עניין סבוך ומורכב ביותר. צריך לשלוח צוותים לימים שלמים, לתאם עם צה"ל ועם המשפחה, לקבוע נקודות חבירה שבהן אפשר לקיים טקס הלוויה כפול, שכן המשפחות לא מורשות להיכנס לעוטף וההספדים מתקיימים במקום מרוחק מבית הקברות. לבית העלמין מגיעים עשרה אנשים בלבד, למניין. היום הייתה הלוויה בלהבים ומשם נסעו עם מניין אנשים לבית העלמין בניר־עוז. עלינו הוטל גם לארגן הסעות למשפחות מהמקומות שאליהם הן התפנו כמו אילת או ים המלח".
מנלה מראה את "פקודת היום" להלוויה הזאת. בפקודה מפורטים נקודת ההספד, שעת ההספד, שעת הקבורה, מסלול ההסעה, שמות אנשי הקשר, איש הקשר בצבא, טלפון נהג ההסעות, נהג האמבולנס, נקודת חבירה ועוד ועוד. "אנחנו מותחים את המערכת עד הקצה, אבל איש אינו מתלונן וכולם נותנים את הנשמה".
אנחנו כבר יותר מחודש אחרי האירועים המחרידים. עדיין עורכים הלוויות?
"תהליך הזיהוי היה ארוך ומסובך. בחלק מהגופות לא קיבלנו תוצאות די־אן־איי תקינות והיה צורך לחזור על הבדיקה, כולל השגת מידע מחו"ל. אצל חלק מהנרצחים לא יכולנו לקיים בדיקות די־אן־איי מכיוון שהם נשרפו בטמפרטורות גבוהות מאוד. כעשרים גופות לא זוהו עד היום. למעשה, יש מאה גופות אבל אנחנו חושבים ש־80 מהן הם מחבלים או זרים שרק עכשיו מתחילות להגיע תוצאות הבדיקה הגנטית מארץ מוצאם".
מנלה לוגם מכוס המים לפני שהוא מספר לנו על תהליך הזיהוי ואיתור החללים. "הזיהוי היה ארוך, מאחר והיו גופות שהגיעו אלינו במצב נוראי. חלקן היו מונחות מאחורי הגדר, חלקן עמוק בשטח עזה, והצבא הביא אותן רק אחרי שלושה שבועות. היו שם 90 גופות, רובן כנראה של מחבלים, אבל היו שם חלק מהחטופים שנהרגו בידי המחבלים או מאש המסוקים. אי אפשר לדעת. הן הובאו במבצע מיוחד שהשתתפו בו גם אנשי הרבנות הצבאית".
את שבת שמחת תורה חגג מנלה בירושלים. מכיוון שהוא משמש גם יו"ר מד"א, כבר בבוקר השבת החלו לזרום אליו עדכונים. "איש לא הבין את גודל האסון. בתחילה דיווחו שמשטרת שדרות מותקפת והמספרים שנזרקו נראו כהזיות או הגזמות שפורחות בדרך כלל בשבת, כשאנשים אינם חשופים לכלי התקשורת. אתה לא מאמין למה שאתה שומע. במוצאי שבת הבנו מה קורה".
הוא הזעיק את מנהלי חברות הקדישא ברחבי הארץ והורה להם להיערך לאירוע בממדים חסרי תקדים. "הכרזנו על מצב חירום וגייסנו את כל האנשים לעבודה. חשבנו שיש 300 או 400 חללים, ורק במשך הלילה הבנו שהמספרים גדולים בהרבה".
מלאכי ראבד, מנכ"ל בית העלמין ירקון:אמרתי לאנשים שלי: המאמץ שלנו עכשיו יביא לכך שבמשך שנים בני המשפחה יוכלו לישון בידיעה שנושא הזיהוי נסגר. זה תלוי בנו"
"כבר במוצאי שבת שלחתי לכולם הודעה האומרת שלאירועים יש השלכה ישירה על היערכותנו", מספר מלאכי ראבד. "כתבתי שיש צפי להלוויות רבות. התכוננו לעבודה מאומצת במשמרות ארוכות להתמודדות עם האירוע, ניתן את הכול כדי לעמוד במשימתנו הקדושה ולסייע למשפחות בשעתן הקשה. יחד נעשה לכבוד שמיים ולמען ההרוגים על קידוש השם".
