שלושה חודשים אחרי מתקפת הטרור האיומה על יישובי הנגב המערבי, קיבוץ בארי נראה כמו מצבה אילמת לטבח הנורא. בשׁוּרת הבתים החיצונית שמקיפה את היישוב שולט הצבע השחור, מלווה את הבאים פנימה במשחק של אור וצל, בין הבתים שנפגעו ובין אלה שעדיין מוקפים בצמחייה ירוקה. בשלהי אוקטובר עוד אפשר היה למצוא כאן תרמילי קליעים בשבילים ושלוליות דם בבתים. תושבים כמעט לא היו כאן, רק קבוצות דיפלומטים ואנשי תקשורת מרחבי העולם. התחמושת כבר איננה ורוב כתמי הדם נוקו גם הם, אולם התושבים עדיין שוכנים בגלותם, במלונות שונים ברחבי הארץ. הטנקים שניצבו אז בכניסה לקיבוץ ממתינים לכניסה הקרקעית, עושים כעת את עבודתם ברחבי הרצועה, רועמים ומקפיצים את אלה שטרם התרגלו למוזיקה של העוטף, לקולות המלחמה.
על בתי בארי, כמו גם על בתים ביישובים האחרים באזור המותקף, תלויות כרזות עם תמונות בני הבית שלא חולצו ממנו בשלום. כרזות הנרצחים נושאות את תמונותיהם, בליווי כיתוב באנגלית, שמכריז לצד שמם: Brutally murdered in this house – נרצח באכזריות בבית הזה. הכרזות שנושאות את פניהם ושמותיהם של החטופים, דורשות להחזיר את השבויים הביתה עכשיו. בחלקן נוסף עדכון מאוחר, שמציין את מספר הימים שבהם הוחזקו המצולמים בשבי חמאס עד שחזרו במסגרת העסקה שנחתמה עם ארגון הטרור, או עד שנרצחו בשבי.
בקדמת בית משפחת רותם מתנוססות שלוש כרזות כאלו, ועליהן פניהן של האם רעיה והבת הילה, וגם זו של השכנה־החברה אמילי הנד בת התשע, ששהתה בביתם במהלך החג, נחטפה ממנו ושבה בהמשך. על כיסאות פלסטיק מלפנים יושבות רעיה והילה עצמן, לוקחות חלק במסיבת עיתונאים יוצאת דופן שאורגנה על ידי מטה המאבק לשחרור החטופים. מול סוללת המצלמות ומכשירי ההקלטה יושבים גם עמית שני בן ה־16, ששוחרר לפני כחודש, ובני משפחתם של האחים אלי ויוסי שרעבי, השכנים שמוחזקים עדיין בשבי: נירה, רעייתו של יוסי, ושתיים משלוש בנותיהם – אורן ואופיר. לצידן יושב ומחזק הדוד, שרון שרעבי, מחבק כאשר מי מהן קופצת בבהלה למשמע הבומים העולים ממרכז הרצועה הקרובה כל כך. גם האם נירה מנסה לחזק ולהרגיע את הבנות, אבל המבט החושש שלהן מופנה בתנועה לא רצונית לאחור, כמו מחפש את חדירת המחבלים האפשרית.
נירה כבר הייתה פה כמה וכמה פעמים. שוב ושוב היא באה לספר את סיפורה של משפחת שרעבי לקבוצות שונות, לצד הבית המפוחם שלה הצמוד לבית רותם. הבנות, לעומת זאת, הגיעו הנה היום במיוחד. "קוראים לי אורן ואני בת 13, זו הפעם הראשונה שלי בבארי מאז ה־7.10", היא מקריאה מהדף מול העיתונאים, שהתבקשו שלא לפנות אליה ולדוברים האחרים בשאלות ספונטניות, נוכח הרגישות. "הפחיד אותי להגיע לכאן", ממשיכה אורן. "זה הקיבוץ שבו נולדתי וגדלתי, עם המשפחה והחברים שלי, אבל אחרי כל מה שעברנו כאן קשה לי להיות כאן, וחששתי לבוא. אבל אני מתמודדת עם הפחד, כי הדבר המפחיד ביותר הוא שאבא שלי חטוף בעזה עכשיו כבר 87 ימים ולילות".
