"אני שוקל להחליף את השלט שעל הבניין. 'ברוכים הבאים לערב אל־עראמשה', זה מה שצריך להיות כתוב", אומר לי טארק שחאדה, ממנהלי מלון גולדן־קראון בנצרת ומוותיקי תעשיית התיירות בעיר. "זה כבר לא מלון, זה כפר שהעתיק את עצמו לבניין רב קומות". המלון הוקם בשנת 1999 על "הר הקפיצה", אתר מקודש במסורת הנוצרית. התקווה אז הייתה שגל צליינים ישטוף את הארץ לרגל המילניום החדש וימלא בתיירים גם את עיר הבשורה, ואולם היא התממשה באופן חלקי למדי. בשבועות האחרונים, כאמור, המלון ממלא תפקיד שונה לחלוטין.
1,700 איש, רוב תושבי ערב אל־עראמשה, עזבו את הכפר הבדואי בהדרגה בשבועות האחרונים. בתחילה כל הנשים והילדים, ואז גם רבים מהגברים. הכפר, הממוקם בין קיבוץ אדמית למושב זרעית, צמוד לגבול לבנון. הבתים על הגבעה הצפונית של הכפר נושקים לגדר, המקיפה אותם משלושה כיוונים. מעברה השני נשקפים היטב בתי הכפר הלבנוני השכן.
בחודש האחרון זהו אזור קרב, אחת מנקודות החיכוך החמות ביותר בגבול הצפון. נפילות של רקטות ופצמ"רים הן עניין יום־יומי. ארבעה חיילי צה"ל נפלו כאן בשבוע הראשון של הלחימה: שלושה בהיתקלות עם חוליית מחבלים מהשלוחה הצפונית של חמאס שחדרה לשטח ישראל, בהם גם סגן מפקד החטיבה המרחבית 300, סא"ל עלים סעד. חייל נוסף נהרג למחרת מפגיעת טיל נ"ט שנורה לעבר עמדה של צה"ל.
באותו יום, ילדיו של חוסיין עבאס שיחקו בבלונים בחצר הבית. מעבר לשער עמד טנק, ובאוויר שרר שקט מתוח אחרי שעות של חילופי אש. זהו אחד הבתים הקרובים ביותר לגבול. חוסיין ועאמנה גרים בקומה העליונה עם ארבעת ילדיהם, שהקטן בהם בן שנתיים. בקומה התחתונה גרים שני הוריו.
בזמן הירי התקבצו כולם בחדר הביטחון הזעיר שנבנה בבית, ושהו בו שעות ארוכות. השטח שלהם כולל גם דיר עם כמה עשרות כבשים ועיזים, שמגדל אביו. "עזבנו אחרי יומיים, כשנפל החשמל, כנראה בגלל הירי, ועד עכשיו אי אפשר לגשת לאזור ולתקן את התקלה", סיפר לי חוסיין כשנפגשנו השבוע במלון. "בהתחלה היינו אצל המשפחה של אשתי בתרשיחא, אחר כך עברנו למלון בנצרת. גם הבית נפגע. במזל הרקטה לא נפלה עליו, אבל כל הקירות עם סימני ירי והחלונות שבורים. לצערי גם כמה מבעלי החיים נהרגו. הלוואי שיכולנו להעביר גם אותם למקום בטוח יותר, אבל אין לי מקום חלופי וגם לא אפשרות לבצע את ההעברה. אני או אבא שלי מגיעים בכל יום להאכיל אותם. בכל פעם מתפללים שנמצא את כולם בריאים ושלמים, אבל זה לא תמיד ככה".
עאמנה, שעבדה בניקיון בצימרים במושבים הסמוכים, פוטרה מעבודתה; הצימרים ריקים, ואין מה לנקות. הוא עצמו נוסע כמה פעמים בשבוע לעבודתו ברפת של קיבוץ אילון, שפונה גם הוא מחבריו. "הנסיעה מנצרת לשם ארוכה, וחלק גדול מהמשכורת מתבזבז על הדלק. אבל טוב שעדיין יש עבודה וחייבים להגיע ולחלוב את הפרות. זה מחזיק אותנו כרגע עם הראש מעל המים, וגם נותן שפיות ותחושה של שליחות".
