רצועת המלונות של ים המלח רגילה לראות נופשים משתזפים על החופים, צפים על המים או נמרחים בבוץ הייחודי, בעל סגולות המרפא. רק לפני שנתיים, בתקופת הקורונה, היא נראתה כמתחם רפאים. גם עכשיו תיירות החוץ, שבשנים כתיקונן היא חלק מרכזי מהתפוסה של המלונות הללו, נעצרה כמעט לחלוטין. המלונות מלאים באנשים, אבל לא בנופשים. מרחבי הכניסה למלונות מוצפים בשלטים ומודעות כגון: "אורחים יקרים, קיים גן ילדים שפעיל משעה 10:00 עד השעה 13:00 במועדון הילדים"; "סניף זמני של שופרסל נפתח במגרש החניה שמאחורי המרכז המסחרי"; "מרכז חוסן פתוח לשירותכם"; "רשות האוכלוסין וההגירה תגיע היום לטובת הנפקת תעודות זהות ודרכונים".
בניגוד לעיר אילת, שמתגוררים בה כ־50 אלף תושבים ופועלים בה בשגרה בתי ספר וגני ילדים, קופות חולים ובתי חולים, חנויות ומרכולים – ים המלח הוא אזור תיירותי לחלוטין שאיננו מיועד למגורי קבע, רק לבתי מלון. אל הרצועה הזו פונו עשרות אלפי תושבי חבל עוטף עזה, מהקיבוצים ומהעיר שדרות. מלבד הטראומות הקשות שרבים מהם חווים, ומלבד הריחוק הכפוי מביתם ומרכושם, הם נדרשים להתמודד עם אתגר מרכזי נוסף: כיצד לנהל חיים נורמליים ככל האפשר, בתוך סביבה שאיננה מותאמת לכך כלל. ואם מדברים על חיים נורמליים, היבט מרכזי שלהם הוא מוסדות חינוך מתפקדים.
מאחורי מתקני הסולריום, על חוף עין־בוקק, הוקם בית ספר לכל דבר ועניין. מצידו האחד נראים נופי ים המלח, מצידו השני המצוקים האופייניים למדבר יהודה. הוא מורכב מ־15 מבנים יבילים (קראוונים) ובהם כיתות לימוד המשמשות תלמידים מכיתה א' ועד י"ב, עם לוח, שולחנות וכיסאות. יש כאן גם חדר מדעים וחדר מורים עם כורסאות ופינת קפה. ביניהם מדשאות קטנות ושבילים שרוצפו באבנים משתלבות. בחצר נראים ילדים בשיעור חינוך גופני, משחקים כדורסל עם הסלים שהוצבו על המשטח המרוצף, שבעבר היה פיסת חוף. לצד המגרש המחודש ניצבות מלתחות החוף. על הספסלים המוצלים שהוצבו בין הכיתות יושבים תלמידי תיכון וגוללים בטלפון, מחזה נורמלי בעבור צעירים בני גילם, אם שוכחים לרגע שמדובר בנערים תושבי בארי, סופה, חולית וקיבוצים נוספים ממועצת אשכול, שלמדו בבית הספר "נופי הבשור".
מנהל בית הספר התיכון, אייל דבורי, היה עד לפני חודשיים מחנך ורכז שכבת י"ב בבית הספר. בשמחת תורה הוא שהה עם משפחתו בחופשה מחוץ לקיבוצו, בארי. מיד אחריו הוא חזר אל המלון שאליו פונו חברי הקיבוץ, והפך למנהל התיכון שהוקם שם בתוך שבוע בלבד. "האתגר הכי גדול הוא לגרום לתלמידי התיכון להגיע ללימודים מחדרי המלון", אמר לנו, ונכנס לשיעור. במקביל לניהול התיכון הוא ממשיך לחנך את כיתה י"ב.
