שאלת היום שאחרי המלחמה ומי ייקח לידיו את "פרויקט שיקום השכונות" ששמו רצועת עזה, מעסיקה בעיקר את ישראל והמערב. מלבד קטאר, נראה שבמדינות ערב אין קופצים על המציאה. קשה למצוא במזרח התיכון מי שיסכימו להיכנס מתחת לאלונקה ולהפוך את קן הצרעות הפלסטיני למקום שיאפשר ביטחון אזורי. סעודיה ומדינות המפרץ מעבירות סיוע הומניטרי לרצועה, וחלקן אף הקימו בה בתי חולים ומוסדות לימוד לפני אירועי 7 באוקטובר, ששיבשו קשות גם את התוכניות לנורמליזציה בין ישראל לסעודיה ומדינות המפרץ. אך האם המדינות הללו הן הפתרון לרצועה גם במציאות הנוכחית?
בני סבטי, חוקר בתוכנית איראן במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), מסביר כי סעודיה, מדינות המפרץ ומצרים רואות בחמאס איום וגורם חתרני. "מצד אחד הן לא עוצרות את התעמולה הארסית נגד ישראל כדי לא להיתפס כאוהבי ישראל, אבל מצד שני הן לא יכולות לסבול את הרעיון שקן הנחשים הזה יתמקם אצלן בבית. במצרים הוציאו אל מחוץ לחוק את האחים המוסלמים, ארגון־האב של חמאס. הם זוכרים את רצח סאדאת שביצעו האחים המוסלמים, ואת הפעולות שחמאס עשה כדי להפיל את מובארק ולהעלות לשלטון את איש האחים המוסלמים מוחמד מורסי. הם זוכרים את הסיוע של חמאס לטרור בסיני ואת כאב הראש שהם גורמים לנשיא הנוכחי א־סיסי".
הסעודים מצידם הפיקו לקחים מכישלונותיהם שלהם בעבר. "הם נתנו למשפחת בן־לאדן לפעול מארצם, ואל־קאעידה יצא מתוכם ועשה את פיגועי 11 בספטמבר. מדינות ערב יודעות שאם אתה נותן לארגוני אסלאם קיצוני לגדול, בסופו של דבר אתה נפגע מהם בעצמך".
מאחורי הקריאות בעולם הערבי להפסיק את הלחימה הישראלית ברצועת עזה מסתתרת דווקא שאיפה למיגור ארגון חמאס והשבתת פעילות הטרור שלו ושל פטרוניו בטהרן. ההתבטאויות בעולם הערבי, מסביר סבטי, הן חלק מחוקי השכונה: "הסעודים מצהירים שהם בעד פתרון הסוגיה הפלסטינית, ובחודש מאי אפילו אירחו משלחת של חמאס, אולי כחלק מההתפייסות עם האיראנים, אבל זה כמו שכן רע שאתה תקוע איתו ונאלץ לחייך חיוך מזויף כדי להמשיך לחיות. ביקורים והסכמים הדדיים לא מלמדים על אהבה גדולה, ברוב המקרים זה הכרח. בשכונה שלנו החיבוקים והנשיקות באים כמעט תמיד עם סכין בגב".
פרופ' אלי פודה: "ניסיון של סעודיה להשתלט על תיק עזה ייחשב פגיעה באינטרס של קטאר שתומכת בחמאס, ולכן הסעודים לא ימהרו להכניס את ראשם למיטה החולה הזו"
בכיר סעודי בולט שהתבטא בעקבות אירועי 7 באוקטובר הוא תורכי אל־פייסל, בעבר מנהל סוכנות המודיעין הסעודית ושגריר בארה"ב ובבריטניה. "למרבה האירוניה ישראל למעשה תמכה בחמאס", אמר אל־פייסל בנאום שנשא. "השכנה שלנו קטאר שלחה כסף לעזה, ובנקים ישראלים אפשרו לכסף הזה להגיע לחמאס מבלי שאיש היה ערב לכתובת שלו. אפשר בהחלט לומר שישראל אשמה במה שהתרחש בעזה. נתניהו היה עיוור למציאות. הוא חשב שהוא חכם יותר מכולם, והוכח שהוא שגה". לצד הביקורת המעשית על נתניהו, המסר בין השורות הוא שהדובר וארצו התקשו להבין במשך השנים את ההכלה הישראלית כלפי ארגון הטרור.