קופת חולים של אישה אחת
הטרקלינים המהודרים המרופדים בשטיחים מקיר לקיר, שמארחים בדרך כלל כנסים ואירועים מוקפדים, הפכו כעת לבית ספר וגן ילדים מאולתרים. בחדר אחד לומדים לכתוב, באחר קוראים סיפור, ובשלישי משחקים עם חישוקים "ים יבשה", במעין שיעור התעמלות. לקומה שמתחתינו הגיע משלוח של לולים ומשחקים, עבור הפעוטון החדש. הפתרונות הללו מיועדים לילדים עד כיתה ב', ששוהים במלון. תלמידי הכיתות הגבוהות יותר נקלטו בכפר הבדואי שיבלי, ואילו תלמידי התיכון נוסעים בכל יום, יותר משעה לכל כיוון, לבית הספר המקורי שלהם בכפר שייח'־דנון.
כחלק מהמעבר של המלון מאירוח תיירים מזדמנים לשהות ארוכה של תושבים, התווסף ליד מטבח המלון גם צי של מכונות כביסה, שעובדות ללא הפסקה. ילדים על קורקינט רוכבים במסדרונות, מתבקשים בנימוס, לפעמים בכעס, לצאת לחצר וחוזר חלילה. ניכר שהם רגילים למרחבים של הכפר ומתקשים להסתגל למבנה הסגור. המבוגרים יותר ממלאים את הספות בלובי. ספק עד כמה כולם הפנימו שהשהות חסרת המעש עלולה להיות ארוכה למדי.
נג'ואה אבו־שיהאן, בעצמה תושבת עראמשה שפונתה לכאן, היא אחת מקבוצת מתנדבים שמנסה בכוחותיה הדלים להכניס מעט סדר במציאות החדשה והכאוטית. בשש השנים האחרונות היא חובשת מתנדבת במד"א, וכרגע מתפקדת גם כקופת חולים של אישה אחת. "לקחתי על עצמי לסייע בכל מה שקשור לרפואה, בעיקר למבוגרים שצריכים לקבל טיפולים באופן קבוע", היא אומרת. "אני בודקת מי צריך מעקב, מסדרת הפניה לרופא עבור מי שצריך, ובעיקר דואגת שלא ירגישו בודדים. זה עוזר להם וגם לי לעבור את השהות כאן בשלום".
למשרדי הממשלה לקח זמן להיכנס לעניינים, אבל גם נציגיהם כבר כאן. בזמן ביקורנו במלון הבחנו במנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן־טוב שהגיע לבקר, וגם באנשי מחוז צפון של משרד החינוך. בכניסה למלון הוצבו דוכני תעסוקה, שבהם מנסים לאתר את מי שזקוקים למקום עבודה זמני כדי לשרוד את התקופה הזאת.
"הבעיה הכלכלית גדולה מאוד והיא מדירה שינה מעיניי", מספר אדיב מזעאל, מנהל הקהילה. "יש כאן לא מעט אנשים שלא עובדים בעבודה קבועה ולא קיבלו החודש משכורת. אין להם חסכונות שהם יכולים להתקיים מהם. אז נכון, הם מקבלים פה חדר וארוחות ולא צריכים לדאוג למחייתם, אבל בזה זה נגמר. אם הם רוצים לצאת לעיר להתאוורר, אין להם כסף אפילו לקנות לילדים גלידה. חלקם פשוט נשארים פה כל היום, וזה עלול להפוך לסיר לחץ".
בימי הלחימה הראשונים היה אדיב אחראי לצוות החירום ולביצוע הפינוי בכפר. דווקא את הוריו הוא לא הצליח עד כה לשכנע לעזוב. "הם מתעקשים, לא עזר לי שום דבר. ניסיתי השבוע לחזור קצת אליהם הביתה כדי להיות קרוב אליהם, אבל לא הצלחתי לישון כל הלילה אחרי הבומים והפיצוצים ששמעתי", הוא מספר.
שיחות דרך הגדר
לאדיב, כמו לרבים מתושבי עראמשה, יש קרובי משפחה בכפר הלבנוני השכן; ביניהם מפרידים כמה מאות מטרים. עם כמה מבני הדודים הוא מצליח לשמור על קשר ברשתות החברתיות. רובם עברו להתגורר בערים שונות באירופה, אבל יש כאלו שעדיין חיים בלבנון והוא שומע מהם על האופן שבו נראית המציאות מהצד השני של הגבול. "הגיעו מחבלים מכל מיני מקומות אחרים במדינה ואילצו את תושבי הכפר לתת להם מחסה", הוא מתאר מפיהם. "אני רואה סרטונים של הבתים שלהם שנהרסו כי מחבלים ביצעו ירי מהגגות. הם אבודים, להם אין ביטוח לאומי ולא מס רכוש. חיזבאללה עושה שם מה שהוא רוצה בלי שיש להם יכולת להתנגד. באמת שזה עצוב".