אורן מספרת שאבא הבטיח שישחקו יחד כדורגל במוצאי שבת, כרגיל. הוא נהג לאמן ולעודד אותה, והגיע לכל משחקי הקבוצה שלה. אלא שבאותו מוצאי שבת הם כבר לא היו יחד. יוסי הצליח להחזיק את ידית הממ"ד בפריצת המחבלים הראשונה לביתם, אולם כוחו לא עמד לו בניסיון הפריצה השני. נירה והבנות הובלו לדשא הסמוך, כשהן צופות באבי המשפחה נכבל ונלקח משם עם הנערים אופיר אנגל ועמית שני.
"הפחיד אותי להגיע לכאן", אמרה אורן שרעבי בת ה־13. "זה הקיבוץ שבו גדלתי, ואחרי כל מה שעברנו קשה לי להיות כאן. אבל אני מתמודדת עם הפחד, כי הכי מפחיד שאבא שלי חטוף בעזה כבר 87 ימים ולילות"
"אבא לא הוריד את העיניים מאימא", מציינת אורן בקול רועד, שמסגיר את המבוכה והקושי שלה במעמד הזה. "הסיעו אותם משם, ואז המחבלים ששמרו עלינו פתאום רצו והשאירו אותנו לבד". בנות המשפחה מצאו מחסה ושהו בו, עד שחולצו כמה שעות מאוחר יותר. באותה שעה נחטף גם דוד אלי מביתו, לא רחוק משם. רעייתו ליאן ובנותיהם יהל ונויה נרצחו. האחיינית אופיר מספרת עליו. אחריה נשמעות עדויותיהן מהשבי של עמית שני ושל הילה ורעיה רותם. כולן מסכמות בתביעה להשיב את החטופים.
ריח השריפה עומד עדיין בבית משפחת רותם, כמו גם בבתים אחרים שהורשינו להיכנס אליהם. לא רק עבור רבים מהעיתונאים זהו ביקור ראשון בבתי בארי ההרוסים אלא גם עבור הילה, שנכנסת בהיסוס אל ביתה החרב, מוקפת קרובים ואנשי חוסן. אחריה נכנסים בתורנות עשרות עיתונאים, שמבקשים לצלם ולתעד את פיסת ההיסטוריה המחרידה שקרתה כאן. עבור הילה זה איננו טיול מסקרן כי אם ביקור בית מטלטל: חפצים מוכרים מפוחמים, ריהוט שהושחת, אינטימיות ביתית שחוללה. חלון המטבח הפרוץ משמש מסגרת לתמונה פסטורלית של הדשא והעץ שניבטים מהחצר, כאילו שום דבר לא קרה כאן, מטרים בודדים מהם.
אפר ואבק
מכאן אנחנו עוברים לחצר הצמודה של משפחת יוסי שרעבי. "אנחנו עומדים פה מתחת לבית, הבית שלי ושל יוסי, של אורן, של אופיר ושל יובל", אומרת נירה, אחרי שהיא מודה מקרב לב לכל מי שבא לשמוע. "אומרים שהבית הוא הלב, לא משנה איך הוא נראה ובאיזה מצב הוא. אז הלב שלנו כאן. לא משנה כמה פעמים אני מגיעה לכאן, בכל פעם מחדש אני לא מצליחה להתרגל למה שקרה פה. לא ניתֵן שזה יקרה פעם נוספת, ואנחנו צריכים עזרה של כל אחד מכם להפיץ את הסיפור הזה בכל העולם. אנחנו עם חזק, עם שיודע להרים את עצמו כל פעם מחדש, וזה מה שיקרה כאן".