ברשתות החברתיות בערבית, הביקורת על חמאס גלויה יותר. פרסום ברשת X (טוויטר לשעבר) שזכה לתפוצה רבה, הציג את התרמית של חמאס. "פתאום גילינו", נכתב בו, "שבעזה שגרים בה שני מיליון אנשים – יש 36 בתי חולים, ואילו במדינות ערביות שבהן 30 מיליון תושבים אין בתי חולים רבים כל כך. פתאום גילינו שעזה קיבלה מים, חשמל, גז ודלק חינם מישראל, בעוד שאין שום אזרח ערבי במדינה אחרת שלא משלם את חשבונות המים החשמל והדלק שלו. פתאום גילינו שלעזה הוזרמו בכל חודש 30 מיליון דולר מקטאר, 120 מיליון מאונר"א, 50 מיליון מהאיחוד האירופי ו־30 מיליון מארה"ב – בשעה שמדינות ערביות אחרות טובעות בחובות. פתאום גילינו שעזה לא הייתה נתונה תחת מצור".
ביקורת נוספת על חמאס השמיע גולש סעודי שציטט את אמירתו של יורש העצר מוחמד בן־סלמאן כי כל תהליך שלום בין סעודיה לישראל חייב לכלול חיים מכובדים לפלסטינים. הכותב הסביר שאיראן וגופים נוספים במרחב חששו מהאפשרות שתהליך שלום סעודי־ישראלי יפתור את הבעיהה הפלסטינית, משום שהדבר יפגע בשאיפתם להגיע לשליטה אזורית.
"איראן מתנגדת לנורמליזציה בין סעודיה לישראל כי היא תפסיד מכך", טען הגולש. "גם בהנהגה הפושעת של ארגוני הטרור היו מוטרדים מההתקרבות הזו, כי הם הבינו שאם הבעיה הפלסטינית תיפתר לא יהיה להם עוד למי לבכות ואת למי לחלוב מבחינה כספית. הטבח האכזרי לא נעשה כדי לשחרר את פלסטין, אלא כדי לשבש את מאמצי השלום בין סעודיה לישראל, שעלולים להוביל לסיום הסוגיה הפלסטינית בדרכי שלום".
הכותב הסעודי, שביטא את דעתם של רבים בממלכה, הטיח ביקורת כלפי העולם הערבי והמדינות התומכות בפלסטינים: "המיליציות הפושעות תמיד מסתמכות על התמיכה הערבית העיוורת. הערבים תומכים בסוגיה הפלסטינית מבחינה אידיאולוגית, אבל אסור להיות עיוור אידיאולוגי. חמאס משתמש בנשים וילדים כמגן אנושי כי הם פחדנים. הישראלים לא רוצים להפציץ את האזרחים ונותנים להם הזדמנות לברוח".
אויב משותף
פרופ' קובי מיכאל, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי ובמכון משגב, סבור שישראל צריכה ליזום פתרון אזורי כמענה לבעיית רצועת עזה והבעיה הפלסטינית בכללותה, תוך הכנסת גורמים בינלאומיים. "צריך ליצור משטר נאמנות בינלאומי ברצועת עזה, שסעודיה, האמירויות, מצרים, ירדן ומרוקו יהיו חלק ממנו, בשיתוף ארה"ב, צרפת, גרמניה ובריטניה", הוא אומר. "משטר הנאמנות הזה יקבל מנדט של חמש שנים לשליטה בשטח ובאוכלוסייה, ויבנה תהליך שיקום תוך חניכת אדמיניסטרציה טכנוקרטית מקומית. באופן הדרגתי ואחראי יועברו אליה סמכויות לניהול השטח והאוכלוסייה, עד לשליטה עצמאית. במקביל, הרשות הפלסטינית הנוכחית ביהודה ושומרון צריכה לעבור תהליך של פירוק והרכבה מחדש, ולבנות את יכולות הניהול שלה בשטח. כל זה יימשך חמש שנים תחת המטרייה של הארכיטקטורה האזורית החדשה, שצריכה להתבסס על תהליך הנורמליזציה שנגדע ב־7 באוקטובר בין ישראל למדינות המרחב ובראשן סעודיה".
