שמו של אלוף־משנה יהונתן (יוני) שטיינברג, מפקד חטיבת הנח"ל, אב לשישה משומריה, היה הראשון ש"הותר לפרסום" כחלל צה"ל שנפל בקרב עם מחבלי חמאס במערכה הנוכחית. הוא נהרג בשעת בוקר של שמחת תורה, בהיתקלות עם כ־18 אנשי נוח'בה. אחד הקצינים הבכירים ביותר שנפלו במערכה, איש מוכשר, שמפקדיו ניבאו לו גדולות.
העובדה שיוני הוא אחד ממאות נופלים במלחמה שעדיין מתנהלת, מתאימה לו, מאבחנת השבוע בעדינות רעייתו יסכה. "איכשהו, זה מאוד יוני. אם למות – אז בתוך משהו גדול, כשהפוקוס פחות עליו. אליהו ליבמן, ראש מועצת קריית־ארבע שבנו חטוף, אמר לי 'אם לא הייתה מלחמה, כולם היו מדברים על האיש שלך'. אבל יוני תמיד היה חלק ממשהו, תמיד צנוע".
זה שהתרחש כאן אסון לאומי רב עוצמה שכזה, היא מוסיפה, "גורמת לך יותר להבין שמשהו גדול צריך להיוולד מתוך המלחמה הזו. שיש פה מאבק של כוחות רשע מול כוחות טוב בצורה הכי חזקה, ואנחנו כאומה צריכים למגר את הרשע הזה שהופיע בעולם, ולהוציא לאור את הטוב שלנו".
יש לה הקלטה שלו, ששלח לפני כמה שנים. מילים בקולו שהפכו משמעותיות במיוחד בצוק העיתים. "אני חושבת שהוא היה אז מח"ט בנימין. הבן שלנו היה בן שש או שבע, וחיפש אותו כדי לשאול שאלה בתורה. השאלה הייתה מה עושים עם חייל שמפחד לצאת למלחמה. אבל יוני היה עסוק ולא ענה לו לטלפון, אז ביקשתי ממנו שיקליט את התשובה ואשמיע לבן ששאל בבוקר".
וכך אומר יוני לבנו בהקלטה: "חייל שמפחד לצאת למלחמה, קודם כול מסבירים לו שהמלחמה היא דבר שנועד לשמור על עם ישראל. והדבר הכי גדול שמישהו יכול לעשות זה לשמור על עם ישראל ולהילחם יחד איתו כדי שינצח במלחמה. וצריך להזכיר לאותו חייל שהוא חלק מעם ישראל, ובלי להיות חלק מעם ישראל הוא לא שווה שום דבר. הוא צריך לשכוח את כל הדברים האישיים שלו, את כל הדברים שהוא אוהב, שהוא רוצה בשביל עצמו, ולחשוב רק על הכלל, רק על עם ישראל כולו. וככה לחזק אותו ולחזק אותו ולהסביר לו שהשם נלחם איתנו ביחד, עד שיפסיק לפחד".
ערב שמחת תורה בבית משפחת שטיינברג היה חגיגי ושמח. "אווירה מאוד טובה, משפחתית, כיפית. יוני פרגן לכולנו בלי סוף. בבוקר החג התעוררתי כשהוא מדבר בטלפון". די מהר הוא לבש מדים והתכונן ליציאה זריזה. "אמר שהפתיעו אותנו, שיש רקטות בכל הארץ, כנראה חדירה מצפון ומדרום הרצועה. 'החיילים שלי שם, אני נוסע'. ליוויתי אותו לדלת, דחפתי לו עוגיות. לא היה לי שום רגש של דאגה; הוא תמיד נוסע וחוזר, ככה זה כל השנים".
ההוראות בשומריה באותו בוקר היו לנעול דלתות ולהגיף תריסים. אז המשפחה נשארה בבית. חוגגת לבד בהקפות מאולתרות סביב שולחן הסלון, בזריקת סוכריות עולצת ובמשחקי קופסה משותפים. בערך בשעה חמש אחר הצהריים נשמעה דפיקה בדלת. כשפתחה, עמדו שם שלושה קצינים ויסכה הבינה מיד. "הלם. רגעים מאוד מאוד קשים. היה בכי גדול. רגעים לא פשוטים כמשפחה".
מתישהו בעבר כן דאגת לו?