מנלה הבין שזה עומד להיות אירוע שונה מכל מה שהכיר. "כשאתה שומע שאנשים נשרפו בתוך כלי רכב אתה מבין שתהיה בעיה בזיהוי. הרי יש אירועים כאלה גם בשגרה, בדרך כלל בתאונות דרכים כאשר הרכב עולה באש, אבל מעולם לא התמודדנו עם היקפים כאלה. בשבוע שעבר הסתובבתי בין הבתים בניר־עוז ולא יכולתי להירגע. זה נראה כמו גטו ורשה. לא נשאר כלום. הייתי בממ"ד של יוכבד ליפשיץ (שנחטפה והוחזרה, מ"ט). אתה לא רואה כלום חוץ משתי מסגרות שרופות של מיטות ואז אתה יוצא החוצה ורואה בגינה את הצעצועים של הילדים, ניגודיות חריפה למראות השחורים שבפנים".
אנשי חברה קדישא נאלצו בעבר הלא רחוק להתמודד עם מציאות לא מוכרת, שבה נפטרו רבים בתנאים קשים – ימי הקורונה. "למרות הקושי ואי הוודאות ששררו אז, כמעט לא היה מי שסירב לטפל במתי הקורונה. גם כעת האנשים נותנים את כל מה שיש להם, באלף אחוז תפוקה ובמסירות נפש שאין כדוגמתה. זו שליחות, ומי שאין לו תחושה כזו לא יחזיק מעמד בעבודה כזו. המהנדס שלנו, שהוא איש חיל האוויר, הגיע לכמה שעות כדי לתכנן את הכשרת חלקת 'תקומה'".
"יש רגעי שבירה"
גיטי בומבך עובדת בבית העלמין בחולון שנים רבות. היא גרה באשדוד, אם לעשרה. אף שראתה כבר נפטרים רבים, היא לא הייתה מוכנה למה שראו עיניה.
"בשבוע שעבר הגיעה אלינו גופה של בחור בן 20 שהובאה מעבר לגדר והייתה שרופה לגמרי. בפתח עמדו בני המשפחה וביקשו לראותה. הם חשבו תחילה שהוא נחטף, וגם אחרי שקיבלו הודעה שהוא נרצח, לא האמינו וביקשו לזהותו. מנהל בית העלמין אמר להם שהזיהוי מוחלט על פי די־אן־איי ומבנה עצמות וכי הם חייבים להאמין לממשלה, אבל זה לא עזר. אמרתי להם 'אל תיכנסו. אתם תצאו יותר מבולבלים ממה שאתם כעת'. הם התעקשו ונכנסו, וזה היה נורא".
הנפטרים הללו לא עוברים תהליך טהרה כמקובל, אלא עוטפים וקוברים אותם כמו שהם. כך נוהגים על פי ההלכה במי שמת על קידוש השם, מסביר מנלה. את הרוב זיהו על פי טביעות אצבע, אחרי שבועיים כבר לא ניתן לעשות זאת. לכן הייתה חשיבות עליונה לתהליך זיהוי מהיר ככל האפשר.
"בימים הראשונים נסעתי למחנה שורה (בסיס הרבנות הצבאית שבו מתקיים תהליך הזיהוי, מ"ט). ראיתי עוד קונטיינר ועוד קונטיינר. משאיות קירור מגיעות בזו אחר זו עם נרצחי השבת השחורה. קשה להכיל את האירוע. זה דבר שלא ראיתי כמוהו, וכבר ראיתי בחיי מחזות קשים. אחרי הביקור ישבתי באוטו במשך חצי שעה, לאפס את המוח, ולא הייתי מסוגל לנהוג. החוויה הקשה השאירה את רישומה במשך ימים לאחר מכן".