בשלב הבא, סבור מיכאל, יש לחשוב במונחים של פדרציה פלסטינית שבנויה משתי מדינות בלי קשר גיאוגרפי ביניהן, מדינת עזה ומדינת יו"ש, ואולי בהמשך להתקדם לקונפדרציה ירדנית־פלסטינית. "בשביל זה נדרשות שותפויות חוצות גבולות בנושאי תשתיות, מים, אנרגיה, תחבורה, תיירות, מסחר ועוד, כמובן לצד ייצוב רגל ביטחונית אסטרטגית משמעותית, שתיתן מענה לציר האיראני ושאיפותיו. תנאי נוסף הוא שהחברה הפלסטינית תעבור תהליך של דה־רדיקליזציה, כולל כל התשתית הפסיכולוגית והתודעה הלאומית. היום החברה הפלסטינית חולה בהרבה מובנים; מנחה אותה אתוס שנשען על זכות השיבה והפליטות, שהוא בעצם אי הכרה במדינה ישראלית בכל גבול שהוא, ובנוסף על טרור. כל זמן שאלה שני העמודים של התודעה הלאומית הפלסטינית, לא נוכל להגיע לשום מקום.
"הדבר האחרון צריך להיות שינוי של ההנהגה הפלסטינית ודרישה שהיא תתנער מכל טרור ותמקד את כוחה בבניית כלכלה, חברה אזרחית ותשתיות לאומיות, ולא תתעסק ברדיפת ישראל בטריבונלים בינלאומיים ובקעקוע הפרויקט הציוני. אם השינויים האלה לא יקרו, זה לא יצליח".
גם פרופ' מיכאל מייחס לסעודיה תפקיד משמעותי. "סעודיה רואה עין בעין עם ישראל וארה"ב את האיום של חמאס והאחים המוסלמים על יציבותה שלה ועל יציבות האזור. היא רואה בג'יהאד הסלפי איום משמעותי, ואת איראן כאיום הכי משמעותי. יש פה חיבורים אסטרטגיים עם ישראל, ויש לה מנהיג שמוביל בדרכו תהליכים של רפורמה. הוא רואה עצמו כמנהיג החשוב במזרח התיכון, ורוצה לבנות את סעודיה כשחקן בעל יכולות גלובליות".
מעבר לחיזוקה של סעודיה כשחקן אזורי, פרופ' מיכאל סבור שיש לדחוק את השפעתן של טורקיה וקטאר. "קטאר היא אויב. זו המדינה שהשקיעה הכי הרבה כסף בתמיכה בטרור. היא תומכת מובהקת של האחים המוסלמים וחמאס, ומה שמעניין אותה זה שחמאס יישאר ישות שלטונית ברצועת עזה, ואולי גם בכל המערכת הפלסטינית. ארה"ב חייבת לדרוש מהקטארים לסלק את כל מנהיגי חמאס מאדמתם, לסגור את רשת אל־ג'זירה – הפלטפורמה התקשורתית המסוכנת ביותר בעולם, ולאיים בסנקציות נגד הנסיכות הקטנה שגורמת כל כך הרבה הרס וטרור".
