אחרי 17 שנים שהייתה לי מסעדה, החלטתי שאני רוצה להיות כמו אברהם אבינו, והקמתי את וילת האירוח הזו. חוץ מהמתחם המפנק, אני מתאמץ מאוד עבור האורחים שלי. אם הם צריכים משהו אני מיד רץ להביא להם. מובן שמשלמים לי, אבל חשוב לי לתת להם בשפע, מהלב. הפידבקים שכתובים ברשתות על הווילה עוסקים רובם ככולם בשירות שאני נותן. אני נהנה מאינטראקציה עם אנשים.
שמחת תורה
בחג היו לי אורחים בווילה, והם ברחו מוקדם בבוקר, עם החדשות הראשונות. במהלך החג שמענו בבית הכנסת שקורה משהו, במוצאי שבת שמענו חדשות. אבל כמו כל עם ישראל הבנו מה קרה לנו רק למחרת. בשבועיים הראשונים לא הצלחתי לצאת מהמיטה. הרגשתי כל בוקר שיש עליי פלטת ברזל, ואז החלטתי להפסיק לצרוך חדשות. אני לא מתעסק במניין ההרוגים – אני לא מסוגל להכיל את זה. אני עסוק בהישרדות האישית שלנו שהיא מאוד לא פשוטה.
שגרת מלחמה
אני משקיע המון אנרגיה בילדים ובמשפחה. לא קל לנו. בשבוע הראשון למלחמה התפנינו לדירה ששכרנו בקצרין, שילבנו את הילדים במסגרות בעיר. לא רק ההקפאה של העסק היא טראומה, גם הפינוי. האוכל, הכביסות – הכול מצומצם. אני מתאמץ מאוד לא ליפול לחרדות כלכליות. אם לא הייתי אדם מאמין הייתי קורס. אם לא הייתי יודע שהקב"ה דואג לי ומפרנס אותי, הייתי קורס לתוך עצמי. אין אוויר.
מצב העסק
מתחילת המלחמה העסק מושהה. פעם אחת נתתי לחיילים שמוצבים באזור להתקלח בווילה, והייתה שבת אחת שהתארחו כאן חיילים בתשלום סמלי, רק לעלויות. צריך להבין שעסק זה לא סרט שעוצרים בכפתור פאוז ומפעילים בכפתור פליי. גם אחרי שתיגמר המלחמה ייקח זמן עד שאנשים יחזרו לצרוך תיירות. אני הקפאתי את המשכנתא, והקפיאו לנו את הארנונה. אבל יש תשלומים שממשיכים לרדת. בינתיים אנחנו אוכלים חסכונות, אבל כמה חסכונות עוד יש לי לשרוף? כמה עסקים עוד יפשטו רגל? אם היינו יודעים שעד פסח נחזור לשגרה – היה אפשר להתמודד. אבל יכול להיות שגם בקיץ לא נוכל לפתוח.
אופטימיות
אני מרגיש שכולנו היינו מבולבלים סביב השאלה "מה אנחנו עושים פה בכלל". סטארט־אפ ניישן וסושי זה נחמד, אבל לא בשביל זה אנחנו כאן. באנו להאיר את האור של הקב"ה בעולם, ועושים את זה באהבה, אחדות ושלום בית. צריך ללמד את כל העולם איך עושים משא ומתן באמונה. להקים פה בית שלישי. אני מאמין שהעיניים שלנו נפקחו.