"לפני שנתיים הוא היה מח"ט בנימין, הימים היו ימי שומר החומות, ובאחד האירועים היה ירי מכמה כיוונים לעברם, והוא 'חילץ' תחת אש. כל מי שסיפר על האירוע ההוא מקרב הפקודים שלו אמר שהוא ניהל אותו בקור רוח, בשליטה, ברוגע. האירוע ההוא עבר בחסד, בנס. זה נתן לי תחושה שהבעל שלי מוגן, הקב"ה שומר עליו. הוא תמיד היה רגוע ויציב ושולט במצב. גם בסיטואציה כזו פעל בקור רוח, מתוך שכל, שליטה, לא מתוך רגש. הייתה בו יציבות מיוחדת, בהירות במה שהוא עושה. יכולת להפוך מורכב לפשוט. זה לא שלא עלה לי לפעמים הבזק של 'מה יהיה אם', מה יכול לקרות, אבל זה תמיד הלך ממני מהר מאוד. אני לא אדם חרדתי, וגם יוני נתן לי המון יציבות באופי שלו. תמיד ידע איך לפעול. הוא הגזע בבית".
הבכורה מששת ילדיהם בת 18, הצעיר בן שש. "במשך כמעט כל החיים שלנו יחד יוני היה בצבא, עם הפסקות קטנות. הכרתי אותו כשהיה סגן מפקד פלוגה. יום לאחר השבע־ברכות שלנו הוא נכנס למבצע בג'נין ל־16 יום, ואז לעוד 21 יום. הייתה אז חצי שנה תובענית מאוד. הרגשנו שכדי לתת לעם אנחנו צריכים קודם לבנות את הבית הפרטי שלנו, אז ביקשנו שלושה חודשים של חל"ת שהתארכו לשנה". יוני גם יצא לפרקי לימודים, אבל מעבר לכך הוא כמעט תמיד היה בצבא.
יסכה עדיין לא מכירה את מלוא הפרטים על האירוע שבו נפל בעלה. "אנחנו יודעים בגדול שהוא יצא לאזור כרם־שלום. כשהגיע לאזור צומת מגן הוא נתקל במארב של 18 מחבלי נוח'בה. יודעים על זה כי בהמשך הגיע לשם עוד קצין, חטף ירי, חזר לאחור, העלה רחפן וראה את המחבלים. חלקם חוסלו בהמשך, חלקם ברחו חזרה לח'אן־יונס. "יוני ירד מהרכב תוך כדי שיחה עם מפקד האוגדה. דיווח על אופנוע ועל אר־פי־ג'י שהוא רואה. לפי מקומות הקליעים שנמצאו אנחנו מבינים שהוא נלחם. הוא נהרג סביב שמונה ורבע בבוקר. לא הבנו איך זה קרה ליוני שלנו, שמבחינתי הוא תמיד שולט במצב, מוגן. אבל כשאתה מבין את האירוע, את העובדה שהיו שם 18 מחבלים, אתה מבין שלא היה פה סיכוי".
חשוב לך לדעת את הפרטים?
"אני רוצה לשמוע. הלכתי כבר לראות את המקום שבו זה קרה פיזית. אבל ברור לי שעכשיו צריך להיות עסוקים במלחמה, ואם הרצון שלי לדעת מה היה מעכב, אז יש לי זמן. אני לא לוחצת".
יש רגעים שבהם החיסרון שלו מורגש יותר?
"החיסרון מורגש, מורגש ביותר. אומנם אנחנו 'מורגלים' בבית שלנו למציאות שיוני לא נמצא. אני יודעת לנהל בית, לתפעל. היו חגים שעשיתי לבד, בטח חנוכה. אז מצד אחד אנחנו רגילים לזה טכנית, אבל מצד שני הייתה לו נוכחות גדולה גם כשהוא לא היה בבית, ועכשיו החסר צועק. עד עכשיו, אם היינו חוגגים חנוכה בלעדיו זו הייתה מציאות זמנית. כעת זה נצחי, קבוע. זה הופך את ההיעדר להרבה יותר עוצמתי ומורכב.
"אני מתפללת שהקב"ה ייתן לנו אור אחר בחנוכה הזה, שיכניס בנו גבורה, כוחות. שנזכה לראות אורות קטנים בתוך המציאות החסרה, הכואבת הזו. ברור לי שזו למידה של חיים שלמים"
"אני מתפללת שהקב"ה ייתן לנו אור אחר בחנוכה הזה, שיכניס בנו גבורה, כוחות. שנזכה לראות אורות קטנים בתוך המציאות החסרה, הכואבת הזו. ברור לי שזו למידה של חיים שלמים. ברור לי גם שהכוחות שפיתחתי כל השנים לשליחות הצבאית שלנו כמשפחה לא הולכים לאיבוד, שאני נעזרת בהם. לא דמיינתי בחיים שזה יגיע למקום הזה, אבל כמו שהייתה לנו בהירות בדרך שבה בחרנו, יש גם בהירות שבעזרת השם נסלול את הדרך והילדים שלנו יגדלו להיות שמחים ובריאים. כי זה מה שיוני היה רוצה, זה מה שהקב"ה מצפה מאיתנו, זה גם מה שאני רוצה. לגדל דור שמוסיף טוב".