אנחנו ממשיכים לתחנה הבאה, בית משפחת שני. שם ממתין לנו עמית, מיישר את הכרזה שהוא מככב בה, זו שנתלתה בימים שבהם שהה בעזה וגורלו היה לוט בערפל. אחרי סיור קצר בבית ההרוס, שאָלת בייסבול עדיין מונחת על שולחן פינת האוכל שלו לטובת התגוננות, אנחנו מגיעים לביתו של אבי שרעבי. כמו הגיסה נירה, גם שרון כבר למוד שיח תקשורתי. ליד תמונת אחיו הוא מבקש שנזכור את תפקידנו כאן, כאנשי תקשורת ובעיקר כעם. "בימים כתיקונם הייתי אומר לכם ברוכים הבאים לבית של אבי ואלין שרעבי, אבל היום אני אומר לכם ברוכים הבאים להיסטוריה של עם ישראל", הוא פותח, בעוד נירה מיישרת לרגע את הכרזה עם תמונתו של גיסה אבי, כמו דואגת לשלומו ככל יכולתה, לפחות כאן.
"הזירה הזו היא זירת מלחמה. ברדיוס המצומצם הזה נרצחו ליאן, נויה ויהל. המשפחה שלנו", ממשיך שרון. הוא משתתק לרגע, ואז מוסיף: "לא נרצחו, נשחטו. הן אפילו לא אחוז אחד ממה שקרה פה באמת, אבל כל עם ישראל צריך לעלות לכאן לרגל כדי לראות את התמונות שניסו להכחיד, את עם ישראל שניסו להוציא אותו מהמקום הכי שלֵו במדינת ישראל, הכי בטוח. מפה נכנסו טרוריסטים מחבלים, הוציאו את אלי מהממ"ד, מהמקום המוגן, ולקחו אותו לעזה כמו שלקחו את יוסי. הם עדיין לא פגשו אחד את השני, הם לא יודעים אחד על השני. הגורל שלהם הוא לא רק להיות אחים. הגורל שלהם מחבר את הסיפור של כל עם ישראל בשבעה באוקטובר. אנשים שנרצחו, שנחטפו, שנחצו, של חיילים ואזרחים שמסרו את נפשם למען מדינת ישראל.
"אני מאוד מקווה שהסיפור הזה, שהראיות האלה שתראו בפנים, יהדהדו בכל לב של כל אחת ואחד מאיתנו. שהמציאות הזו תיגע בכל אותם רגעים ושיקולים של מקבלי ההחלטות להוציא את החטופים שנשארו שם ושאנחנו לא משאירים אותם מאחור. זו המחויבות של כולנו, אלה הערכים שגדלנו עליהם. לא עוזבים אף אחד בשטח אויב".
כמו בבתים רבים בקיבוץ, גם כאן הממ"ד הצנוע משמש כחדר של אחד מבני המשפחה. מיטה רחבה, ארון פרוץ. דווקא כאן, המטבח והסלון נותרו כמעט מסודרים. מישהו חי פה חיים רגילים, פרקטיים, נעימים. מישהו קישט את הקירות ובחר שמפו שזרוק עכשיו באמבטיה פצועה. כלים מכלים שונים מתערבבים אלה באלה, עם אפר ואבק.
את המנגינה הזאת
ריח השריפה בביתו של שגיא שיפרוני, שהציל את בתו בגופו ונכווה קשות ברגלו בשעת חילוצם, מלמד שגם באוויר הפתוח, גם אחרי תשעים יום של רוחות וגשם, החורבן עדיין כאן. דבר לא נשאר בבית הפצוע והשחור הזה, למעט פריטי לבוש של הילדה, שעדיין ממתינים לה על חבל התלייה במתחם רבוע ששימש כחדר כביסה. מעבר לשביל הצר, בניגודיות בלתי אפשרית, עומדים על תל בתים מוריקים ושופעים ריח פריחה.
