מטרים בודדים מארון הקבורה הוצבו התופים של יותם חיים ז"ל, ושלחו אגרוף בבטנם של הרבים שהדרימו עד לקיבוץ גבולות, למסע ההלוויה שהתקיים בקיבוץ שבו נולד. מי שעקב אחר הופעותיה של אימו איריס בכלי התקשורת ונחשף לסיפורו יכול היה לדמיין אותו יושב מאחוריהם, מלווה את טקס הפרידה ממנו בהרעשה ג'ינג'ית חגיגית שמשלבת הומור, אינטליגנציה וצעקה.
בסיום ההספדים הנוגעים ללב, שהיו חפים לחלוטין מהאשמת גורמים שאינם חמאס, אבא רביב והאח תובל הניחו את מקלות התופים על ארונו. למחרת, במהלך השבעה, מישהי שאלה את איריס איך זה מסתדר, התופים ולהקת המטאל Persephore שניגן בה, עם האישיות המופנמת שבוררת חברים בפינצטה, שלא תמיד מצאה את עצמה.
איריס חייכה וענתה: "המוזיקה הזו היא צעקה חזקה מתוך הנפש, ביטוי של קושי גדול מאוד. לא כל אחד מסוגל להקשיב למטאל, גם לי מאוד קשה. מטאל זה צרחות מתוך הלב. וכמה שהוא עדין ובעל נפש רגישה, שמאוד הקשתה עם החיים בעולם הזה, בסוף יותם ניצח את עצמו, את הקושי שלו. הוא החליט לצאת בצורה הכי הרואית והכי גיבורה, ואמר 'אני לא אהיה יותר בשבי. השבי הזה נגמר'. הוא יצא בראש מורם ועם גב זקוף, ולא ידע לאן הוא הולך. אף אחד לא הבטיח לו שיחכו לו עם זר פרחים". למרבה הטרגדיה, מנוסתו משבי חמאס, יחד עם אלון שמריז מכפר־עזה, וסאמר טלאלקה שהתגורר בחורה ועבד בניר־עוז, הסתיימה בזיהוי שגוי של כוחותינו, שירו בהם למוות לפני שבוע בדיוק.
איריס לא ממש יושבת שבעה, היא בעיקר עומדת. ברגעים הראשונים עוד קיבלה מנחמים בסלון הבית הצר, אבל כשהגיע אב שכול וסיפר ביבבה קורעת לב שבנו וכלתו נרצחו במסיבה ברעים, היא מיד קמה לחבק ולחזק אותו. המונים מילאו את הבית, את החצר ואת אוהל הניחומים. רובם הגדול הכירו את יותם רק דרך הופעותיה המרשימות של איריס בטלוויזיה, וחשו צורך וזכות להגיע לחבק אותה – מהשרון, מיישובי העוטף, משכונות חרדיות, מהתנחלויות שונות וממרכז הארץ. אחת אומרת לה שהיא מנהיגה, אחרת מודה על הכוחות שקיבלה ממנה להתמודד עם שכול משלה; עוד ועוד נשים מבקשות להיות חברות שלה, וכמה מהנוכחים מבקשים ממנה להחליף את הממשלה או לפחות להיכנס לקבינט. איריס צוחקת בדמעות כשבפעם השלישית מישהו אומר לה שצריך לשכפל אותה כי רק ככה תהיה פה אחדות. ככל שחולפות השעות, בני המשפחה מתחילים לעכל את גודל האירוע הלאומי שהפכו למוקד שלו, ממלמלים שבביתם בשדה־ניצן היה קל יותר להכיל ולאכלס שבעה מהסוג הזה.
