בשבת שעברה, לראשונה מאז 7 באוקטובר, לא הדליקה אביגיל בר־אשר נר נשמה יחד עם נרות השבת שלה. היה זה אחרי זיהוי גופתה של רוני אשל, התצפיתנית האחרונה שזוהתה. כמפקדת צוות המטפלות בחללות במרכז איסוף נתוני חללים (מאנ"ח), היא הרגישה שיש בכך סגירת מעגל לאחר המקרים הקשים שבהם טיפלה מתחילת הלחימה.
"הסיפור של התצפיתניות נגע בהרבה מאיתנו בצוות", היא אומרת. "ידענו שיש חללות שאנחנו לא מצליחים לזהות באופן מוחלט. שמענו את הסיפורים וידענו שיש נעדרות שאינן חטופות. בשבילי, זיהוי החללה האחרונה היה סגירת מעגל לאירועי 7 באוקטובר. פספסתי הדלקת נרות שבת אחת כי הייתי בבסיס, ובגלל זה אדליק תמיד נר נוסף. הוספתי גם נר נשמה, כמו בהרבה בתים בימים אלו, ושאלתי את עצמי 'עד מתי, עד שתסתיים המלחמה?'. אז החלטתי שכשתושלם מלאכת זיהוי התצפיתניות שהגיעו לכאן ושהיה מאתגר לזהות, אפסיק".
אנחנו נפגשות בבסיס שורה, בסיס האם של מפקדת הרבנות הצבאית, סמוך לרמלה. מעטים שמעו על המקום עד 7 באוקטובר, אז החלו להגיע לשם מאות גופות של אזרחים וחיילים שהוצאו מהעוטף והובאו לצורכי זיהוי ושחרור לקבורה. בכניסה לבסיס הוקמה עיר אוהלים עם מכולות קירור, לאחסון הגופות. בצה"ל נערכו לתרחיש קיצון והתאימו את המקום לזיהוי עשרות חללים, כשבפועל הגיעו אליו מעל אלף גופות. הצוות שבר־אשר מפקדת עליו הוקם מתוך מטרה לחלוק לחללות כבוד אחרון, ולדאוג לכך שתהליך הזיהוי והטיפול שלהן יבוצע על ידי נשים.
בשמחת תורה היא הייתה יחד עם בן זוגה בקנדה, אצל קרובי משפחה, "בנוף הכי פסטורלי ושונה מהזוועה שהתחוללה בארץ, על שפת אגם עם צבעי שלכת". בשלוש לפנות בוקר התקשר אליהם בנה של בן זוגה ועדכן אותם בנעשה בארץ. "זה היה מוזר שהוא מתקשר בשעה כזאת, לא באמת הבנו מה קורה, וחשבנו גם שהוא קצת מגזים. אבל אז ראיתי שיש לי שיחה שלא נענתה מהמג"ד ומלא הודעות בוואטסאפ, והבנתי שזה אירוע גדול. המשך השבת היה קשה, וכבר לא ממש 'שבתי'. התחברתי למה שקורה כאן, והתחלתי לפנות לנשים ולסדר משמרות. ניהלתי את זה מרחוק, אבל מהר מאוד הבנתי שאני צריכה אחראיות גם בשטח. מיניתי שתי נשים כראשות צוותים ואחראיות משמרת, הן למדו את הדברים תוך כדי עבודה ונכנסו לעניינים". מוקדם בבוקר יום שלישי, אחרי טיסה מקנדה לניו־יורק, היא נחתה בארץ, עלתה על מדים והצטרפה לצוות המטפלות במאנ"ח.
העגילים וספר התהילים
בר־אשר, 48, מתגוררת בגבעת־יערים ומגדלת יחד עם בן זוגה את שני ילדיו. היא גדלה בירושלים, למדה בבית הספר חורב, הייתה חניכה בבני עקיבא, ובמשך שנים הייתה פעילה בולטת בקהילת "שירה חדשה" האורתודוקסית־שיתופית בעיר. באזרחות היא עובדת כמנהלת בכירה בחברת התוכנה AT&T וכממלאת מקום סמנכ"ל חטיבת הפיתוח בחברה, ובאחריותה למעלה ממאה מפתחים. כצעירה התנדבה לשירות לאומי אך התחרטה כעבור חודשיים, ובמקום זאת התגייסה ושירתה כפקידת מבצעים בחיל האוויר ("טיס לא היה אז אופציה, לימים למדתי וקיבלתי רישיון טיס אזרחי"). בגיל 24 קיבלה פטור ממילואים, כמקובל בזמנו, אך לפני עשור נקראה לשוב לדגל.
