שבוע אחרי מתקפת הפתע על ישראל התקשר ראש מועצת מבואות החרמון, בני בן־מובחר, ליואב הלר, וביקש עזרה. השמועה על הסיוע שהגישה תנועת "הרבעון הרביעי" לתושבי שדרות הצפינה עד אליו. וכך, בשעה שגזרת לבנון התחממה גם היא, ביקש בן־מובחר למצוא פתרון מיידי ל־700 תושבים צמודי גדר בגזרתו. "פיקוד העורף אִפשר פינוי לאולמות בחדרה, אבל אלה לא מגורים", מסביר הלר, יו"ר התנועה. "גייסנו את התאחדות בתי המלון ואת חברות הביטוח, התארגַנו על פינוי מסודר וקליטה של המפונים בעזרת הפעילים שלנו בצפון, ועוד באותו לילה 700 התושבים האלה כבר מוקמו במלונות בטבריה".
תנועת הרבעון הרביעי הוקמה בסוף מרץ 2022, עם תוכנית עבודה שונה מזו שפעיליה נדרשו לה בחודשיים האחרונים. הימים ימי "ממשלת השינוי" בראשות בנט, לפני שמישהו דיבר על רפורמה או על מחאה. יחד עם אורי הרמן, איתן זליגר ואלה רינגל, הקים הלר את התנועה מתוך הבנה שישראל מצויה בצומת קריטי שעלול להביא לקריסתה. המטרה המוצהרת הייתה ועודנה לנתב את המערכת הישראלית מפוליטיקה מפַלגת ומכניעה, לכזו שבונה אמון בין הצדדים ומייצרת שיתופי פעולה לטובת קיום המדינה ושגשוגה. לצד סמינרים וגיוס פעילים מרחבי הארץ, הספיקו מובילי התנועה לקיים מאות "מפגשים בסלון", בניסיון לייצר שיח פתוח עם אנשים מכל הקבוצות בחברה הישראלית. ואז פרצה מלחמת חרבות ברזל, השורות התאחדו באופן מרגש ומעצים, אם כי המחלוקות הנוקבות לא ממש נעלמו.
אז איך מנצלים מומנטום נזיל של אחדות בצל קרע בעם? קודם כול לומדים היסטוריה, ובעיקר לומדים מן ההיסטוריה. בעיני הלר, קורות עמנו לפני אלפי שנים רלוונטיות מאוד כדי להבין מה קורה לנו היום. "אחרי מלכות שלמה, התקופה הטובה ביותר בתולדותינו, הממלכה קרסה. כך גם אחרי ימי שלומציון המלכה", הוא מסביר. "בשתי הפעמים זה קרה אחרי שלושה רבעונים מהקמת הממלכה, כמו היום. דווקא כשיושבים איש תחת גפנו ותחת תאנתו מגיעה הקריסה, משום שהצלחה גורמת לאנשים לאגואיזם אידיאולוגי. ברית הגורל נשחקת, וברית הייעוד לא מפותחת מספיק. אני שואל אנשים במפגשי סלון אם המצב הזה לא נשמע להם מוכר, אם זה לא מדאיג אותם. כולם עונים שכן ושצריך לוותר. אבל כשאני שואל על מה אתם מוכנים לוותר, כל קבוצה עונה: 'אני גמרתי לוותר, עכשיו תורם של האחרים'.
בדרך כלל הוא דווקא חובב קיצוניים. בעיניו יש להם תפקיד: לחדד את עמדות הרוב המתון, להוות סמן אידיאולוגי. "אנחנו זקוקים לאלה שקנאים לערכי זכויות האדם, או לאנשים שהולכים עד הסוף עם ערכי התורה, ולכל האידיאולוגים האחרים שמחדדים לנו את חשיבות המרכיבים השונים באידיאולוגיה שלנו", הוא מסביר בלהט. אבל במהלך השנים, הוא אומר, התמהיל השתנה באופן מסוכן. "עד עכשיו מרכז הכובד היה 70 אחוז מתונים, ובצדדים היו הקיצוניים. עכשיו הקיצוניים השתלטו על מרכז הכובד והפרבולה קרסה. במינון לא נכון, הקיצוניות מאיימת על החברה. קיצוני זה אדם שמצמצם את כל עולמו לערך אחד, ואילו מתון הוא אדם שיודע להתמודד עם מתחים ערכיים. ברגע שהקיצוניים השתלטו על השיח בחשיבה חד־ממדית, זה לא טוב".