איריס חיים: "אני חייבת לדבר עם החייל שירה בו, שלא יעשה לעצמו משהו חלילה. אני ממש פוחדת מזה. אנחנו נחבק אותו ונחזק אותו ונסביר לו"
"תבינו, אנחנו הבית הכי חילוני שיש", מחייכת איריס למעגל נוסף שמתכנס סביבה עם אחוז גבוה מאוד של דתיים לסוגיהם. "אם לא הנסיבות, סביר שהיינו עושים הלוויה בלי שום סממן דתי. אנחנו מתחברים להרבה דברים רוחניים, אבל אחרת. ובכל זאת, יש ביהדות הרבה הכרת הטוב, התחברנו מאוד למילים של 'אל מלא רחמים' ולקדיש. כמובן שקשה, ברור שמרגישים את האוף הזה, כי הרי הוא שרד שבעים יום בשבי, אז למה זה היה צריך לקרות, ולמה דווקא עכשיו. אבל אני מאמצת את מה שאמרה לי אימא שכולה אחרת: 'כשאני אבין למה הוא בא דווקא אליי, אני אבין למה הוא הלך'".
"ביקש ממני לסמוך עליו"
נפגשנו בסלון הזה בתחילת נובמבר, עוד לפני שדמותה הפכה מוכרת כל כך. דירה קטנה במושב שואבה שאליו התפנו מביתם שבעוטף. הבית, שהועמד לרשותם על ידי השכנה מלמעלה, אובזר במהירות וביד רחבה באמצעות תרומות מאנשי היישוב. הבית בשדה־ניצן נותר רחוק. גם יותם, שגר לבדו בכפר־עזה, ונחטף. "תכתבי בין החטופים, לא חטוף", הדגישה אז, מבקשת להעניק ליותם שלה אישיות מורכבת ואמיתית, לא לצמצם את דמותו לגורלו הזמני.
זה היה היום השלושים למתקפת הפתע על הנגב המערבי. גורלו של הבן היה נתון לניחושים בלבד. איריס, אחות במקצועה שמלווה חולי דמנציה סופנית, השתמשה בכישורים המקצועיים והרוחניים שרכשה לאורך השנים כדי להתמודד עם הדאגה והמרחק מהבן. בזמנו סיפרה בכנות על התמודדות הנפש של יותם, מתוך אמון מלא שהוא מסוגל לעמוד באתגר הקשה.
"יותם נולד עם מום במעי הגס, מה שדרש המון בדיקות וניתוח בשנה הכי קריטית בחיים, השנה שבה מכירים את העולם ומנסים להבין אותו, שבה מתגבשים אצלנו אמון בסיסי מול חשש בסיסי", סיפרה אז. "עבור יותם זו הייתה שנה של המון כאב, טיפולים ודקירות. עד גיל 11 הוא סבל מבעיות נלוות מהניתוח ההוא. זה פגע בו רגשית קשה מאוד. הוא סבל מאנורקסיה ודימוי גוף נמוך, אבל התעקש להתגייס. הוא עבר את כל הוועדות אבל אחרי שבועיים שוחרר, כי גם הטירונות המותאמת הייתה קשה עבורו. כהורים לבחור שמתמודד מגיל אפס עם כל הקושי הזה היינו מגוננים ותומכים מאוד, אבל כנראה קצת מסרסים".
כמה חודשים לפני שנחטף, היחסים ביניהם עלו לדיון. יותם ביקש מהם להפסיק להסתכל עליו כנכה וכחולה, ולתת בו אמון. "התחלנו לעבוד על קשר מסוג אחר", סיפרה אז איריס. "מגיל אפס אני המטפלת, ועכשיו מתבקש שינוי. ואז מגיע הדבר הזה, וזה מחדד לי את ההבנה שיותם מסוגל ויכול לעמוד בזה. הוא הרי ביקש ממני לסמוך עליו. אני מאמינה שמה שהוא עבר כל השנים האלה מאפשר לו לעמוד בזה. אני לא מתמסכנת כמו אחרים ומסרבת לדבר עליו כמסכן. ההפך, אני מאמינה בו".