לדעת פרופ' מיכאל, "ארה"ב וישראל ביצעו טעות נוראית וכשל מוסרי בכך שהפכו את קטאר לנסיכת הדיפלומטיה האזורית, ולמוציאה ומביאה בעסקאות החטופים. קטאר, שמימנה את חמאס ואפשרה לו לחולל את הזוועות, משתמשת עכשיו בסיפור הזה כדי להצטייר כמושיעה האזורית, תוך שהיא תוקעת לאמירותים ולסעודים אצבע בעין. היא גם ממנפת את היכולת שלה לקנות בכסף עוד ועוד השפעה בעולם המערבי, בין השאר בשל הריקבון והחידלון של הפרוגרסיבים המטורללים"
מלחמת ערוצים
"היחסים בין סעודיה לפלסטינים תמיד היו בעייתיים, במיוחד מול חמאס ופת"ח", מציין פרופ' אלי פודה מהאוניברסיטה העברית בירושלים וממכון מתווים. "הם תמיד ראו בפלסטינים גורם עוין ומאיים. במישור המעשי, חמאס דפק לסעודיה את כל ההתקדמות לכיוון נורמליזציה, שהם עבדו עליה שנים. בתקשורת הסעודית עסקו בשאלה איך ארגון קטן ולא כל כך חשוב הצליח לפוצץ מהלך גרנדיוזי שהיה בעיצומו. סעודיה הייתה אמורה לקבל במסגרתו גם הסכם הגנה עם ארה"ב, והסכם לתעבורת סחורות מהודו לים התיכון שכבר נחתם. המלחמה תקעה את התוכנית הזאת, והסעודים נאלצו להשעות את המהלכים. יש להם בטן מלאה על חמאס".
פרופ' פודה מצביע על משתנה נוסף בשאלה של כניסת סעודיה לענייני רצועת עזה: התחרות מול קטאר. "רק עכשיו הופשרו היחסים הדיפלומטיים של סעודיה, בחריין, האמירויות ומצרים עם קטאר, אחרי שהבידוד שלה נכשל. היחסים בין סעודיה לקטאר נחשבים היום טובים. ניסיון של סעודיה להשתלט על תיק עזה ייחשב פגיעה באינטרס של קטאר, שתומכת בחמאס ומעוניינת בהישארותו כגורם שליט בעזה. לכן הסעודים לא ימהרו להכניס את ראשם למיטה החולה הזו. בדומה למצרים שעושים הכל כדי להשאיר את הבעיה העזתית לישראל.
עם זאת, פרופ' פודה אינו שולל את האפשרות של מעורבות סעודית דווקא בשם התחרות עם קטאר על שליטה אזורית והאפשרות לגרוף רווחים עתידיים. "בין קטאר לסעודיה יש תחרות במגוון תחומים. סביב המלחמה בעזה אפשר לראות אותה בערוצי התקשורת שכל אחת מהן מחזיקה – אל־ג'זירה של קטאר, שמעניקה יחס מלטף לחמאס, ואל־ערביה הסעודי, הביקורתי יותר. ייתכן שהסעודים יהיו מעוניינים להפחית את ההשפעה הקטארית על רצועת עזה, באמצעות הזרמת כספים ותמיכה ברשות הפלסטינית כגוף שולט בעזה. אם ייווצר מצב שהרשות הפלסטינית תחת אבו־מאזן, דחלאן או כל גורם אחר ישלטו בעזה, סעודיה תתמוך בו עם האמירויות ותדחק את רגליה של קטאר. קטאר מצידה תעשה הכול כדי להישאר בעלת המאה ובעלת הדעה ברצועה.
"אם אפשר היה לשלב את מה שעומדים לעשות בעזה עם הנורמליזציה הסעודית, הדבר היה מאפשר לגורמים רבים, כולל ישראל, לצאת נשכרים. לפני 7 באוקטובר הסעודים דיברו על פתרון לפלסטינים. זה נשאר באוויר. הסעודים לא יכולים להתקדם מול ישראל בלי לעשות משהו משמעותי בעניין הפלסטיני. מה הוא יהיה? לא ממש ברור".
מחלה כרונית
ד"ר אורית פרלוב, מומחית לסעודיה, פוסלת על הסף כל כניסה של הממלכה לבוץ העזתי. "סעודיה לא תיכנס לעזה ולא תחליף את קטאר. כל הדברים האלה הם חלומות באספמיה, זה לא יקרה. סעודיה למודת ניסיון, והיא לא מתכוונת לזרוק את כספה לבור שחור חסר תקווה ששמו רצועת עזה. היא עשתה את זה עם הלבנונים אחרי מלחמת לבנון הראשונה והשנייה. קנו את כל הבנקים, השקיעו בכל המנהיגים הסונים, וזה הסתיים בעוד מעורבות איראנית, גניבת כספים לחיזבאללה, קריסת הבנקים והיעלמות המפלגה הסונית בראשות סעד אל־חרירי.