"המשוואה בינינו לחמאס היא בין עשרה מיליון שהם מנסים ורוצים להרוג לנו לבין כמה שייהרגו בעזה, שאנחנו לא היינו רוצים להרוג. אני לא חוגג מוות של אף אחד"
מה גרם לדעתך להקצנת השיח?
"חברה דמוקרטית בונה את עצמה מתוך הנחה שהיא תישאר בהרכב המקורי שלה, פחות או יותר. מה שקרה להרוחברה הישראלית בשבעה עשורים זה שהיא השתנתה מאוד דמוגרפית, עד כדי כך שעל השאלות 'מה זה ישראלי' ו'מהי המדינה בעיניך' יהיו תשובות שונות מאוד לחרדי, לתושב רמת־השרון, למתנחל, לערבי־ישראלי וכך הלאה. על זה מתלבשות הרשתות החברתיות – אירוע ענק בכל העולם – שמאפשרות לקיצוניים בולטות־יתר. זה חלק מהמודל הכלכלי שלהן. כל זה התלבש על הפוליטיקה שלנו, שהפכה להיות קיצונית יותר ונשלטת על ידי הפופוליזם. הרשת דורשת מהפוליטיקאי לתת תשובות של אפס ואחת, בלי מורכבות. היא גם גורמת לאנשים להאמין בשקרים. בשיח־סלון באחד מיישובי גב ההר מישהי אמרה לי 'בקפלן יש כרגע 150 אלף איש עם דגלי פלסטין'. דבר שלא קרה. מצד שני, ברמת־השרון אנשים בטוחים שאם הרפורמה עוברת, מחר בן־גביר דופק להם בדלת וכופה עליהם להניח תפילין".
ואז הגיע שבעה באוקטובר ולרגע היה נדמה שכולם מוכנים לוותר לכולם.
"האמת היא שבאוגוסט האחרון עברתי תדרוך ביטחוני שנגע אומנם לזירה אחרת, אבל לימד על בעיה ביטחונית קשה מאוד. כינסתי את הנהגת התנועה בניסיון לקדם קמפיין להקמת ממשלת חירום לאומית. לצערי הפסדתי בהצבעה. מימין טענו שהימין ניצח ואין סיבה שיחתור לממשלת אחדות, ומשמאל אמרו שהם בשום אופן לא יכשירו את נתניהו ולא יתרמו להישרדותו בשלטון. אז מצד אחד חשתי גאווה שיש לנו תנועה דמוקרטית, אבל מצד שני א־לוהים ישמור. צרה גדולה מתרגשת עלינו, וחייבים לדחוף לממשלת חירום לאומית. הבנתי שיש לנו עוד הרבה עבודה אפילו בתוך הרבעון הרביעי".
אבטיח, לא אבוקדו
מתקפת הפתע תפסה את יואב (50), זוגתו פולי ברונשטיין ושני ילדיהם בביתם שבתל־אביב. "אחרי האזעקה של שש וחצי בבוקר חזרנו לישון, עוד לא מבינים מה קורה", הוא משחזר. "לאט לאט התבהרה התמונה. ב־11:00 בבוקר אורי הרמן (ממייסדי התנועה, כאמור; א"ג) התקשר והבהיר שאנחנו באירוע ענק. הגענו למשרדים שלנו ברמת־גן ופתחנו חדר מצב. בעזרת עשרות אלפי הפעילים שלנו שפרוסים בכל רחבי הארץ התחלנו להניע אינסוף פעילויות אזרחית, מסיוע בפינוי תושבי הדרום ועד הכנת ערכות לממ"ד לתושבי הצפון – חבילות שהורכבו מתוך לימוד המצב בדרום, והבנה שיש להיערך לשהות ממושכת בממ"ד. מאות ישראלים נהרו למשרדים שלנו – את חלקם אנחנו בכלל לא מכירים – והרכיבו 8,000 ערכות כאלה תוך יממה.