"לעשות הכי טוב שאפשר"
למדת על יוני משהו חדש מאז שנפל?
"האמת שלא, אבל יש יותר פרטים, יותר השלמת פאזל. ידעתי שהוא מאוד מוערך בצבא וידעתי שלא נשתחרר בקרוב למרות שרבים מהחברים שלנו השתחררו. לא ידעתי שמההתחלה ראו אותו ככזה. כשביקשנו בזמנו לצאת לחל"ת, בהתחלה המג"ד לא שחרר, אבל מח"ט הנח"ל דאז, היום אלוף במיל' רוני נומה, אמר לו 'קח מה שצריך'. הוא ידע שהוא רוצה אותו אצלו בחטיבה. בהמשך, לפני שחתם על תוכנית 'אופק' שכללה התחייבות של כמה שנים, אלוף במיל' מיקי אדלשטיין רצה לדבר איתי כי ידע שאני מתלבטת".
בשנת 2021 נפטר בפתאומיות אל"מ שרון אסמן, שלושה ימים בלבד לאחר שמונה למפקד חטיבת הנח"ל. "הציעו ליוני להחליף אותו. הוא אמר 'אם צריך אני מתייצב, אבל אם יש מישהו אחר אני מעדיף להקדיש זמן לבית, להתכונן לתפקיד', אחרי התפקיד התובעני של מח"ט בנימין. כשהחלטנו לוותר על ההצעה לפקד על חטיבת הנח"ל, לא ידענו שנקבל את התפקיד שנתיים אחר כך. היום אני מבינה שכבר בתור קצין צעיר ראו את היכולות והכישרון הנדיר שהיו בו, ולכן אפשרו והלכו איתו במקומות שהוא רצה בהם. ניבאו לו עתיד גדול בצבא. ידעתי שהוא מאוד מוכשר ומצליח, אבל רק עכשיו התחדד לי עד כמה".
את הכוח שנדרש לה היא שואבת הרבה מהאמונה. "האמונה בבורא עולם, שהעולם הזה מונהג וזה מה שצריך להיות. ואני שואבת כוחות גם מיוני, ממה הוא היה רוצה, מה הוא היה אומר. ומהמשפחה המופלאה שיש לי, מהקהילה הנפלאה שבה אני גרה. אני מתפללת על זה שיוני יאיר את דרכנו במציאות הזו.
"שאלתי את הרב עודד וולנסקי, הרב של יוני, איך יכול להיות שזה נעצר. כלומר, יוני כל כך הצליח, היה לו עוד הרבה מה לתת, הוא היה באמצע עשיית טוב למען העם שלו, אנחנו כמשפחה היינו באמצע השליחות שלנו, איך זה נעצר ככה. הוא ענה לי בפסוק אחד, 'הצור תמים פועלו'. העולם מונהג, ואני משתדלת להיות בתמימות מול ההסתר הזה. בהתחלה הרגשתי הסתר פנים גדול. הקב"ה היה תמיד איתי צעד־צעד בכל רגע בחיים, ואחרי שיוני נפל הרגשתי הסתר פנים. שאלתי על זה, ואמרו לי 'תרפי. תרפי וזה יגיע'. היום אני מרגישה שוב את היד ביד. ואני בתפילה על זה. בדיבור עם הקב"ה, עם יוני, על המקום ששמו אותי בו עכשיו. כרעיה, כאימא לילדים שלי, כברייה בעולם. לאורך החיים המשימה שלנו הייתה שליחות משפחתית. עכשיו נדרש בירור מה התפקיד שלי כעת.
"יוני פעל לאורך כל החיים שלו בתודעת שליחות עמוקה למען הכלל, מתוך חיבור לתורה, לקודש, לעם ישראל. זה היה אצלו כבר בתור ילד, ואז כנער שהקים עם עוד חברים את נוער מד"א בגבעת־זאב שבה גדל, ובהמשך דרך הבניין הרוחני שלו בישיבת מעלה אליהו בתל־אביב. הוא התגייס בשיא הלימוד שלו, ודווקא מתוך השיא. ממש לא היה ברור לו בהתחלה שימשיך לחיי צבא. התגייס דרך 'הסדר' של ישיבת רמת־גן, והחברים שלו צחקו עליו שהוא 'רק יוצא לקורס מ"כים וחוזר לישיבה', 'רק לקורס קצינים וחוזר'. כשהכרתי אותו כבר היה די ברור שזו השליחות שלו בחיים. כל השנים היה מחובר לתלמידי חכמים שבנו בו את גודל המשימה. הוביל אותו החיבור לעם ישראל, העשייה מתוך תורה. זה מה שמילא אותו בעשייה הצבאית וזה מה שמילא אותנו כמשפחה. אנחנו שייכים למשהו כללי. זו זכות.