"בתחילה חשבתי שלא אוכל להיכנס לחדר ולשאת את המראות", אומרת גיטי בומבך, "אבל ידעתי שאני צריכה למלא את השליחות שלי ולהתגבר. עשיתי מה שאני צריכה לעשות.
"במשך העבודה ניסיתי כמה שאפשר לא להביט", מספרת גיטי. "מה שראיתי הספיק לי. קשה להביט בגופה של נערה צעירה או באישה מבוגרת שכולה מנוקבת מכדורים".
מה עושים כדי לא לצאת עם פגיעה נפשית קשה?
"מתרכזים בעבודה, בדברים חיוביים", עונה מנלה. "לעובדים הזקוקים לכך אנחנו מעניקים גם סיוע נפשי מקצועי".
סיפור רודף סיפור, כבר ימים ושבועות. "אחת ההלוויות הקשות שהיו פה הייתה של משפחה, סבתא, אבא וילדה בת שנה. להלוויה הביאו את אשתו הפצועה מבית החולים והיא נאלצה לראות כיצד קוברים שלושה דורות מול עיניה", מספר מנלה.
מלאכי ראבד מכיר היטב את התהליך הקשור בזיהוי חללים וטיפול בהם. הוא השתחרר לפני שש שנים משירות צבאי של 23 שנה בדרגת סגן־אלוף. הוא שימש רב אוגדה 37 במלחמת לבנון השנייה, הרב של בה"ד 1 ושל חטיבה 460, ראש ענף זיהוי וקבורה וראש חטיבת הלכה באכ"א. הוא גר בפתח־תקווה, אב לארבעה וסב לנכדים רבים. היה ברור שהגל הראשון של ההלוויות יגיע לבית העלמין ירקון מכיוון שחלק גדול מהנרצחים במסיבה ברעים הם תושבי גוש דן.
לדבריו, יש הבדל בין העולם הצבאי לאזרחי, גם בתחום הקשה הזה. "בצבא יש נהלים ברורים וסגורים ומענה לכל דבר, אבל כעת אנחנו עומדים מול העולם האזרחי שבו יש משבר אמון ושהשיח בו עדיין מבולבל. לכן משפחות רבות התקשו לקבל את הקביעה שאהובן נרצח. אמרתי לאנשים שלי: המאמץ שלנו עכשיו יביא לכך שבמשך שנים בני המשפחה יוכלו לישון בידיעה שנושא הזיהוי נסגר. זה תלוי בנו. אומנם 'חזקה על המת שישתכח מהלב' אבל זה נכון רק כשהאדם יכול לסגור את הנושא מבחינתו, גם אם לא קיבל זיהוי מוחלט, וחשוב שלא ירגיש אשם שהוא נתן למשהו לחמוק מידיו בתהליך. לכן חשוב מאוד שנצא מגדרנו כדי שלא נפספס משהו, אם זה צילום של קעקועים, חולצה או נעליים, כי הרי הרוגי מלכות נקברים בבגדיהם.
"הייתה משפחה שהגיעה אחרי שבועיים שלא ידעה מה עלה בגורל בתה, ולא רצינו להראות שהיא נשרפה. האב התעקש, והסכמנו להראות לו בשיא העדינות חלק קטן דרך חרך. הוא הבין שלא יוכל כך לזהות, אבל הרגיש שמבחינתו הוא עשה את המקסימום".
להקל ככל האפשר
ראבד מתאר את התהליך הקשה של הזיהוי. "כל גופה מקבלת מספר, ובמערכת ממוחשבת מוזנים כל הנתונים שהצליחו להשיג, כמו מקום מציאתה, תאריך ושעה. תחילה מנסים לקחת טביעות אצבעות ולזהות בעזרתן. כשהדבר לא מתאפשר מנסים בדרכים אחרות כמו צילומי שיניים או מידע גנטי. במקרים קיצוניים מנסים במכון לרפואה משפטית באבו־כביר להפיק מידע מצורת העצמות או בדיקות די־אן־איי נוספות, כולל בחו"ל. קיבלנו גישה למאגרים של המשטרה ומשרד הפנים, והמוקד שלנו בלהב 433 תוגבר בעשרות טלפניות".