איריס הייתה כבר מאופרת רגע לפני שידור בערוץ 12, כשחדווה, הקצינה שמלווה אותם, התקשרה. "עוד הייתי אופטימית, חשבתי שיודיעו לי שמחלצים אותו", היא מספרת למנחמים הדומעים, "אבל כשהגעתי הביתה ראיתי את המשלחת והבנתי שזה כבר משהו אחר. מי שמכירה שכול יודעת שבהתחלה אלה 36 שעות שאת אומרת למה להמשיך, איך חיים בלי יותם? איך זה יכול להיות? אבל יותם איתנו, זה לא שאנחנו חיים בלי יותם". קולה החזק והבטוח נשבר בבכי: "הגברים שלנו, הילדים שלנו. זו השליחות שלהם, גם שלנו. אנחנו חייבים להמשיך ביחד כולנו, אחרת נישרף עוד פעם".
מישהי מחבקת אותה, רבים בוכים, אבל היא מתעשתת במהירות. "יותם ניצח את עצמו, את הקושי שלו. הוא מת כגיבור, כפרטיזן שלקח אחריות על חייו. הוא בחר לצאת, כדי לתת לנו להמשיך להעביר מסר אחר. אז כן, את שואלת את עצמך, אם המסר עובד, למה בכל זאת הוא הולך? אבל יותם עשה בחירה, הוא עזב את העולם כאדם חופשי. הלב שלנו לא שבוי בעזה, נכון?" היא שואלת בחיוך ובדמעות, "הרי אי אפשר לשבות את הלב שלנו, בקושי את הגוף".
"ביומיים הראשונים אתה לא רוצה לעשות כלום", סיפר האב רביב, במעגל אחר. "אבל אז קמתי בשתיים בלילה וראיתי אותו סביבי, ככה בהבזקים של הפנים שלו, צוחק איתי. ומאז אני רוצה לעשות".
בלי דפי מסרים
באותה שבת־חג היו אמורים כל בני המשפחה להיפגש בתל־אביב, בהופעת צהריים של הלהקה. אלא שאז החלו האזעקות, ומהר מאוד הגיעו ההודעות והסרטונים של יותם, עם חדירת המחבלים שהיקפה הלך והתברר. בהתחלה הוא עוד לקח הכול בצחוק, ואז אמר שזה מתחיל להיות מפחיד. יותם הספיק לכתוב להם: "יורים לי בתוך הבית, שורפים לי את הבית ובוזזים אותו". כשהעשן החל לעלות כתב שהוא מתחיל להיחנק, והחל להיפרד ממשפחתו: "יורים לי על הדלת של הממ"ד, אם אני לא שורד את זה תדעו שאני אוהב אתכם". ב־10:41 הם עוד התכתבו, שלחו לו מסרים מחזקים, אוהבים ומלאי אמון, והבטיחו שהצבא בדרך. יותם ענה שהוא פוחד להיחנק, ואיריס הציעה שיפתח טיפה את חלון הממ"ד. יותם ענה שהוא חושש שיירו בו מבחוץ, ואיריס הציעה שיתכסה בסדין. וזהו. מ־10:44 – דממה.
לדבריה, ידעה כל הזמן הזה שהוא חי. בדרכה ההוליסטית היא תקשרה והרגישה אותו, ואז הגיע אחד התאילנדים ששוחררו לפני כחודש וסיפר למשפחה על תפקודו של יותם בשבי, ולמעשה אישר את מה שאיריס ניחשה במדויק. "הוא תופף שם על כל דבר, הם שרו וצחקו וחיזקו אחד את השני", סיפר רביב בשבעה. "ליותם היו הפרעות אכילה ממילא, כך שאפשר לדמיין שהוא אמר לעצמו: נו, פיתה ביום זה אחלה".
רביב ואיריס משוכנעים שיותם נמצא כעת במקום טוב. אחרי שנים רבות שלא שיתף את סיפורו, בחסות השבעה מרשה לעצמו רביב לשתף את הנוכחים בחוויה חוץ־גופית שחווה בגיל 25, במהלך משחק כדורגל. "איבדתי את ההכרה וראיתי את האור הלבן הזה שמדברים עליו. אתה נמשך לשם, ותדעו – אתה לא מתגעגע לאף אחד ולא רוצה כלום, רק ללכת לשם. וטוב לך. אני מאמין שזה מה שיותם הרגיש, שהוא במקום טוב ומואר וגם זה חשוב, תזכרו את זה", הוא מנחם את המנחמים. רביב שב אז להכרה אחרי שראה את פניה של אחותו טלי שנפטרה שנתיים קודם לכן ממחלה, וסימנה לו שעוד לא הגיע זמנו.