ניגודיות דומה אנחנו מוצאים בין קולות ההפצצות ברקע לצלילי מוזיקה ושירה שעולים ממרכז הקיבוץ. "את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק", בקולה של מירי אלוני – ספק הקלטה ספק חיקוי. הקולות הלכו והתחזקו ככל שהתקרבנו לבית משפחת יהודית ושמוליק וייס, סיפור משפחתי שעקבנו אחריו כאן מקרוב. גופתו של שמוליק זוהתה שבוע אחרי התופת, יהודית חולת הסרטן נחטפה לעזה.
"אנחנו יודעים שהיה קרב בבית ההורים", סיפר הבן עומר בריאיון למוסף דיוקן לפני חודשיים, כאשר נפגשנו במלון דיוויד בים המלח. "שבוע אחרי נסעתי הביתה. הבית שרוף לחלוטין – מטבח, סלון, הכול. אין זכר לשום דבר, חוץ מהממ"ד והחדרים הקרובים אליו, שהם מפויחים אבל איכשהו האש לא הגיעה אליהם. רואים שהיה קרב בממ"ד. ריססו על הדלת מבחוץ עם קלצ'ניקוב, ורואים שגם אבא ירה מבפנים. יש תרמילים וקליעים של הנשק שלו בכל אזור החדרים. יש כתם דם גדול, ולידו מצאתי מילון ערבי עם הוראות איך לומר דברים מסוימים בעברית, איך להפעיל את הנשק, איפה מזכיר הקיבוץ גר ועוד ועוד. הם באו מוכנים. הדף הזה היה מקופל ליד הממ"ד. התיאוריה שלי, כך אני מקווה, שאבא חיסל את המחבל הזה והדף נשמט לו מהיד".
באותו ריאיון סיפר עומר כי בטיהור המדוקדק שבוצע בבית "לא מצאנו דרכונים וארנקים, לא מחשב ולא כספת ולא את האקדח של אבא. נראה כאילו דרשו את הכספות והדרכונים. אנחנו יודעים שלאנשים אחרים לקחו דברים כאלה. לאימא היו המון תכשיטים, אבא אהב לקנות לה תכשיטים. לא מצאנו הכול, אבל יש חלק". עומר קיווה אז שאימו תשוב מהשבי בחיים, והבהיר: "חילצנו בגדים ותכשיטים, שכשהיא תחזור – והיא תחזור – נוכל לתת לה". ואולם עוד לפני פרסום הריאיון נודע שיהודית נרצחה בשבי. גופתה אותרה על ידי לוחמי צה"ל והובאה לקבורה זמנית לצד שמוליק בעלה, עד שיוכלו להיטמן למנוחת עולמים בקיבוץ שכה אהבו.
בבית משפחת וייס, כל המראות והסיפורים ששמעתי מבנם ומשתי הכלות צפים מחדש. מדריכי הסיור מאפשרים לנו להתעכב מעט בבית. אני מחפשת סימנים לחדרים שעומר סיפר עליהם, מדמיינת את מקום נפילתו של שמוליק, את פניה של יהודית שעה שנלקחה מכאן, דווקא כשהגיעה תקוות החלמה למחלת הסרטן שלה. אכן דבר לא נשאר. ארונות המטבח נמסו באש המאכלת, כלים ספורים נותרו שלמים ומפויחים.
ארכיאולוגיה של ההווה
אנחנו יוצאים מהדלת האחורית למרפסת, שם ממתינים לנו, על במה שמוצבת בין חורבות הבית – נגן קלידים, תופים, זמר מצויד בגיטרה, וזמרת ליווי. צלמי הערוצים מחליפים ביניהם מבטים תמהים, עד שהאיש והגיטרה פותח בדברים: "אני דניאל וייס, בנם של שמוליק ויהודית וייס", הוא מציג את עצמו, ודממה מתוחה יורדת על הנוכחים. "אנחנו עומדים על חורבות הבית של ההורים שלי. פה אבא שלי נרצח, מפה אמא שלי נחטפה. אנחנו חמישה אחים, היינו ארבעה בקיבוץ באותו יום. שבוע אחרי שבעה באוקטובר קיבלנו את ההודעה על אבא, וב'שלושים' שעשינו לו – חודש ושבוע אחרי – קיבלנו את ההודעה והגופה של אימא".
