"המקום הזה יחזור להיות החוף הכי יפה בארץ"

ב

מי שלקח אותי לסיור בחוף, שמוגדר כעת כשטח צבאי סגור, הוא איתמר רביבו, ראש המועצה האזורית חוף־אשקלון, שחוף זיקים הוא חלק מתחום השיפוט שלה. "חוף זה חוסן, חוף זה נפש, חוף זה רוגע, מקום שבאים אליו לנפוש. אף אחד לא דמיין שכך הוא ייראה", הוא אומר בכאב, ובאותה נשימה מבהיר: "נקים פה הכול מחדש, לא נשאיר שום סימן למה שקרה כאן. המקום הזה יחזור להיות החוף הכי יפה בארץ".

לפני הסיור בחוף נפגשנו בחמ"ל הממוגן של המועצה ביישוב בת־הדר, מבנה מרשים שנחנך חודש בלבד לפני פרוץ המלחמה. 21 יישובים משתייכים למועצה, שעוטפת את העיר אשקלון משלושה כיוונים. שישה מהיישובים מוגדרים עוטף עזה. נתיב־העשרה נמצא במרחק של 100 מטרים בלבד מגבול הרצועה.

הסיפור האישי של רביבו בשמחת תורה מבטא במידה רבה גם את סיפורה של המתקפה על יישובי המועצה שלו. בשמחת תורה התארח רביבו, תושב היישוב באר־גנים, אצל חברים ביישוב ניצן. כשהחלו האזעקות הוא התקשר לקב"ט המועצה אמנון זיו, תושב נתיב־העשרה, ושמע ממנו על ירי בתוך היישוב. שלושה מחבלים במצנחי רחיפה חדרו ליישוב באותו בוקר. רביבו נכנס לרכבו ומיהר דרומה. בדרך הוא התקשר לקצין מאוגדת עזה ששהה בביתו בחג, והתפלא לשמוע שהקצין עדיין לא שמע על האירועים.

רביבו התכוון לנסוע על כביש 4 היישר לנתיב־העשרה. הוא לא ידע ששיירה של מחבלים על אופנועים ורכבי טויוטה, שחדרה ממעבר ארז, דוהרת באותו זמן על אותו כביש בנתיב הנגדי, בדרכה לאשקלון ומרכז הארץ. "השוטר הקהילתי של המועצה התקשר ואמר לי לעצור, כי מדובר באירוע מורכב יותר מחדירה ליישוב אחד. עצרתי בצומת יד־מרדכי, עד שהוא הגיע אליי ונתן לי נשק", הוא משחזר.

רביבו: "צריכה להיות פה מציאות ביטחונית אחרת, ולא שקט מדומה ואמירות מעומעמות שהכול בשליטה. חייבים שרצועת עזה תהיה נקייה מיכולת להוציא מתוכה פעולות טרור"

השוטר ורביבו הצטרפו לכיתת הכוננות של קיבוץ יד־מרדכי, וראו כיצד כוחות של ימ"מ ולאחר מכן כיתת הכוננות של הקיבוץ בולמים את המחבלים. לאחר שהתרשמו שהאירוע בשליטה, חברו השניים לרכב ממוגן של המועצה ונכנסו באמצעות דרך מילוט לנתיב־העשרה. כשהגיעו לשער האחורי של המושב הם נאלצו לפרוץ אותו, מכיוון שהחשמל במושב נותק.

"התחלנו להסתובב במושב, ובכל מקום ראינו גופות. קיבלנו שיחות טלפון מתושבים שנפצעו וביקשו שנפנה אותם כי כוחות הפינוי לא נכנסים ליישובים תחת אש", מספר רביבו. הוא וחבר מכיתת הכוננות של נתיב־העשרה החלו לעבור בין בתי היישוב ולפנות פצועים מהמושב בדרך מילוט לצומת זיקים, שם המתינו האמבולנסים. שלוש פעמים הם שבו למושב שאיבד במתקפה 20 מתושביו, 17 מהם בשטח היישוב. תוך כדי הפינויים התקשר אליהם תושב ודיווח על פורצים שנכנסים לביתו. רביבו וחברו הגיעו למקום, ובסריקה מצאו ארבעה עזתים לא חמושים שמתחבאים בחצר. "אולי הם היו בוזזים, אולי מחבלים".