יחידת מאנ"ח פועלת במסגרת הרבנות הצבאית ועוסקת בזיהוי חללים והכנתם לקבורה. היא הופעלה לראשונה במלחמת לבנון השנייה. עד אז נעזר צה"ל בשירותי המכון לרפואה משפטית באבו־כביר. ב־2010 החליטו ברבנות הצבאית להקים יחידה ייעודית של נשים שיסייעו בזיהוי ובטיפול בחללות נשים.
"הרעיון עלה מכיוון שיותר ויותר נשים התגייסו לתפקידים של לוחמות קרביות", מספרת בר־אשר, "וגם בעורף יש חללות צבאיות – בפיגועים, בעקבות אובדנות, תאונות ועוד. באבו־כביר, שם התבצע הטיפול בחללות עד להקמת היחידה, לא תמיד הקפידו על צניעות וכבוד המת ובסופו של דבר הביאו אותן לכאן, ומתנדבות מחברה־קדישא היו מגיעות לבסיס, עורכות את ה'טהרה' בהתאם לנסיבות ומכינות לקבורה".
שרון לאופר, חברתה לקהילת שירה חדשה, התנדבה בחברה־קדישא בארה"ב לפני עלייתה ארצה. גיסה, ששירת ברבנות הצבאית, פנה אליה בבקשה שתסייע לו באיתור נשים לאיוש היחידה. היא חיפשה נשים לשני סוגי תפקידים – עיסוק בגופות עצמן, ולשם כך פנתה לנשים מתנדבות בחברה־קדישא; ואחריות על המערכת הממוחשבת של היחידה. בר־אשר נקראה לאייש את התקן השני, אלא שמהר מאוד הבינה שאי אפשר להפריד בין השניים. "שרון ידעה שאני עובדת בהייטק, ושאלה אם אוכל להצטרף. הבנתי את החשיבות והרגישות שנשים תטפלנה בנשים והצטרפתי. חשבתי שאני מסוגלת לעשות את זה. כמעט מהרגע הראשון היה ברור שגם מי שנמצאת בתפקיד טכני תצטרך להיחשף למראות קשים, ושבעצם כולן עושות הכול וקשה מאוד להפריד בין התפקידים. היו כאלה שזה פחות התאים להן והחליטו לעזוב. בסופו של דבר כל מי שכאן רוצה להיות כאן ומאמינה שזה נכון לה".
תהליך ליווי הגופה כולל זיהוי והכנה לקבורה. על תהליך הזיהוי מופקד צוות רפואי שעובד יחד עם המטפלות בחללות. הם אוספים ממצאים, לוקחים טביעות אצבע, דגימות די־אן־איי וצילומי שיניים, ומתעדים את הפציעות כדי להבין את סיבת המוות. אחרי זיהוי החללה נכנסת לפעולה יחידת החקירות והזיהוי (יחק"ז) של הרבנות הצבאית שיחד עם הרבצ"ר מאשרת את הזיהוי, ולאחריו מכינים את הגופה לקבורה.
כשמדובר באישה, הצוות הרפואי לא יורכב בהכרח מנשים, אבל הצוות מהרבנות דווקא כן. "התפקיד שלנו זה גם לסייע לצוות הרפואי, וגם לוודא שהכול מעודכן כמו שצריך במערכת כדי שהתיעוד יהיה מהימן ככל האפשר. חשוב לנו להקפיד על צניעות וכבוד המת, מה שאומר להוציא מהחדר את מי שלא צריך להיות בו, להצניע מה שאפשר ולשמור שהתהליך יתבצע באופן המכבד ביותר. אני חושבת שגם הצוות הרפואי מבין את חשיבות העניין. הם לומדים מההתנהלות שלנו ומשתדלים יחד איתנו לשמור על כבוד המת. אנחנו מקפידים לאסוף את החפצים שעל החלל או החללה, כי אומנם הזיהוי באמצעות די־אן־איי הוא חשוב, אבל החפצים משמעותיים יותר. זה זיהוי סופי עבור המשפחה, לראות את העגילים שהבת שלהם תמיד ענדה או את ספר התהילים שתמיד היה לבן שלהם בכיס. מה שמנחה אותנו הם הכבוד, הצניעות, הזריזות והדיוק. ששום דבר לא יתועד ויתויג לא נכון".