את המורכבות של ערב אל־עראמשה מדגימה היטב גם משפחתו של חג'אזי ג'ומעה. מחמוד, אחד מדודיו, שירת בצה"ל ונפל ב־1996 ברצועת הביטחון. דודתו חיה כל חייה בלבנון, מרחק קצר מהגבול, עד מותה בשנה שעברה. "פעם הייתי עולה עד הגדר כדי לדבר איתה, וההורים שלי היו מקבלים אישורים להיכנס ללבנון. בשנים האחרונות שמרנו על קשר דרך פייסבוק, ולעיתים רחוקות נפגשנו בירדן או בטורקיה". עם אחד מבניה הוא התכתב גם בימים האחרונים. "צה"ל הפגיז את הבית של דודה שלי כי מחבלים באו והשתלטו עליו. צלפים תפסו את הגגות והתחילו לירות משם. הפצרתי בהם שהם חייבים לעזוב כמה שיותר מהר. כואב לי אבל אני מבין את זה. צריך להשמיד כל נקודה שיוצא ממנה ירי, ולצערי הנקודה הזאת היא הבית של המשפחה שלי".
אנשי ערב אל־עראמשה משתייכים במקור למטה השבטים הבדואים אל־בשאתבה, שנדד במהלך המאה ה־19 באזור שבין בית־שאן לצמח. ד"ר תומר מזאריב ממכללת אורנים, אנתרופולוג וחוקר שבטיות במזרח התיכון, מסביר ש"מסיבה שלא ברורה לחלוטין עד היום, אחד השבטים עזב את יתר שבטי המטה ונדד לאזור הגליל המערבי, אולי בגלל רדיפה מצד שבטים אחרים שחדרו מעבר הירדן. בחורף נהגו בני השבט להתיישב באזור ההררי שקרוב למקום שבו נמצא הכפר היום, ובקיץ היו עוברים לשטחים הנמוכים הקרובים יותר לים, באזור שבו נמצא היום מושב בצת".
לאחר מלחמת העולם הראשונה הפך השטח שבו ישב השבט לאזור המעבר בין שטח המנדט הבריטי לשטח הממשל הצרפתי. לדברי ד"ר מזאריב, יש סימוכין לכך שהשלטון הצרפתי לא ראה בעין יפה את המעברים התכופים של בני השבט בין שטחו בלבנון לשטח הבריטי בארץ ישראל, אך בפועל, בהיעדר מכשול בגבול, לא היה בידו למנוע אותו.
אנשי ערב אל־עראמשה קיימו יחסים טובים עם בני קיבוץ חניתה שעלה על הקרקע בשנות השלושים, ובמלחמת העצמאות לא התערבו בלחימה. זו גם הסיבה העיקרית לכך שהם לא פונו מבתיהם לאחר הקמת המדינה, בדומה לאוכלוסיות לא־יהודיות אחרות באזור גבול הצפון. עם השנים התבסס בהדרגה יישוב הקבע. בשנות השבעים הוקמה הגדר בגבול ישראל־לבנון, שנתנה ביטוי פיזי לכך שבני השבט התיישבו בגבעות השייכות לשתי מדינות שונות.
כדי לשפר את המצב הביטחוני באזור, ששימש גם נתיב מרכזי להברחות סמים, ניסתה ישראל להרחיק את תושבי ערב אל־עראמשה מהגבעות הסמוכות ללבנון ולרכז אותם באזורים דרומיים יותר, באמצעות פיתוח מואץ שלהם ועידוד מעבר של תושבים מהאזורים הצפוניים. הניסיונות הצליחו באופן חלקי, וכך נוצר מצב שבו רוב אוכלוסיית הכפר מרוכזת בגבעה הדרומית ומיעוטה באחת הגבעות הצפוניות, כשבתיהם מרוחקים מטרים ספורים מהגבול.
בשנים שבהן צה"ל פעל על אדמת דרום לבנון, תושבי ערב אל־עראמשה היו יכולים לחצות את הגבול דרך מעבר ראש־הנקרה ולבקר את קרוביהם. הנוהל הזה חדל מלהתקיים עם נסיגת צה"ל בשנת 2000, אך גדר הגבול עדיין הייתה מקובלת כנקודת מפגש שמשני צדדיה אפשר להתראות ולשוחח. גם הנוהג הזה פסק מאז מלחמת לבנון השנייה, שבמהלכה קטיושה שנורתה מלבנון נחתה בחצר אחד הבתים בעראמשה וגרמה למותה של פדיה ג'ומעה ושתי בנותיה סמירה וסולטנה.