"לצד זאת הבנו שחלק מהפעילות שלנו צריכה להתמקד במורל הלאומי, והפצנו 100 אלף דגלים של 'הרוח הישראלית' ברחבי הארץ. יצאנו בפרויקט מרגש של פרחים מהחזית לאימא או לבת הזוג, והפקנו סדרת סרטונים שחידדו מסרים כמו 'על מה אנחנו נלחמים', לטובת אלפי אזרחים שביקשו מסרים ברורים, בלי תיווך של אנשי תקשורת ועימותים באולפנים".
בנוסף הכינו בתנועה אלפי ערכות חוסן לטובת המפונים מדרום ומצפון, שבנויות על עקרונות החוסן שפיתח פרופ' מולי להד, ככלים פרקטיים לתקופות משבר. גם דף הבית של "הרבעון הרביעי" השתנה בהתאם למצב. אם עד לפני חודשים אחדים היה אפשר למצוא שם מסרים הנוגעים לחשש מהקרע בעם, כעת כותרת האתר מכריזה: "הרבעון הרביעי – לוקחים את ישראל בידיים". "מתוך האסון הגדול שחווינו, קרה דבר מפעים: הרוח הישראלית התעוררה", נכתב בכותרת־המשנה. "עכשיו ההזדמנות לרתום את הרוח הישראלית הזו לשלב הבא, ולעצב ביחד את ישראל של אחרי המלחמה: טובה יותר, חזקה יותר. מלוכדת יותר. הרוח הישראלית תנצח".
"אתה יודע שאתה באירוע היסטורי ויוצא דופן כשהנחות היסוד החברתיות משתנות", אומר הלר. "בשבעה באוקטובר קרסה לנו הנחת יסוד ענקית. החוזה שלנו מאז קום המדינה הוא שלא יקרה מצב שיש ילד קטן בצד אחד, ומולו שוחט, ולא יהיה ביניהם חייל ישראלי עם נשק. לחיילים שלי בצבא הייתי אומר בפירוש: החוזה שלנו פה זה שאנחנו עשויים למות או ליפול בשבי כדי להגן על האזרחים. הרי על זה קמה המדינה. והנה זה קרה. זה אירוע ענק שישפיע עלינו שנים. כעת אנחנו נלחמים על הזכות שלנו לחיות במדינה יהודית בארץ ישראל, ונלחמים את מלחמת הטוב ברע".
בהכשרתו הלר הוא היסטוריון וחוקר שואה שהתמקד בחקר הרוע והרשע, אבל בדוקטורט שלו עסק דווקא בגילויי הטוב ובסיפוריהם של חסידי אומות העולם בשואה. ההיכרות שלו עם צדדיו האפלים וגם האציליים ביותר של הקיום האנושי, מסייעת לו להמשיג גם את התקופה הנוכחית. "אני מגדיר מישהו כרשע מוחלט, כשהגאולה שלו באה מרצח של אדם אחר", הוא אומר. "בהרצאות שלי בעולם אני שואל: מה האיראנים רוצים מאיתנו? הרי הם לא מבקשים טריטוריה או משאבים, אין לנו שום סכסוך כזה איתם. הם מבקשים דבר אחד בלבד: השמדה שלנו. כך גם חיזבאללה וחמאס. הטקסט המכונן של המלחמה הזאת, שעוד יצטרכו ללמד אותו שנים, הוא סרטון המחבל הצעיר שמתקשר לאימו בהתלהבות וצועק בגאווה 'רצחתי עשרה יהודים בידיים'. הוא בסיטואציה של גאולה. במצב כזה נשאר לי רק לחסל אותו. ישראל מתפקדת כחוד החנית של העולם החופשי במלחמתה ברוע".