החלק השני של העבודה נוגע לקבורה. "אומנם אצל הרוגי מלכות לא עושים טהרה כי הם כבר טהורים, אבל כן מכינים לקבורה ותכריכים, ודואגים שהגופה תהיה בארון בצורה המכבדת ביותר". בעבר הופקדו על ההכנות לקבורה נשים שמתנדבות בשגרה בחברה־קדישא, אך עם הזמן עבר התפקיד לצוות המטפלות. "חלק מהנשים כאן מתנדבות בחברה־קדישא ביישובים שלהן. הן לא הרגישו בנוח עם זה שאנחנו מטפלות עד שלב מסוים, ואז מתנדבות אחרות מכינות לקבורה או מבצעות טהרה, אז הכנסנו את זה גם לאחריות של הקבוצה".
הצוות שלהן פועל גם בשגרה ומוקפץ בכל מקרה מוות של חיילת. עד 7 באוקטובר, האירוע הגדול ביותר שהן התמודדו עימו היה פיגוע הדריסה בארמון־הנציב בינואר 2017, שבו נרצחו שלוש חיילות. "גם החיילים הגברים כאן ביחידה, שחלקם מתעסקים בזה כבר עשורים, לא היו מוכנים להתמודדות הזו. למרות שהם מתרגלים ומדמים אירועים כל הזמן, איש לא חלם על דבר כזה".
הקושי המרכזי מבחינתה קשור למצב הגופות. "זה מאתגר את כל החושים יחד. הריח, המראות הקשים כתוצאה מהזמן שעבר או גופות שנשרפו. זה שובר את הלב ומתחבר להיסטוריה של עם ישראל".
איך מתמודדים עם המפגש האינסופי עם גופות שחלקן במצב מזוויע?
"ההתנהלות של כל אחת היא שונה, זה מאוד אינדיווידואלי. יש מי שמעדיפה להכיר את הסיפור ולחשוב על החיילת שמאחוריה, ויש מי שצריכה באותו רגע להתנתק. אני למשל התנתקתי בזמן המשימה, אבל בימים הראשונים, בשעתיים שהיו לי לישון, הייתי נכנסת ל־ynet ומחברת את הסיפור לחללה".
גם החיבור של כל אחת למשימה מגיע ממקום אחר, היא אומרת. "יש מי שבאה לזה מצד החללים והחללות עצמם, לעזור לנשמה למצוא מנוחה, ויש מי שבאה מהמקום של המשפחות. אצלי השליחות היא לגמרי מהמקום השני, בטח במצב מלחמה. המחשבה על המשפחות שמתייסרות ולא יודעות מה עלה בגורל יקיריהן היא בלתי נתפסת עבורי. גם שבועות אל תוך האירוע יש חיילות שהמשפחות עדיין לא יודעות מה קורה איתן, ואז באמת יש צורך לזרז את הזיהוי. המראות שראינו לא קלים. כולם שמעו את הסיפורים על התנהלות מחבלי חמאס בזמן הרצח, הדברים שהם עשו. אי אפשר להחזיר להן צלם אנוש, אבל אנחנו מנסות להביא אותן לקבורה בצורה הכי מכבדת, רגישה וצנועה שאפשר. כל אחת מתחברת לזה ממקום אחר, אבל כולן פה מתוך תחושת שליחות עמוקה. זה מה שהניע אותנו כשהכול היה כל כך טוטלי ועוצמתי".