בהספד ליותם בנו רמז רביב לאירוע ההוא, וכדרכה של משפחת חיים דאג מבלי משים לשלום הנוכחים יותר מלעצמו. הוא הודה לכ־1,500 איש שהגיעו להלוויה, תיבל בבדיחה שחורה שיותם היה מעריך, עבר להקריא מהדף, ואז הרים עיניים לנוכחים, הזהיר "עכשיו מתחיל הקטע הקשה", והמשיך: "יצאתם בלי חולצות כדי שיראו שאתם לא חמושים. גם היו לך קעקועים יותם, כולם היו צריכים לדעת. ועם מקל שהיה בקצה סימן לבן. כנראה היה רחוק מדי לחיילים, ולצערנו זה נגמר כמו שזה נגמר. הנשמה המקסימה שלך אולי פגשה את דודה טלי ואת סבא. אנחנו כבר מרגישים אותך בצד הרוחני, רואים אותך. אני יודע שאתה רוצה שלא נבכה, שרק נזכור אותך, וזה מה שנעשה".
החיוך של איריס לא יורד מהפנים גם כשהיא בוכה. יחד עם רביב, איש מעורר השראה בפני עצמו, הם מצליחים לתמרן בין העולם הרוחני הגבוה שהם מחוברים אליו, לרגליים איתנות על הקרקע. בריאיון בתחילת נובמבר הבהירו שהם לא לוקחים חלק במאבק של מטה משפחות החטופים. "אני לא מבינה למה הם לא עובדים יחד עם המדינה? למה צריך מטה נפרד?" אמרה בהופעותיה בתקשורת. "בהתחלה עוד שיתפתי פעולה, עליתי לשידור לקראת הכניסה הקרקעית וקיבלתי דף מסרים מה אני צריכה להגיד – כמה אני לא ישנה בלילה וכמה חייבים עסקה עכשיו־עכשיו. זרקתי את הדף הזה. מה עם הילדים של החברות שלי שלוחמים בעזה? החיים שלהם פחות חשובים? גם אני רוצה לראות את הילד שלי עכשיו, אבל איך אני יכולה להסתכל על חברות שהילדים שלהן לוחמים עכשיו בעזה ולומר להן שהחיים של הילד שלי יותר חשובים משל הילד שלהן? מה אנחנו רוצים, שגם הן יצאו לרחובות להפגין? אני לא צריכה שיחלישו אותי, אני צריכה להאמין במדינה שלי, שהיא דואגת ונלחמת. אם אני אחלש, הבן שלי ייחלש". גם לכיכר החטופים השתדלו שלא להגיע. "עברנו שם במקרה איזה ערב", סיפרה בזמנו, "ונחרדנו מהאנרגיות השליליות. זה נשמע כמו הפגנה, לא כמו חיבור משותף. זה לא המקום בשבילנו".
שמרנו מאז על קשר, תוך שאני עוקבת אחרי ההופעות שלה בערוצים השונים, כשהיא מחזקת את הצופים, מודה שוב ושוב ללוחמים ולמשפחותיהם ומסרבת בתוקף להצטייר כמסכנה. זה עלה לה בעימות לא נעים מול אנשי מטה המשפחות, שביזו אותה במפגש עם נציגי הממשלה. "הגענו למפגש לשמוע עדכונים, ובמקום זה נאלצנו, בלי שום הכנה מוקדמת, לשמוע אנשים ששוחררו עם עדויות קשות שמחלישות אותנו", סיפרה איריס בראיון טלוויזיוני. "לא באנו לשמוע את מטה המשפחות, באנו לשמוע את הממשלה. צעקו עליי שם 'למה באתם'. באיזשהו שלב הלכתי משם".