חלקים גדולים בעולם עדיין לא מוכנים לקבל את זה.
"חבריי לאקדמיה בעולם נמצאים בבלבול מוסרי עמוק, ולא מבינים שהדבר הזה ירדוף אותם. הם אומרים לי 'הרגו לכם 1,400, הרגתם כבר 15 אלף, די'. אבל זה לא משחק כדורגל, והסיפור פה הוא לא כמה הצלחת אלא כמה התכוונת להרוג. הם הרגו 1,400, אבל היו הורגים עשרה מיליון לו היו יכולים. כולל מוסלמים, אגב. המשוואה היא בין עשרה מיליון שהם מנסים ורוצים להרוג לנו, ובין כמה ייהרגו בעזה שאנחנו לא היינו רוצים להרוג. אני לא חוגג מוות של אף אחד, אנחנו מחנכים את הילדים שלנו על טוהר הנשק ועל צלם אנוש. אבל יש סביבנו ישויות חסלניות, ואנחנו נלחמים על הזכות לחיות. בשורה התחתונה מדובר בצביעות. אם אכפת להם באמת מהילדים העזתים, שיפעילו את כל הלחץ שלהם על סינוואר ומחבלי חמאס שיסגירו את עצמם לישראל, ישחררו את כל החטופים והשבויים, וזהו. כך תיגמר המלחמה וכל ילדי עזה יינצלו".
ובכל זאת, גם כשאנחנו נלחמים על חיינו, אנחנו מצליחים להילחם זה בזה. איך יוצאים מזה?
"ישראל צריכה להפסיק להתנהל כמו אבוקדו, ולהפוך לאבטיח. אבוקדו רך מבחוץ ויש לו גרעין קשה בפנים. לאבטיח יש קליפה קשה, אבל הוא גמיש מאוד מבפנים. לא טיפלנו כמו שצריך באויבים סביבנו, אבל בתוך החברה הישראלית הפכנו להיות סופר־קשים עם מוטיבציה מטורפת להכניע את הצד השני. ב־1948 היינו עיגול גדול מול הרבה עיגולים קטנים. החברה הישראלית הייתה מלוכדת סביב משימת ההקמה, והאויבים שלנו היו שבטיים. בשנים האחרונות הפכנו לעיגולים קטנים, ולא שמנו לב שהאיראנים הפכו למעצמה בסדר גודל שלא הייתה מאז נבוכדנצר. הפרסים הם עם חכם, אסטרטגי, ועיגול גדול תמיד יטרוף עיגולים קטנים. ישראל תצטרך להיות מעכשיו עוצמתית מאוד, מדינית וביטחונית, כי ראינו מה קורה אם מתנהלים אחרת, אבל זה לא יעבוד בלי עוצמה פנימית. בשביל זה צריך אחדות חזקה, לא רק של שיחות בבני עקיבא. אנחנו צריכים לבנות מנגנונים רציניים שיאפשרו לנו לחיות יחד".
והתיקון, הוא אומר, צריך להתחיל במערכת החינוך. "בלי לשים לב אנחנו מכינים את החיילים במלחמת האזרחים שלנו. מערכות החינוך שלנו שונות ומתבדלות. מי שלא מבין עד כמה, שילך פעמיים בשנה לבית ספר חילוני, דתי, חרדי וערבי – ביום הזיכרון ליצחק רבין וביום ירושלים. אנחנו מחנכים פה ילדים במציאות דמוגרפית משתנה, כשאלה לא מבינים את החשיבות של היסוד הליברלי, ואלה לא מבינים את ערך לימוד התורה. ולא, איחוד המערכות הוא לא פתרון, כי אני רוצה להמשיך להיות אני.