דניאל נושם עמוק לפני שהוא ממשיך בדבריו, על רקע קולות המלחמה שעולים מעזה. "אנחנו כאן כי בחרנו לחיות. בחרנו להתחבר דרך המוזיקה ללבבות אחד של השנייה. מה שירשתי מההורים שלי זה את ההסתכלות על האור בין כל הקושי וכל הדברים הנוראיים שקורים. בעזרת המוזיקה אנחנו מצליחים להתחבר לזה. אני מודה לכם שבאתם, זה רגע מאוד מאוד מרגש עבורי, סגירת מעגל מטורפת".
ואז הצלילים מתחילים להתחבר. דניאל והזמרת שלצידו שרים את "מוכרחים להמשיך לנגן", והקהל הצנוע משיב להם בשירה ובמחיאות כפיים. דניאל הנרגש מודה בהנהון, ומבקש לשיר את "אני גיטרה" ששמוליק אהב כל כך, תוך שהוא מנגן בגיטרה הראשונה שאביו קנה לו. הקהל מוצף דמעות כשהוא שר את הבית האחרון: "אני גיטרה, הייתי פעם עץ אולי, ובתיבת התהודה אני זוכר את כל מי שניגן עליי, ואני אומר…", דניאל לוקח נשימה עמוקה, מפנה את מבטו אל קירות הבית החרב, ואומר: "אבא, אימא, תודה".
המופע, חלק מהרכב בשם "הפרויקט של דורון רפאלי" ("הם מגדלים אותי", אומר דניאל), המשיך עם שני שירים נוספים, הפעם דואטים עם הזמרת המיתולוגית מירי אלוני בכבודה ובעצמה, שאכן הגיעה למקום בכיסא גלגלים. קולה העוצמתי, יחד עם זה של דניאל, הרעיד את בארי בשירת "השמש תידום בין עזה לרפיח", בקול חזק ונחוש מאי־פעם. השניים השלימו את המופע עם השיר "ימים של שקט", רגע לפני שהקהל, אנשי תקשורת בעיקר, ניגש לחבק, לחזק ולהתפזר.
הדרך חזרה לשער הקיבוץ מהדהדת את הסיפורים הרבים ששמענו בשלושת החודשים האחרונים. התמונות המוכרות כמו הפכו חלק מאיתנו, חלק מספר הזיכרונות הקולקטיבי. מכאן יצאו אנשי הקיבוץ – מי לקבורה, מי לשבי, ומי חולץ בחשש כבד מפני מחבלים שעוד הסתובבו עם נשק בשטח. טיהור בארי נמשך ארבעה ימים, במהלכם נהרגו תושבים, אנשי כיתת הכוננות ולוחמי צה"ל. בנות שרעבי מסתובבות גם הן איתנו בין הבתים, סקרניות לא פחות. "פה הסתתרנו, לא?", שואלת אחת מהן, וליבנו מחסיר פעימה יחד איתן.
מישהו מדבר על הבתים שנראים כאילו איש לא נגע בהם, לעומת אלה הסמוכים שנשרפו עד היסוד לאחר שבערו במשך שעות ארוכות עד שלא השאירו זכר לדיירים. הבתים הללו הכניסו סעיף חדש ומצמרר לעבודת השטח של ארכיאולוגים בישראל: חקר ההיסטוריה העכשווית. "נקווה שהם נרצחו לפני שנשרפו", לוחשת מישהי. אחר מושך כתפיים, "מי יודע, מי יודע", ומישהי מנסה לנחם: "אולי הם לפחות נהרגו קודם משאיפת עשן".
גם בחלק מהבתים הנקיים מפיח מתנוססות כתובות בערבית, מזכירות שמדובר בשקט מדומה. באחד מהם מתנוסס שם של פורע, באחר גרפיטי מתגרה של "גדודי אל־קודס", הזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי. שנאה שחורה על גבי דופן לבנה. אם תרצו, כתובת על הקיר.