"נמר חזק ומלא בתקווה"
שלא תהיה טעות: אף אחד מבני המשפחה לא הצביע לממשלה הזו, אבל הם דבקים במתן אמון במדינה ובמוסדותיה, ובמהלך השבעה הבהירו שכשראש הממשלה יגיע לנחם הם יכבדו אותו היטב, וכך היה שלשום בערב. הטרגדיה האיומה נוכח מותם של יותם, אלון וסאמר, "שמן הסתם הפכו לחברים הכי טובים בשבעים הימים האלה", לא הולידה אצל איריס כעס או מרירות כלפי המדינה או הצבא. "בסוף חמאס הם שגרמו למותו. אנחנו לא יכולים להאשים חייל צה"ל. איך אני יכולה להאשים אותו? אני חייבת לדבר עם החייל שירה בו, שלא יעשה לעצמו משהו חלילה. אני ממש פוחדת מזה. אנחנו נחבק אותו ונחזק אותו ונסביר לו. יותם קיבל החלטה לברוח משבי חמאס. אתם מבינים שהם לקחו את זה בחשבון, כן? הם החליטו שעדיף להיהרג תוך כדי ניסיון בריחה, ולא למות אצל הנבלות האלה. מבחינתנו הוא בכל מקרה יצא מנצח". יממה מאוחר יותר הופצה ברשתות הקלטה מדהימה של איריס לגדוד שפגע בבנה. איריס שלחה שם אהבה וחיבוק מצד המשפחה ללוחמים, הזמינה אותם לביתה, והתחננה שימשיכו להילחם במחבלים ללא היסוס. "אתם עושים את הדבר הכי טוב בעולם, שיכול לעזור לנו כעם ישראל… כמה שכואב להגיד דבר כזה ועצוב, זה היה כנראה הדבר הכי נכון באותו רגע. אף אחד מאיתנו לא שופט ולא כועס".
הם חושבים על מסלולים שונים של עשייה כדי להביא את בשורת הטיפול במוזיקה, זו שסייעה כל כך ליותם, להמונים שזקוקים לה. "יותם לא הבין את העולם והעולם לא הבין אותו", אומרת איריס בבכי, שהיא שוב ממהרת לעצור. "כל יום הוא היה במאבק על הרצון לחיות. יוסי ולידור מהלהקה ראו את הנפש שלו כמו שהיא באמת. הם שבורים מהיום הראשון. אנחנו כמובן נרים אותם על הרגליים, נחזק אותם. הרי אנחנו לא נפרדים ממנו, רק מהגוף. הוא לא פה פיזית, אבל כל נצנוץ שמש זה ד"ש ממנו. יותם היה שיעור מהלך בשבילי. הוא גיבור שהשאיר לרביב ולי ציווי, כי כל מה שאנחנו עושים זה רק מיותם. כל מה שדיברתי בחודשיים האחרונים זה ציווי שקיבלתי ממנו".
"אני רוצה שתדע שאנחנו מכירים אותך בתור יותם החזק, הגיבור, שעשה צחוקים על הגב של החמאסניקים", ספדה האחות נויה, במילים שמשקפות את תחושות המשפחה כולה. "ששימחת את החברים שלך שם ואת עצמך, והגעת לפסגות הכי גבוהות של משמעות בתוך השפל הכי גדול שניסו להוריד אותך אליו. אני מאמינה, כל כך מאמינה, שאתה בחרת בטוב, הנשמה שלך ידעה שהיא לא מוכנה לוותר, היא חייבת להילחם. כשהיית ילד כל כך אהבת נמרים, אפילו חשבת שאתה נמר, וזה נכון. אתה באמת נמר חזק ומלא בתקווה. אתה ניצחת, יותם. ואף אחד לא יגיד אחרת. אתה ניצחת ואנחנו הפסדנו אותך". מיד אחרי ההספד הושמע שירו של מתי כספי: "איך זה שכוכב אחד לבד מעז, איך הוא מעז, למען השם".