"עיקר העיקרים הוא מדינה מסורתית וליברלית. היהדות היא מסורת שבלעדיה אין לנו יכולת בכלל להתקיים. הליברליזם הרי שאב את הערכים שלו מהיהדות. גדלתי בבית חילוני שתמיד הילל שתי קבוצות: הקיבוצניקים והמתנחלים. גדלתי על זה שהציונות הדתית היא הגורם המחבר, אבל באיזשהו שלב הציונות הדתית ויתרה על תפקידה ההיסטורי, וזה קרע אותי. מהציבור שלי, האולטרה־ליברלי, אני מתוסכל כבר כמה שנים. אם אנחנו מאמצים רק מושג חילוני, נגמר האירוע. הילדה שלי לא תגדל פה במצב כזה. כמו שאמרו לפנינו: 'לא תהיה קִדמה בלי מסורת'. שרשרת הדורות ומדינת מופת – זו המטרה של החילוניות היהודית.
אנרגיה של בנייה
בשעה שתנועות התנדבותיות רבות מציינות כי הן פועלות במקום שבו המדינה כשלה ולדעתם איננה מבצעת את תפקידה כראוי, הלר רואה בהתעוררות האזרחית עניין של לכתחילה. "הגיע הזמן שנבין שאנחנו עם שיש לו ממשלה ולא ממשלה שיש לה עם. התרגלנו לתודעה של שפע, שהממשלה צריכה לעשות בשבילנו הכול, והאנשים יחיו את חייהם. זו לא הרוח שלנו. מובן שצריך לתקן את המוסדות ולשפר אותם, אבל אנחנו לא מטילים עליהם הכול. לכל אחד מאיתנו יש אחריות חברתית.
"הערבות ההדדית צריכה להיות חוצת מגזרים. אתה נלחם לצד מי שאמרו לך שהוא פשיסט או אנרכיסט. הלכת לארוז חבילות וראית פתאום אנשים שונים ממך מתנדבים לזה כמוך. קח את זה איתך. ובתוך זה ישנה גם יהדות התפוצות, שאחרי שהתנתקה מספינת האם מכל מיני סיבות, הפציעה עם התגייסות מטורפת לטובת ישראל. וכן, ברובם הם רפורמים־ליברלים, שונים מאיתנו, ואנחנו נצטרך ברית מחודשת איתם, גם מצד הגורמים בחברה הישראלית שלא מתחברים אליהם.
"כולם רוצים אחדות, אבל בתנאי שהאחדות תהיה על בסיס הדעות שלהם. אני נורא מודאג מאנשים שאומרים לי 'עכשיו תהיה אחדות, כי אחרי מה שקרה כולם מבינים שצדקתי'. אתה מתנגד ליישב את גוש קטיף, וההוא חולם על ההתיישבות בגוש קטיף. לא, אתם לא מבינים את אותו הדבר. אנחנו מוכרחים להיכנס לעידן של פוליטיקה של אחריות הכלל, תקשורת של אחריות הכלל, מערכת חינוך של אחריות הכלל. זה מושג שצריך להיות מכונן".
מדובר בשינוי שנשמע כמעט בלתי מציאותי.
"מחקר צרפתי קובע שעמים שמתאוששים ממשברים הם כאלה שלא מתעסקים רק בעבר ובמי אשם, אלא חושבים תוך כדי משבר על העתיד. יש בהיסטוריה היהודית תופעה מעניינת: בית המקדש השני נשרף לנגד עינינו, ורבן יוחנן בן זכאי מבקש את יבנה וחכמיה. תוך כדי חורבן הוא מביט קדימה. ביאליק כותב מיד אחרי פרעות קישינב את 'על השחיטה', צורב בנו את הצלקת הזו, וכמה חודשים אחר כך מתחילה העלייה השנייה. ועדת האו"ם שיצרה את תוכנית החלוקה קמה בעקבות לחץ שהחל במחנות העקורים של 250 אלף ניצולי שואה. הם המנוע המרכזי לזה, בשיאו של חורבן אישי ולאומי. יש לנו פה תמה: תקומה מתוך משבר, תוך שימור הצלקת.
