הקטור רויטמן, אומן פסיפסים מקיבוץ ניר־עוז, נפל ונפצע בטיול בחו"ל בחג הסוכות. בדיעבד, הפציעה הזו כנראה הצילה את חייו. הוא הוטס לארץ, עבר ניתוח בבית החולים סורוקה, ולאחר שלושה ימים הועבר לשיקום בבית החולים השיקומי שבכפר "עדי נגב – נחלת ערן", הסמוך לאופקים. בסופו של אותו שבוע חדרו מחבלי חמאס לקיבוצו, רצחו עשרים וחמישה תושבים וחטפו עשרות רבות, בהם גם אופליה, אשתו בת ה־77.
לאחר כמעט חודשיים של שיקום נפרד השבוע רויטמן מצוות בית החולים השיקומי. "הרגשתי שזה הבית שלי", הודה לעובדים בהתרגשות. "הבית שלי בניר־עוז לא קיים". את דבריו סיים בהבטחה שהסיור הראשון שלו עם אשתו אופליה, כשתחזור מהשבי, יהיה בבית החולים השיקומי עדי נגב.
רויטמן הוא רק אחד המטופלים שפגשתי בשבוע שעבר בסיור בבית החולים השיקומי עם המנכ"ל שלו, אבי וורצמן. בית החולים המרשים נפתח לפני כשנה וחצי. הוא מתפרס על פני 16 אלף מטרים רבועים ויש בו 108 מיטות בשלוש מחלקות אשפוז, שאחת מהן נפתחה רק לאחרונה. לרשות המטופלים עומדים שיקום אורתופדי ושיקום נוירולוגי, ולצד מחלקות האשפוז פועלת גם מחלקה לשיקום־יום ובה מגוון מרפאות המעניקות שירותי טיפול חדשניים בתחומי פיזיותרפיה, הידרותרפיה, ריפוי בעיסוק וקלינאות תקשורת, וגם מרכז ספורט פראלימפי. ובכל זאת, רק מעטים מפצועי המלחמה מגיעים לכאן לשיקום.
לצערנו, בימים אלו לא חסרים מטופלים הזקוקים לשיקום באשפוז או לשיקום יום. מלבד הפצועים הרבים ממתקפת חמאס, כמעט בכל יום מובאים לבתי החולים חיילים פצועים מהמלחמה, שלאחר כמה ימים וניתוחים נשלחים לשיקום. אף שברחבי הארץ יש כמה מחלקות שיקום, רובם נשלחים לאשפוז במחלקה של המרכז הרפואי "שיבא" בתל־השומר. לפי הנתונים שקיבלנו לפני כשבועיים, 80 אחוזים מתוך כ־150 הפצועים באותה עת נשלחו לתל השומר. אפשר להבין זאת כשמדובר בתושבים ובחיילים ממרכז הארץ, אבל לא מעט מהפצועים והחיילים במלחמה הם תושבי הדרום. חלקם מופנים באופן אוטומטי לתל־השומר, לא תמיד מסיבות ענייניות; יש להניח שרבים מהם לא מודעים לאוצר השיקומי שנמצא סמוך להם, ליד הבית.
אחד המטופלים שכן היה מודע לאפשרויות השיקום של עדי נגב ונהנה מכך הוא הרב שחר בוצחק, רב הגרעין התורני באופקים, שנפצע בירכו בשמחת תורה כשיצא להילחם במחבלים. בוצחק מגיע מביתו לעדי נגב בכל יום, מרחק של חמש דקות נסיעה, ועובר טיפולים שונים, בעיקר פיזיותרפיה. "אני לא יודע למה אנשים ממשיכים לנסוע לשיקום במרכז הארץ", אמר לי השבוע. "כששוחררתי לראשונה מבית החולים לשבת בבית גיליתי שחוסר התיאבון שלי עבר. כשאתה בבית, פתאום אתה מרגיש שמח. חשבתי שאם אני יכול לפגוש את המשפחה שלי ואת הקהילה שלי במהלך השיקום, זה מה שאני רוצה. לכן ביקשתי לעבור שיקום פה, בעדי נגב".