"הייתה ביוני צניעות מיוחדת. הוא לא התקדם בצבא לפי תפקידי היוקרה, לפי מה שנחשב, אלא לפי מה שהיה צריך. מה שהוביל אותו היה לעשות נכון את מה שהוא עושה, לעשות הכי טוב שאפשר. המחשבה הייתה שאם יהיה טוב בתפקיד ימשיך, ואם הקב"ה ירצה אותו במקום אחר, שם נהיה".
התעורר פעם קונפליקט בין העולם התורני לצבא?
"לא, אף פעם. הוא היה מחובר לרבנים שמאוד מחוברים לעולם הצבאי. אז גם כשהיו דברים שהיו צריכים בירור, הוא בירר. ליוני הייתה בהירות בכל דבר. לא היה מסתבך, הכול היה פשוט אצלו. לכן לא היו לו קונפליקטים כאלה. אם היה בירור לאורך השנים, הוא נגע לשאלה אם זה מתאים לנו כמשפחה. הבחירה לחיות חיי צבא כמשפחה היא בחירה מתחדשת, כל הזמן צריך לעבוד על זה. איפה צריך להרפות ואיפה להסתער, מה נותן לך כוח ומה נותן לנו כמשפחה כוח. ברגע שהייתה לנו הבהירות הזוגית, גם הילדים היו במשימה".
חודשיים אחרי נפילתו של יהונתן, עמוק בתוך המערכה, ההתמודדות המשפחתית נמצאת בצעדיה הראשונים, אבל המורשת שהשאיר מתחילה להתבסס. "היו ביוני צניעות ועוז", מתארת יסכה. "צניעות כלפי הפקודים שלו, המפקדים שלו, הרבנים שלו, כל אדם שנקרה בדרכו. היה אומר לפקודים שלו: אל תגידו לי מה שאתם חושבים שאני רוצה לשמוע, אלא את מה שצריך להיאמר. מצד שני היה בו גם עוז. עוז לומר את הדברים שהוא חושב שצריכים להיאמר גם למפקדים שלו. לפעול כמו שהוא חושב לנכון. היה בו הרבה אומץ לב וגבורה בעשייה הצבאית שלו. וגם כשהיה אומר דברים, היה אומר בדרך שהיא נשמעת, מתקבלת, בנעימות.
"שאלו אותי איך אני רואה את האחדות היום בעם. בעיניי, עכשיו יש התפרצות גדולה של האחדות שתמיד הייתה קיימת בנו, וצריך להבין איך אנחנו מובילים אותה, שהיא תשתכלל ולא תלך אחורה. אפשר ללמוד מיוני להיות בעוז ובענווה. בהקשבה, לשנות את הדעה שלך אם צריך, לדעת שאתה יכול לקבל מכולם וללמוד מכולם, ומצד שני להיות יציב בדעותיך, באמונה שלך. הפקודים שלו אומרים שהוא אף פעם לא כעס. היה מקשיב, מיישיר מבט ואומר את מה שצריך להגיד. היו מבינים אותו טוב מאוד. זו הייתה תכונה בולטת בו, שאנחנו יכולים כולם ללמוד ממנה.
"אמרו לי שיש מפקדים מאוד אנושיים ויש מאוד מקצועיים, אבל השילוב של להיות אנושי מאוד, לדאוג לכל מי שסביבך ועם זאת להיות מאוד מקצועי ומאוד דורש, הוא מיוחד. וכל זה בצניעות. לדרוש ולפקד מתוך מקום של שווה בין שווים, לא בגלל הדרגות שעל הכתפיים".
ובבית?
"יוני כאיש משפחה זה איש שמגיע הביתה, לוקח מטאטא, שוטף כלים. הכי שימח אותו לשמח את הילדים ואותי. היה מאושר כשהשאיר בית מבריק במוצאי שבת, לפני שנסע. כשהגיע הביתה, הוא היה איתנו במאה אחוז, לא 'מנקר' בארוחות שבת, גם אם לא ישן קודם כל הלילה. אבא שטותניק, שמצחיק את הילדים ויודע בכל גיל שבו הם נמצאים להיות איתם איפה שהם. אבא שלוקח אותנו לטיולים במקומות שאף אחד לא מכיר ומכריח להיכנס למים הקפואים כבר מגיל צעיר. אבא שגאה בילדים שלו, שמעריך כל עשייה טובה שהם עושים. שמחובר לפרטים הקטנים גם כשהוא לא נמצא רוב השבוע. אבא שמכניס צחוק וכיף וקלילות הביתה, וגם רוח גדולה ויציבות. זה היה יוני".