התגייסו למשימה
בר־אשר הוגדרה בתחילה כמתנדבת, אך עם הזמן הוחזרה למערך המילואים. מרבית שותפותיה לצוות חוילו אף הן, אף שרובן לא שירתו בצבא כיון שעשו שירות לאומי או גדלו בחו"ל. "נלחמנו לגייס את כולן, חלקן תוך כדי המלחמה, וכיום כמעט כולן מגיעות לכאן על מדים. בהתחלה לא היו להן מדים, חוץ מסט שהן קיבלו בבקו"ם, אבל לאט לאט זה הסתדר. חשוב לי לגייס גם את מי שלא מגויסת. בימים האלה יש בזה סוג של גאוות יחידה. זה לומר 'גם אני התייצבתי למילואים, למקום שבו אני יכולה לתרום'".
המראות קשים, הריחות לא עוזבים, והסיפורים נשארים איתן גם כאשר הן לא בבסיס. "יש כאן צוות חוסן נהדר. הם נפגשים עם הצוות בסוף או בתחילת משמרת, וגם פונים באופן נקודתי למי שנראית להם שזקוקה לסיוע. אנחנו המפקדים מנסים להיות ערים למתרחש ולכוון אותם למי כדאי לפנות בפרטי. לא לכולן מתאים לדבר בפורום כללי, ולכל אחת יש את הקצב שלה".
בשבועות האחרונים אוספים במשטרה ובפרקליטות עדויות על התקיפות המיניות שביצעו מחבלי חמאס. בר־אשר נזהרת במילותיה כשאנחנו נוגעות בנושא. "אני חושבת שבזיהוי החללים האזרחיים נחשפו למקרים היותר קשים. זו שאלה ששואלים אותנו הרבה ורוצים שנספק הוכחות. בסוף מי שרואה את הדברים האלו הם הצוות הרפואי והצוות המתעד, לא אנחנו. איסוף המידע והתיעוד לא נעשים מתוך מחשבה שנצטרך להוכיח את זה בתקשורת העולמית. אני יכולה לומר שיש היבטים שונים של אכזריות שלא חשבנו שנצטרך להתמודד איתם, וזה אחד מהם. כשמתכוננים לאירועים כאלה, ומהיכרות היסטורית של לחימה, יודעים שיש גופות שלא נשארות שלמות, אבל תופעה כמו עריפת ראשים זה לא משהו שדמיינתי שאראה אי פעם".
יש הבדל בין נשים לגברים במשימה הזו?
"אני לא חושבת. לפני המלחמה מעט אנשים ידעו מה התפקיד שלי במילואים. עכשיו כולם יודעים, ושואלים אותי 'איך את עושה את זה? זה הדבר הכי קשה לעשות', אבל אני לא מסכימה איתם. לדעתי, לדבר עם משפחות שכולות זה הרבה יותר קשה. אני חושבת שכולנו נמצאים במקומות שנכונים לנו בהתאם ליכולות, לכישורים ולחוסן האישי. אני חושבת שכל מי שכאן, נשים וגברים, מתאימים למשימה הזו".
הצוות במקום נמנה ברובו עם הציבור הדתי, במנעד מגוון. "כולם עובדים בשיתוף פעולה, האנשים שמגיעים לכאן מיוחדים מאוד. הייתי פה בליל שבת ולא הייתה עזרת נשים בבית הכנסת, אז עמדתי בצד ומישהו שם הפרדה סמלית, ושרתי לעצמי. אומנם לא הייתי שליחת ציבור כמו שאני רגילה ב'שירה חדשה', אבל היה לי המקום שלי".
צפי לשחרור, כמו לרבים אחרים, עדיין אין לה. המשפחה מגבה ומעניקה תמיכה, ובעבודה משתדלים לתמוך ככל יכולתם, כולל תרומת מקררים לשתייה קרה ומכונת קפה לטובת הצוותים במקום. "אני כאן כל עוד צריך אותי, יחד עם כל הצוות והנשים המדהימות שעושות כאן עבודת קודש. הן מסורות בצורה יוצאת דופן, וחשוב להן לכבד כל חללה ולהקל על המשפחות. הן לא אומרות לא, לא למשמרות צפופות ולא למשמרות לילה. ההתגייסות שלהן מדהימה. הן אומרות 'שימי אותי איפה ומתי שצריך'. יש כאן התמסרות טוטלית והתייצבות מדהימה, והוצפנו גם בפניות של נשים שרוצות להצטרף. כל עוד צריך אותנו, נהיה כאן".