רם זהבי, משרד החינוך: "זו עבודה בתנאים קשים. הילדים מגיעים עם חוויה סוערת, התא המשפחתי לא במקומו הטבעי, צריך לייצר מוטיבציה ללמידה בסביבה עם הרבה הסחות דעת"
למידה חווייתית וטיפולית
לא רחוק משם, בלובי של מלון "לאונרדו אין", פועל מזה חודשיים תיכון של רשת אמי"ת. כל קיבוץ התפנה בדרך כלל אל מלון אחד וממשיך לפעול כקהילה בתוכו, אבל בתי הספר היו אזוריים, ותלמידיהם התפזרו לכל חלקי הארץ. העיר שדרות, על 36 אלף תושביה, פוצלה בין ארבעה מוקדים עיקריים: 26 אלף תושבים התפנו למלונות באילת, בים המלח, בתל־אביב ובירושלים. עשרת אלפים נוספים התפזרו בכל רחבי הארץ, בין בני משפחה וביישובים שונים. רשת אמי"ת מפעילה את שלושת מוסדות החינוך העל־יסודיים בשדרות – אחד ממלכתי־דתי ושניים ממלכתיים. לאחר הפינוי היה צורך ליצור שלוחות של בתי הספר בכל אחד ממוקדי האוכלוסייה.
"האתגר הראשון היה התלמידים", אומר דוד דביר, מנהל אמי"ת ים המלח, שפועל בתקופה הזו מתוך מלון לאונרדו. "היה קשה להבין מי בכלל התלמידים שנמצאים פה באזור המלונות, לא קיבלנו רשימה מסודרת. היינו צריכים למצוא אותם בעצמנו, להבין מי הגיע לאיפה. אחר כך היה צריך לשכנע אותם להגיע". דביר הגיע ממושב הזורעים שבגליל כדי לנהל את התיכון, ובמהלך השבוע הוא מתגורר במלון.
כשפרצה המלחמה, מנהל התיכון הממלכתי אמי"ת בשדרות נקרא למילואים. עפרה ממן, שהייתה מחנכת כיתה ורכזת מעורבות חברתית, הפכה למנהלת התיכון בים המלח. עפרה, תושבת שדרות שהתפנתה לכאן יחד עם משפחתה, יצרה את התיכון מאפס ומנהלת אותו מאז. "תכננתי השנה להיות פחות בעבודה ולא לקחתי מערכת מלאה, אבל כשפרצה המלחמה נקראתי לדגל", היא מספרת. |"בהתחלה הייתי היחידה בתיכון משדרות, מבחינת התלמידים הייתי הבית. בהמשך הרחבנו את הצוות עם מתנדבים שהגיעו מכל הארץ, עזבו את הילדים שלהם ובאו ללמד את הילדים שלנו". חברי הצוות המקורי של התיכון פונו לכל אזורי הארץ אבל מגיעים מדי שבוע ללמד את התלמידים. בכיתות החטיבה הנמוכה, לצד השיעורים הרגילים מושם דגש על למידה חווייתית וטיפולית, למשל באמצעות שידורי רדיו שהתלמידים עושים בעצמם ובהם מדברים גם על המצב. בכיתות הגבוהות לומדים גם לבגרויות, למרות הכול. "יש תלמידים בחרדה שלא רוצים לצאת מהחדר ומעדיפים ללמוד בזום. אנחנו מודעים לכולם, ואין ילד שאנחנו לא מנסים להגיע אליו".
דביר וממן מציגים לנו את התיכון שהקימו: בכניסה ללובי תלוי שלט עם המילים "לומדים יחד, מנצחים יחד". אנו נכנסים אל מה שהיו חדרי הוועידה של המלון והוסבו לכיתות לימוד קטנות. על הקיר תלויה מערכת שעות שבועית, ועליה נכתב בכתב יד: "תאמין שאתה יכול ואתה כבר בחצי הדרך". לידה תמונות החטופים עם הכיתוב "מחכים לכם בבית". משם הם מובילים אותנו לכיתות חדשות שנבנו בחודש האחרון. מחסן ישן ועמוס של המלון, ו"חדר בריחה" שלא היה פעיל תקופה ארוכה והתקרה האקוסטית שלו נפלה – הפכו בעמל לכיתות לימוד פעילות ומקושטות בצבעים עליזים. כשגם המקום הזה לא הספיק, פתחו כיתות נוספות במסעדה בסגנון מאהל בדואי הממוקמת ליד המלון, בשם "טאג' מאהל".