אחותן, אמירה ג'ומעה, יושבת עכשיו בלובי המלון יחד עם אביה בן ה־81. הדי הפיצוצים ששבו אל הכפר בחודש שעבר, החזירו אותה אל הרגעים האיומים ההם מ־2006. "ראיתי את אימא שלי ושתיים מהאחיות שלי מתות לי מול העיניים. הן לא הספיקו לרוץ למקלט ונהרגו במקום. כל רעש של דלת מקפיץ אותי בימים האלה. בגלל זה הייתי מהראשונות שעזבו את הכפר".
מרגיש בבית בקיבוצים
"הטילים לא מבדילים בין דם לדם", אומר עלי מחאמיד, שהיה בעבר מנהל הקהילה בכפר. "אם אגיד לך שאנחנו חיים בדו־קיום תגיד לי שזאת קלישאה, אבל זה נכון לא בתשעים אחוז אלא במאה וחמישים אחוז. באזור שלנו אין עוד כפרים של מיעוטים. הקרוב ביותר נמצא במרחק 18 קילומטר. כל השנים אנחנו חיים בין הקיבוצים והמושבים, אני שם יותר ממה שאני נמצא בעראמשה. תמיד הרגשתי חלק והייתי בן בית, ומעולם לא הרגשתי אפליה. אני דור שביעי במקום הזה, חלק מהנוף".
לדברי מחאמיד, שלושים מבני ערב אל־עראמשה מגויסים עכשיו בסדיר ובמילואים, מלבד קבוצה נוספת שמגויסת לכיתת הכוננות של הכפר. לפתע הוא מספר בקול משתנק: "הבן שלי עכשיו בעזה, אני לא יודע בדיוק איפה. הפעם האחרונה שדיברתי איתו הייתה לפני שלושה ימים. אמר שהוא בסדר, שתי מילים וזהו".
כחלק מתפקידו הקודם עסק מחאמיד שנים רבות גם בביטחון הכפר. אירועי 7 באוקטובר פקחו גם את עיניו וגרמו לו להבין אחרת את המציאות הביטחונית שהוא חי בה. "כל עם ישראל היה מופתע, וגם אני. פתאום עולה השאלה איפה הצבא, זה דבר שקשה לתפוס. פתאום אתה מבין שבעצם בכל השנים האחרונות גם לנו בצפון לא הייתה היכולת להגן על עצמנו. כיתת כוננות כמעט לא הייתה קיימת אצלנו בכפר, היו חמישה אנשים ללא ציוד. במקרה יצא שיומיים לפני 7 באוקטובר נכנס אצלנו רבש"צ חדש לתפקיד, אחרי שהרבש"צ הקודם פרש לפנסיה. אפילו נשק ארוך לא היה לו, רק אקדח אישי. אתה קולט שהוא יצא לאירוע שנהרגו בו חיילים עם האקדח האישי שלו, ועם זה הוא היה צריך להתגונן? שנים חיינו ככה ולא הבנו עד כמה המצב חמור. בשבועות האחרונים אנחנו משלימים פערים, תוך כדי מלחמה".
תושבת אחרת של הכפר, שביקשה שלא נציין את שמה, נשואה לקצין שמשרת בקבע בגזרת הדרום. "אני מרגישה שאני בתוך סרט. ברגע אחד עזבתי את הבית, אני צריכה לדאוג פה לילדים, ודואגת מאוד לבעלי. כבר משבעה באוקטובר הוא שם, ולקח לי יומיים להבין איפה הוא נמצא ומה הוא עושה. הוא לא סיפר לי כלום עד שזיהיתי אותו באחת הכתבות שראיתי בחדשות. הוא אומנם היה עם מסכה על הפנים וראו רק את העיניים שלו, אבל זיהיתי אותו מיד והבנתי את הסיטואציה. אני גאה בו מאוד אבל הילדים דואגים, הם קשורים אליו. רגע הם שואלים אותי מה יקרה אם אבא ימות, ורגע לאחר מכן שואלים מתי נוכל סוף סוף לחזור הביתה. על שתי השאלות אני לא יודעת איך לענות".