"אותו סיפור היה בעיראק. האמריקנים הפילו את סדאם חוסיין, ואחרי שנים החליטו שהם רוצים לשקם את עיראק. הסעודים קנו את הבנקים במטרה לשקם אותם כדי שהאיראנים לא ייכנסו לוואקום, וגם זה נכשל. אותו הדבר בתימן. ביקשו מהסעודים לשים כסף כדי לבנות ממשלת מעבר שתמנע השתלטות חות'ית, ובסופו של דבר החות'ים בסיוע איראן השתלטו על תימן. לסעודים נמאס להיכנס למיזמי שיקום בחסות אמריקנית ולעבוד עם טרוריסטים. במקום שהאיראנים נמצאים יש טרור, ולא יצמח שם שום דבר טוב ששווה להשקיע בו.
"הסעודים יהיו מוכנים לשלוח סיוע מסוים, איחוד האמירויות תהיה מוכנה ללכת רחוק יותר ולהקים בתי חולים, מסגדים, בתי ספר ומתקני התפלה, אבל הם לא ייתנו משכורות ולא יהיו חלק מצוות ערבי משותף שיגן על ציר פילדלפי מהברחות נשק. לצערנו, הצרה הפלסטינית היא צרה של ישראל ואיש לא ייקח אותה מאיתנו. אף אחד גם לא יעלים את הקטארים, היחידים שמוכנים לממן את רצועת עזה ולתת משכורות למי שישלטו בה.
"יש שלושה דברים שמשותפים למפרציות, שמבחינתם אסור שיתרחשו: התחזקות של איראן שתאיים עליהם, התחזקות של האחים המוסלמים שמאיימים על כל מדינה סונית, ואביב ערבי נוסף שיעורר מחאה עממית בתוכן. לכן, גם אם הן יכריזו על כוונה להיכנס לנושא העזתי, בשורה התחתונה זה לא יקרה".
פרלוב מתבססת על תקדימים היסטוריים: "אף אחד לא הולך להשמיד את חמאס, כמו שקואליציה של 85 מדינות לא הצליחה להשמיד את דאעש שעדיין פעיל בסוריה, וכמו ששני מיליארד דולר, 20 שנות לחימה וארבעה נשיאים אמריקנים לא הצליחו להשמיד את הטליבאן ששולט כעת באפגניסטן. צריכים להיות ריאליים: חמאס לא יושמד וחיזבאללה לא ייסוג אל מעבר לליטאני".
את המתווה לסיום מלחמת לבנון השנייה ב־2006 רואה פרלוב כמקרה חיובי של התגייסות בינלאומית, ומציינת שגם הוא לא הסתיים טוב. "הייתה החלטה 1701 של מועצת הביטחון, הייתה כניסה של כוח יוניפי"ל והשקעה כספית סעודית, ותראה איפה הלבנונים נמצאים היום, איפה חיזבאללה ואיפה המדינה.
"המקרה של לבנון לימד לקח גם מדינות נוספות, לא רק את סעודיה. צרפת למשל לא מוכנה להיכנס לקואליציה הימית עם האמריקנים נגד החות'ים, אף שזה משרת את האינטרסים הישירים שלה. גם הסעודים עצמם נמנעים מלהיכנס לקואליציה הזאת. מאחורי הקלעים הם מיירטים ירי, כמו המצרים והירדנים, אבל הם לא ייכנסו למלחמה ישירה מול החות'ים, וגם במקרה הזה הצרה הזאת על הראש שלנו. אנחנו חיים במזרח התיכון שחולה במחלה כרונית, וכל הזמן נצטרך לנהל מדיניות כיסוח דשא כדי להבטיח שהטרור לא ירים ראש".