התיכון פעיל בימים ראשון עד חמישי, בין השעות 9:30 עד 13:30. ביום ראשון הלימודים דלילים יותר, שכן המורים מגיעים מכל רחבי הארץ. בכל יום מתקיים כאן חוג אחר, מנגרות ועד רובוטיקה, חלקם התחילו בהתנדבות, בהמשך הם קיבלו מימון ממשרד החינוך ומרשת אמי"ת. עמותת "קרן אור" של בנק דיסקונט מממנת את החוגים הללו, לצד צרכים אחרים שעולים כאן.
גם הם מעידים כי הקושי העיקרי הוא להביא את התלמידים משפת הבריכה וחדרי המלון אל כיתות הלימוד. חלקם הגדול עדיין לא מגיע. כדי להביא אותם נעשים מאמצים גדולים, כולל להציע לתלמידי כיתות י"א־י"ב קורס מצילים, שהוא גם רלוונטי במיקומם הנוכחי וגם אפיק תעסוקה. בתחילה ניסה דביר להוציא מכאן סיורים לימודיים באזור מדבר יהודה, המשופע במסלולים ובאתרים יפים ומעניינים, אבל הנוכחות הייתה דלה. "אחרי כמה ניסיונות כאלה הבנתי שכל הסיטואציה שהם חיים בה, עם המלון והבריכה, היא בשבילם טיול שנתי אחד גדול. הם לא היו צריכים יציאה מהשגרה, הם היו צריכים את השגרה", אומר דביר.
לא בודקים בציציות
את המוסדות הללו היה צריך להקים יש מאין, ובפרק זמן אפסי. המספרים הבאים ימחישו את היקף האתגר: בעיר אילת, למשל, קיימים כ־40 גני ילדים; בחודשיים האחרונים נפתחו בה כ־50 מסגרות חדשות לגיל הרך, לצורכי המפונים שהשתכנו בעיר. תושבי הדרום פונו לטווח עצום של מקומות – מקיבוץ מזרע בצפון, דרך חיפה ומועצת חוף־הכרמל, מלונות חדרה ונתניה, ריכוזי מפונים בתל־אביב ובירושלים וסביבתה, מלונות ים המלח, ועד אילת שבקצה הערבה. בכל אחת מהנקודות הללו היה צורך למצוא פתרון חינוכי לילדים מגיל לידה ועד כיתה י"ב.
כדי לעמוד במשימה הקריטית, זנחו במשרד החינוך את ספר ההפעלה הרגיל שלהם, עם כל הרגולציה והפיקוח הענפים. "הנחת העבודה הראשונה שלנו הייתה שיש לתת מענה חינוכי במהירות האפשרית, כחלק מבניית החוסן של האוכלוסייה", אומר רם זהבי, מנהל מחוז דרום במשרד החינוך. כדי להקים ולהפעיל מוסדות חינוך בתנאים ובנסיבות כאלה, היה צורך לשים בצד חלק ניכר מההנחיות הרגילות. למשל, התקן הקבוע של מספר ילדים בכיתה או יחס ילדים־מטפלות במעונות היום. במצב הנוכחי לא מדקדקים בנהלים הרגילים ופותחים גן גם עבור חמישה ילדים וגם אם יש רק גננת אחת אבל כזו שהילדים מכירים. דוגמה נוספת: הדרישות הקפדניות של משרד החינוך בנוגע לתקינת מבנים שעשויים לשמש כמוסדות חינוך, נשכחו לעת עתה. כל חדר פנוי במלון שהיה יכול להפוך לכיתת לימודים גויס למשימה, ללא התקנים והיועצים והבדיקות הרגילות.