קולה של אימא
עד לפני עשר שנים לא הייתה אפילו מיטת שיקום אחת בכל אזור הנגב, לא לילדים ולא למבוגרים. תושב הנגב שנפגע מתאונה, אירוע מוחי או פיגוע ונזקק לשיקום, נאלץ לנסוע עד מחלקת השיקום בתל־השומר או לבתי חולים שיקומיים אחרים במרכז הארץ. המצוקה זכתה להד תקשורתי בשנת 2014 בעקבות סיפורה של ד"ר ניצה היימן־נוימן, רופאה מנתחת בבית החולים סורוקה, שבנה גיל בן ה־17 התמוטט בעקבות דימום מוחי, נזקק לשיקום ואושפז בתל־השומר. כתבה ששודרה בתוכנית "עובדה" המחישה את הקושי של בני משפחת היימן להמשיך לחיות את חייהם בבירת הנגב, ולא להשאיר את גיל רגע אחד בלי השגחה וליווי של בן משפחה.
בעקבות הסיפור האישי שלה החלה ד"ר היימן־נוימן לפעול להקמת מחלקת שיקום בנגב, ולמאמציה נרתמה גם חברת הכנסת דאז שולי מועלם. גיל היימן נפטר בינתיים, אבל מאמציה של אימו נמשכו ונשאו פרי. משרדי הממשלה אישרו, הכספים הושגו והתקבלה החלטה על פתיחת שתי מחלקות שיקום, אחת בבית החולים סורוקה, עם 20 מיטות, ואחת בכפר השיקומי עדי נגב.
המנכ"ל, אבי וורצמן: "היה פה נס גדול. שלוש דקות לפני שהמחבלים עברו פה, כל משמרת הבוקר שלנו, קרוב ל־60 איש, הגיעו לעבודה"
אבל ההחלטה המשמעותית יותר, שהתקבלה בוועדה מיוחדת שהקים משרד הבריאות, הייתה להקים בית חולים שיקומי בתוך הכפר עדי נגב. בספטמבר 2014 אישרה הממשלה את תמיכתה בהקמת בית החולים החדש, בנייתו החלה בינואר 2019, ולפני שנה וחצי כאמור הוא נחנך.
"המרכז לשיקום שלנו הוא ברמה בינלאומית, עובדים כאן אנשי מקצוע מדהימים מהשורה הראשונה", אומר אבי וורצמן. הוא מציין שאחת המחלקות ממוגנת, ועם זאת מזכיר שמאז תחילת המלחמה היו רק שלוש אזעקות בעדי נגב. "לתל־אביב נורו הרבה יותר טילים".
הכפר עדי נגב כולל לא רק בית חולים שיקומי אלא גם מרכז רפואי משלב – מסגרת דיור חוץ־ביתית לאנשים עם מוגבלויות מורכבות. 170 דיירים מתגוררים בכפר במסגרת "בית לחיים", מהם כ־100 דיירים סיעודיים המתניידים בכיסאות גלגלים. בבוקר שמחת־תורה פלשו עשרות מחבלים מעזה לכביש 241 שמוביל גם לעדי נגב. המחבלים חדרו לבסיס אורים הסמוך לכפר ממערב, חלפו על פני שער הכפר והמשיכו לתוך העיר אופקים, שם רצחו 48 תושבים. "היה פה נס גדול", אומר וורצמן. "שלוש דקות לפני שהמחבלים עברו פה, כל משמרת הבוקר שלנו, קרוב לשישים איש, הגיעו לעבודה בהסעות".
ובכל זאת, יש אבדות בקרב עובדי עדי נגב. עדנה מלקמו ז"ל, מטפלת בכפר, סיימה משמרת לילה, נסעה ברכבה לבעלה ולשלושת ילדיה באופקים, ונרצחה בידי המחבלים בכניסה לעיר. יעקב מורטוב ז"ל, שעבד ב"בית היוצר" בכפר, יצא מביתו באופקים לכיוון המקלט הציבורי ונרצח אף הוא. כשלושים עובדים בעדי נגב איבדו בני משפחה במתקפת חמאס. 90 עובדים שמתגוררים באזור פונו מבתיהם.
למרות האובדן, הכפר על כל שלוחותיו פועל. רבים מהעובדים שפונו מיישובי העוטף מגיעים לעבודה גם ממרחק. כך למשל פגשנו את עדי טייר־ישורון, תושבת תקומה שמגיעה לעבודתה בכפר מהמושבה מגדל ליד הכינרת, שם משוכנים כעת תושבי תקומה. "יש לנו לא מעט עובדים שחוו אובדן ולא מעט עובדים שחוו וחווים קושי", אומר וורצמן, "אבל הכפר הוא מקום שחייב להמשיך לפעול כל הזמן. זו עיר של טיפול ושל חסד".