מבצע מכפיל

ששת יישובי העוטף במועצת חוף־אשקלון מפונים כבר יותר מחודשיים, ותושביהם פזורים ברחבי הארץ. "זה אתגר גדול מאוד כי החוסן של היישובים הללו הוא הקהילתיות שלהם, ועכשיו, כשהם מפוצלים ומפוזרים, הקהילתיות נפגמת", אומר רביבו. "מעבר לכך יש פה משבר אמון גדול. אנשים הרגישו שהם חיים במקום הכי בטוח. עד שישה באוקטובר היה קשה למצוא ביישובים הללו יחידת דיור פנויה. לחוף זיקים, שהיה שוקק חיים, הגיעו מכל רחבי הארץ. נכון שמדי פעם היו טילים, אבל לזה אנשים היו מורגלים, לא לחדירות של מחבלים בהיקפים כאלה".

כדי שיישובי העוטף במועצה שלו יוכלו לחזור לשגרה, רביבו מציין כמה דברים שצריכים לקרות. הראשון, כמובן, הוא ביטחון. "צריכה להיות פה מציאות ביטחונית אחרת, ולא שקט מדומה ואמירות מעומעמות שהכול בשליטה. חייבים שרצועת עזה תהיה נקייה מיכולת להוציא מתוכה פעולות טרור. אנחנו נותנים את כל הגיבוי להמשיך את המלחמה כמה זמן שתיקח, עד שנוכל לדעת שאנחנו יכולים לצאת לטיול לילי ליד הגדר מבלי לפחד. כדי שזה יקרה, צריך גם ליצור שטח חיץ גדול ונקי ברוחב קילומטרים, שיחצוץ בין יישובי המועצה לרצועה".

רביבו משוכנע שאין יותר מקום לעבודה של פועלים מעזה בישראל. "בלי מעברים בגבול, רק מחסום בלתי עביר. אני לא רוצה איתם שום קשר. החיים שלנו קודמים לחיים שלהם. 18 אלף פועלים נכנסו מעזה בכל יום דרך מעבר ארז. סיפרו לנו שכל פועל מחזיק 30 נפשות בעזה, ובדיעבד מתברר שהם העבירו מידע מפורט על אנשים שפרנסו אותם. הכול קרס. יחד עם חברי אופיר ליבשטיין ז"ל, ראש מועצת שער־הנגב, תכנַנו להקים במשותף את פארק ארזים שהיה אמור להעסיק עוד עשרת אלפים פועלים מעזה. עכשיו אותם אנשים שהוא רצה לדאוג להם קיפחו את חייו. בעיניי אין היום הבחנה בין תושבי הרצועה למחבלי חמאס, כולם שם שיתפו פעולה".

לצד המעטפת הביטחונית, רביבו מצפה גם למעטפת אזרחית. "היישובים שלנו, שנמצאים בחזית של מדינת ישראל, צריכים להיות מושקעים בכל התחומים. התושבים המפונים יחזרו לבתיהם רק אם תהיה מעטפת שתתמרץ אותם לחזור. יש נכונות לסייע מצד משרדי הממשלה, ונתנו לנו אוויר ראשוני לנשימה, אבל לטווח ארוך אנחנו צריכים הרבה יותר, ואני לא צריך לחזר על הפתחים ולרדוף אחרי המדינה. יש חקלאים ביישובי העוטף שלנו שרוצים להיערך לפתיחת העונה החקלאית הבאה, אבל עדיין לא ביקר אצלם שמאי ממס רכוש. חייבים לתת להם מענה מיידי".

ביום ראשון השבוע אישרה הממשלה את מתווה התוכנית הרב־שנתית של מנהלת תקומה בהיקף של 18 מיליארד שקלים, שאמורה להביא לאזור העוטף צמיחה, שגשוג ופריחה מחודשת. רביבו, שנכח בישיבה עם ראשי הרשויות מעוטף עזה, מברך על המהלך אבל מביע גם הסתייגויות. "אני מברך על ההחלטה ועל התוכנית שגובשה, ומברך גם את משה אדרי, ראש מנהלת תקומה, שעושה עבודה יסודית ומעמיקה. אבל בהחלטת הממשלה לא נאמר מה המקור התקציבי שלה. זה משמעותי מאוד, בפרט שמדובר בהמון כסף וצריכים לדעת מהיכן הוא מגיע.

"בנוסף, התוכנית היא לכמה שנים קדימה והפירוט שלה אמור להתפרסם רק בעוד מאה יום, אבל חזרת התושבים ליישובים, בהנחה שהמצב הביטחוני יאפשר זאת, אמורה להיות בטווח של חודשיים־שלושה קדימה. לכן, לצד התוכנית שמעניקה אופק, צריך לייצר גם מענה לטווח המיידי להחזרת התושבים, עוד לפני מימושה של התוכנית. אנשים לא יסתפקו באמירה 'תחזרו'. חוף זיקים למשל נהרס כולו, ועונת הרחצה אמורה להיפתח באפריל. פתיחת עונה בזמן תהיה מסר, וכדי שזה יקרה צריך לעבוד על זה בהקדם. יישובים שהתשתיות בהם נהרסו, צריך לסדר אותן עכשיו. התוכנית שאושרה השבוע לא תעזור להם".