אנשי שיחנו חולקים שבחים רבים למשרד לשירותי דת, לשר ולמנכ"ל, שטיפלו בכל ההתפתחויות במקצועיות ובזריזות רבה, בלי עיכובים. "הם הבינו שאסור לתת למשפחות שחיכו שלושה שבועות בלי לדעת מה גורל יקיריהן לעבור סאגה נוספת של המתנה ממושכת להלוויה", מסביר המנכ"ל. "חללי פעולות איבה רשאים להיקבר בכל בית עלמין, לבחירת המשפחה. היו משפחות מהעוטף שעמדו על כך שהם ייקברו שם. צורך השעה היה הקמת חלקות זמניות כדי לאפשר את כל האופציות".
האם נשקלה האופציה של קברי אחים?
"לא, וגם אין סיבה לכך. אפשר לפתור את בעיית הבלתי מזוהים בקבורה רגילה ולא ליצור טראומה נוספת למשפחות, כי קבר אחים הוא דבר נוראי. בחלקת תקומה החללים נקברים בארונות בהלוויות מכובדות, ולבסוף המשפחות יחליטו אם להעביר למקום אחר או להשאיר כאן. יש כאלה שבין בני משפחתם נמנים חטופים והם רוצים להמתין לשחרורם כדי שישתתפו בהלוויה. אנחנו נבצע את ההעברה אם נידרש".
"היה לנו נפטר שלא היה ברור מי יכול להחליט היכן לקוברו", מספר ראבד. "היה לו קרוב מרוסיה שהביע רצון מסוים, אך אשתו וילדיו נעדרים והיה חשש שהם חטופים. אחרי שבוע של המתנה החליטו בני המשפחה הרחוקים לקיים את ההלוויה בתוך יומיים. ביום שני בלילה, ערב ההלוויה, פורסם סרטון חמאס עם שלוש החטופות והתברר כי אחת מהן היא אשתו. זה אומר לך כמה זהירות נדרשת, כמה קדושה יש בכל החלטה".
שאלתי את ראבד אם היה בו שלב שבירה כלשהו. הוא נאנח. "אנחנו לא חסינים, והיו פעמים שהרגשתי גמור מבפנים, אבל אנחנו מחזיקים את עצמנו. מה שתופס אותך הוא התמונה הכוללת. היית צריך לראות את הקהל העצום שבא להלווייתו, הגיעו מכל קצות הארץ".
"באחד המקרים הייתה מונחת לפניי גופת נערה שהייתה קורבן לאכזריות שלא תתואר. לא יכולתי להמשיך והייתי צריכה לצאת כדי להתפרק", מספרת גיטי.
ראבד אומר כי חברה קדישא נערכה ברגישות למלא את רצון המשפחות. "הם באו בחששות גדולים מהמפגש עם החברה קדישא, שמא יכפו עליהם לנהוג בניגוד לרצונם, אבל אנחנו אמרנו מיד שכל מה שהם יאמרו ייעשה. אנחנו מקבלים היום מכתבי תודה. לא היה שום עימות עם שום משפחה".
שאלתי אותם אם המילה שואה מתאימה למה שהתרחש בשמחת תורה תשפ"ד.
"יותר גרוע", משיבה גיטי, אבל ראבד מסתייג. "צריכים להיזהר מזילות השואה, כי בסופו של דבר שם היו מחנות ריכוז, לא הייתה מדינה ואיש לא הושיע שישה מיליון בני אדם. כאן היו גופות של ניצולי שואה עם מספרים על הידיים. אני חושב שמתאימה יותר ההגדרה שנתן דיוויד פרידמן, מי שהיה שגריר ארה"ב בישראל, שזה היה יום אחד בשואה. אבל הזוועות שנעשו בשטח היו אותן זוועות. הברברים האלה, לו יכלו, אכן היו מחוללים כאן שואה".