התובנה הזו הייתה חשובה גם בנוגע לכוח האדם הנדרש לאיוש הכיתות וגני הילדים שנפתחו. משרד החינוך יצא בקמפיין ארצי שקרא לאנשים להתגייס לתפקידי הוראה בקהילות המפונים. דרישות הסף הושטחו, ובחלק מהמקרים וכאשר זוהה פוטנציאל, גם הדרישה לתעודת הוראה – שגם בשגרה לא בטוח שהיא הופכת אדם למורה טוב יותר – נזנחה. מנהל שהשתכנע בכישוריו ובהתאמתו של אדם מסוים קיבל אותו לתפקיד, גם אם לא עמד בדרישות הסף הרגילות למשרת הוראה. היכרות מוקדמת עם התלמידים, כמו במקרה של מדריכי נוער בקיבוצי העוטף, הייתה יתרון חשוב יותר מתואר ראשון.
למשימה הצטרפו גם סטודנטים להוראה, פנסיונרים של מערכת החינוך, מורים בשנת שבתון, ושלל ישראלים שרצו לעבוד עם הילדים המפונים. משרד החינוך בדק שאין להם עבר פלילי, ראיין אותם באופן מרתוני כדי לבדוק התאמה בסיסית לעבודה חינוכית, ודרש מחויבות לחודשיים לפחות כדי לייצר יציבות לילדים. כל זה כאשר במערכת החינוך מדברים בשנים האחרונות על מחסור גדול בעובדי הוראה. המורים שנשכרו הועסקו במתווה העסקה מותאם, עם תמריצים מיוחדים למי שבאו ללמד באילת ובים המלח. נוסף גם מימון של לינה חמישה ימים בשבוע קרוב למסגרות החינוך, והסעות למורים.
מבחינה מנהלית, כאשר מורים חדשים נקלטים צריך לשבץ אותם בבית ספר מסוים, כאשר לכל בית ספר יש "סמל מוסד" מטעם משרד החינוך. אבל כעת נקלטו מורים למוסדות שקמו אך אתמול, או שמוסדות קיימים פוצלו לשלוחות שונות בכל הארץ. כדי לפתור את הסבך ולהקל על הקליטה יצר משרד החינוך סמל מוסד חדש, תחת השם "חרבות ברזל", שכל המורים החדשים נקלטו אליו, בלי קביעות ועם מעט מאוד בירוקרטיה. תוקף ההעסקה של המורים משתנה בהתאם להנחיות הביטחון ולהארכת שהות המפונים במלונות. כרגע הוא עד סוף ינואר.
האתגר השני היה איתור והכשרת מבנים שניתן ללמוד בהם. מעונות היום וגני הילדים ממוקמים בתוך המלונות, כמה שיותר קרוב להוריהם של הילדים הרכים. הבחירה במיקום הזה נבעה מתוך התחושה שביטחונם האישי של התושבים התערער. האיום שחדר אל הבתים עצמם, אל המקום המוגן ביותר, הביא את ההורים לשמור את הפעוטות קרוב אליהם.
אבל מה שנכון לפעוטות, איננו נכון לתלמידים מכיתה א' ומעלה. מהר מאוד התברר כי קשה מאוד לייצר למידה אפקטיבית בלובי של בית מלון. במקומות שהדבר התאפשר, משרד החינוך שכר מתקנים קיימים כמו הקמפוס האוניברסיטאי באילת או בית ספר שדה עין־גדי, שני מוסדות שאינם פועלים מאז פרוץ המלחמה. ברחבי הארץ הוקמו בחודשיים הללו כ־40 מוסדות חדשים, במבנים שכורים או במבנים שהוקמו בקרוואנים. בתל־אביב, בירושלים, באילת ובנתניה מפעיל משרד החינוך קווי הסעות שאוספים את התלמידים מבתי המלון אל בתי הספר שהוקמו.
אבל כמובן, הקשיים לא היו רק בירוקרטיים. "זו עבודה בתנאים קשים", מתאר זהבי. "הילדים מגיעים עם חוויה סוערת, התא המשפחתי לא במקומו הטבעי, ההורים והילדים מתוחים מאוד. התחרות על הקשב של התלמיד קשה, וצריך לייצר להם מוטיבציה ללמידה בסביבה עם הרבה הסחות דעת".