20 אלף איש מתגוררים היום במועצה האזורית חוף־אשקלון, ורביבו שואף להכפיל את מספרם. "ההכפלה הזאת דורשת גם לשנות את הקונספציה שלא מקימים יישובים חדשים. יש פחד מהקמת יישוב חדש, אבל כך בדיוק קמה מדינת ישראל. המחבלים באו לפגוע בהתיישבות, והתשובה שלנו צריכה להיות בתחום הזה".

עוד נשוב לשם

עו"ד איתמר רביבו, 41, מכהן בתפקיד ראש מועצת חוף־אשקלון כחמש שנים, ומתמודד לקדנציה נוספת בבחירות שמועדן במועצה שלו טרם נקבע. לפני שנבחר לתפקידו ניהל משרד עורכי דין באשדוד. הוא נולד באופקים, שאביו אברהם כיהן בעבר כראש העיר שלה. בהיותו בן 12 עברה המשפחה לראשון־לציון. המועצה של רביבו מגוונת באוכלוסייתה וכוללת קיבוצים חילוניים כמו יד־מרדכי וכרמיה, לצד יישובים קהילתיים־דתיים כמו באר־גנים וניצן.

רביבו נזהר מהצהרות על חזרה לגוש קטיף ועל הקמת יישובים בשטח הרצועה. תושבים לא מעטים במועצה שלו הם מפוני גוש קטיף, ואצלם הדברים נאמרים בפירוש. אחד מהם הוא ליאור כלפה, תושב ניצן ולשעבר יו"ר ועד מתיישבי גוש קטיף. "לא צריכים לדבר כעת על חזרה למרכז גוש קטיף, שם יש כיום מאות אלפי פלסטינים", אומר כלפה. "אזור צפון הרצועה, שבו היו היישובים אלי־סיני, ניסנית ודוגית, הוא כיום שטח פנוי. השטח הזה יכול להיות פתרון ביטחוני משמעותי באמצעות הרחבת שטחיהן ויישוביהן של המועצות השכנות שער־הנגב וחוף־אשקלון. אפשר למקם ברצועת הביטחון הזו תעשייה, וכמובן להקים בה יישובים. רצועת ביטחון בלי התיישבות לא תחזיק מעמד ולא תביא את הביטחון והשקט".

גם במועצת חוף־אשקלון, כמו במועצות אחרות בדרום, מצאתי עשייה אזרחית שמרחיבה את הלב. רביבו לקח אותי למתחם תחנת הדלק בכניסה למושב מבקיעים, שם מצאתי את "תחנת עמיחי", תחנת רענון לחיילים שפועלת מהשבוע הראשון למלחמה. את התחנה הקימו בני משפחתו של עמיחי אטיאס ז"ל, שנפטר בעקבות מחלת הסרטן לפני שלוש שנים. כאלפיים חיילים עוברים כאן ביום, נהנים ממרק חם, תבשילים וכריכים. חוץ מאוכל חם ופינוקים עומדים כאן לרשות החיילים גם מכונות כביסה, מייבשי כביסה ומקלחות חמות.

בין המתנדבים ב"תחנת עמיחי" מצאתי את אילן פרידברג, "פנסיונר מאושר" כהגדרתו, מקיבוץ נען, שמגיע לכאן יום יום. "אמרתי שאני יודע לנקות שירותים אז קיבלו אותי", הוא מחייך. מיכל עזר ודנה רוזן, שתי מורות לאנגלית בישיבת לפיד במודיעין, שהגיעו להתנדב כאן ביום החופשי שלהן, שקדו על הכנת האוכל. איזבל ארז מהרצליה מגיעה לכאן שלוש פעמים בשבוע להכין קרפים וסיידר חם, והשבוע הצטרפה אליה גם חברתה נורית הרמן ממושב כסלון. צורי אלגבי, מנהל תחנת הדלק הסמוכה, מסייע לתפעול תחנת הרענון בכל מה שאפשר, אף שהיא פוגעת כלכלית בחנות הנוחות שבתוך התחנה שלו.

שמו של מושב מבקיעים מנציח את המקום שבו הבקיע צה"ל את קווי הצבא המצרי במלחמת העצמאות. לא הרחק מכאן מבקיע צה"ל בימים אלה את צבא מחבלי חמאס. בימים ההם בזמן הזה.