"המיזם 'לוקחים את ישראל בידיים' הוא פרויקט גדול שלנו, צופה פני עתיד. אי אפשר להגיד כל הזמן 'אוי, זה נורא מה שקרה', וזהו. דרושה אנרגיה של בנייה משותפת. צריך שישראלים שאינם בחזית כרגע, ייפגשו ויתחילו לדמיין את מדינת ישראל. אנחנו יכולים ללכת ברוח הציונות, ממקום פתוח ומתחדש, או ללכת למחוזות הרבה יותר קיצוניים ממה שיש לנו גם ככה. אנשים בטראומה, מצולקים. הקיטוב אמיתי, והתחושות באמת קשות מאוד. אנחנו הולכים לשנים קשות של שיקום קשה מאוד, וזה דורש קבלת אחריות למרחב שנקרא מדינת ישראל. כולנו צריכים להבין מה מונח פה על הכף".
עם כל הרצון הטוב, להתגייסות האזרחית לא יהיה קיום ממשי אם הפוליטיקה תישאר במתכונתה הנוכחית.
"נכון, בלי שינוי בפוליטיקה חבל על הזמן. אחרי המלחמה ביטחון יהיה הנושא המרכזי שיעסיק אותנו, ובצדק. לכאורה מתבקש למצוא את הפתרון אצל הגנרלים שיגידו מה צריך לעשות. אבל חבר'ה, תפיסת הביטחון שהקימה את מדינת ישראל, שיצרה פה קיר ברזל, הייתה של אדם שלא היה יום אחד בחייו בצבא – דוד בן־גוריון. איש רוח וחינוך שלמד ביטחון במסע סמינרים. הנהגה היא לא לדעת איך להציב גדודים ואיך לשפר מודיעין. אנחנו צריכים קודם כול מנהיגות בתודעת רוח, תודעה היסטורית. המערכת הפוליטית חייבת ללכת לשם".
הבשורה הפוליטית תגיע מהרבעון הרביעי?
"אנחנו תנועה פוליטית אזרחית ולא מפלגתית, אבל ודאי שבסוף צריך להיות ביטוי פוליטי לרעיונות של הרבעון הרביעי. התנועה האזרחית תהיה פה תמיד, דבקה בעקרון האחדות שאיננה אחידות. אנחנו רוצים לבצע מדיניות שמתגמלת את מי שעובד למען הכלל, כל אחד ממקומו. בהרצאות שאני מעביר לחיילים בימים אלה, לא משנה אם הם ימנים או שמאלנים, זה תמיד נגמר במילים קבועות שלהם: 'אנחנו יודעים על מה אנחנו נלחמים, את זה לא צריך להסביר לנו. אנחנו מרגישים את זה בכל הגוף. רק תבטיח לנו דבר אחד: שהקיטוב לא יישאר כמו שהיה. תבטיחו לנו שהמצב ישתנה'. יש לנו הזדמנות לבנות את ברית הגורל ואת ברית הייעוד. הולכים להיות פה ויכוחים מטורפים בשנים הקרובות, ואותי זה דווקא מרגש. נבנה פה בשנים הקרובות מערכת פוליטית שיודעת להוביל את היסוד האחדותי, שזה גם להתמודד עם מחלוקות".
אתה רואה במערכת הפוליטית הקיימת אישיות שמתאימה להובלה כזו?
"הרבה אנשים אומרים היום ש־120 ח"כים צריכים ללכת הביתה. אני חושב שזה לא נכון במישור המעשי אבל כן במישור התודעתי, כאמירה שמה שהיה לא יכול להמשיך להיות. זה לא מנהיג ספציפי אחד או מנהיגה אחת שצריכים להשתנות, אלא המערכת כולה. יש אנשים ראויים בתוך המערכת הפוליטית, אבל אף אחד לא יכול לרחוץ בניקיון כפיו ולומר שהוא לא חלק ממה שקרה פה בשנים האחרונות. צריך להפסיק לדבר על מנהיג אחד, ולעבור לדבר על קבוצות מגוונות שמתוכן יצמחו מנהיגים שיעבדו יחד. להפסיק לבחור במסי ולהתחיל לבחור בנבחרת ארגנטינה, שמסי הוא חלק ממנה".