נשירה שקטה
ליאור הלוי, עד לאחרונה מנהל בית הספר אמי"ת מודיעין, אחראי כעת מטעם הרשת לתלמידים שמשפחותיהם לא הגיעו למלונות המרוכזים והתפנו לקרובי משפחה או שכרו דירות. עבורם הפתרון העיקרי הוא שיבוץ בבתי ספר קיימים בעיר שבה הם נמצאים. חלק מהתלמידים ממשיכים ללמוד דרך זום בבית הספר המקורי שלהם.
"לקח שבוע־שבועיים למפות לאן כל אחד התפנה", מספר הלוי. "גם אחר כך התפיסה הייתה שתושבי שדרות יחזרו לעיר בהקדם, והרבה תלמידים לא רצו ללכת לבית ספר חדש רק בשביל חודש. יש כאלה שעברו בין קרובי משפחה, ולכן לא היו נטועים. הייתה הרבה אי ודאות. גם היום לא כולם הולכים לבית הספר, אבל יש גידול מתמיד בהשמה". הוא מעריך שכ־70 אחוז מהתלמידים המפונים נמצאים בקשר עם בית ספר חדש שקלט אותם, או עם בית הספר המקורי בזום. כלומר, כ־30 אחוזים מצויים על הרצף שבין תפקוד חלקי לחוסר תפקוד ונשירה.
על הנשירה השקטה של התלמידים מדברים גם בבתי הספר וגם במשרד החינוך כבעיה שעוד נצטרך להתמודד איתה. "זאת לא בעיה בלעדית לילדים", מבהיר זהבי, "גם מנהלים בשוק העבודה רואים בחודשיים האחרונים שהעובדים שלהם נטולי מוטיבציה. זו תקופה קשה לכולם, ובוודאי לילדים. יש קיבוץ שנמצא בלב אילת, אבל מסיעים אותם חצי שעה לעין־גדי כדי שהילדים לא יעלו לחדר באמצע יום הלימודים.
"מתוך 2.5 מיליון תלמידים בישראל התפנו מביתם כ־100 אלף, אבל גם 2.4 מיליון התלמידים האחרים חווים את השפעות המלחמה", מוסיף זהבי. "חלקם למדו בזום, חלקם בקפסולות. תלמידי אשקלון חוזרים ללימודים רק ביום ראשון הקרוב, באופן הדרגתי, כי רק עכשיו העיר הפכה ירוקה, הם הפסידו חצי מימי הלימודים שלהם מאז תחילת המלחמה. אין תלמיד אחד שלא ספג פגיעה ברציפות הלימודית. כל המערכת עברה טלטלה".
כרגע עובדים במשרד החינוך על הקמת בתי ספר עורפיים, כהכנה לחזרתם של התושבים ליישובים הנמצאים במרחק של יותר מ־4 קילומטרים מהגבול. מִנהלת תקומה העבירה 140 מיליון שקלים לטובת הקמת תשעה בתי ספר שאמורים להוות תחליף זמני למוסדות חינוך קיימים סמוכי־גדר. גם ביישובים שמרוחקים יותר מהגדר, בית הספר האזורי נמצא לעיתים סמוך יותר לגבול ולא ניתן לחזור אליו עדיין. שבעה מתוכם ייבנו במבנים יבילים, ושניים ישתמשו במבנים קיימים.
אני שואלת מה יקרה עם בתי הספר הללו בתום המלחמה, כשכל התושבים יוכלו לחזור לבתים. "הממשלה מתכוונת להרחיב את ההתיישבות בחבל הארץ הזה", טוען זהבי, "והמבנים ישמשו לתושבים חדשים, לתנועות נוער, חוגים וכדומה. היעד הוא לחזק את ההתיישבות בסְפָר, ולהשקיע ביישובים כדי שלא תהיה שאלה אם לבוא לגור בעוטף".
