שלושה חודשים אחרי שבתם הבכורה אורי נולדה, הייתה אמורה נטע יוסף־מרדכי לחזור ביום ראשון השבוע לעבודתה כמתמחה במשרד עורכי דין, עם תום תקופת הלידה. היא הייתה עסוקה בארגון ביתם בתל־אביב לקראת החזרה לשגרה החדשה, ואז נשמעו הדפיקות בדלת שבישרו את הנורא מכול: בעלה, רועי יוחאי יוסף־מרדכי, נהרג ברצועת עזה מירי של מחבל חמאס.
מאז פרוץ המלחמה הגיע רועי הביתה לשלושה סופי־שבוע בלבד, אחד מהם היה בשבוע שעבר. "הוא הגיע ביום חמישי ב־12 בלילה, חיכו לו שניצל ופסטה כמו שהוא אוהב", משחזרת רעייתו את פגישתם האחרונה. "ביום שישי בבוקר הוא הלך עם אורי לחוג שחייה לתינוקות, וחזר לישון איתה צהריים. צילמתי אותם מחובקים. באחת בצהריים ביום שישי הוא כבר יצא חזרה לצבא. למחרת, פחות מ־24 שעות אחרי שראיתי אותו, הוא נהרג". לפני כן עוד הספיקו להתכתב מעט. "הוא היה עם טלפון חלק מהזמן. שאלתי אותו מה קורה, הוא כתב לי שכיף לו ושהכול בטוח".
כשהיא עטופה במשפחתה, אימה דליה ואביה, אלוף במיל' יואב (פולי) מרדכי, ששימש כמתאם פעולות הממשלה בשטחים, ראש המנהל האזרחי ודובר צה"ל, נטע מקבלת את האבלים בבית הוריו של רועי בראש־העין.
"אי אפשר להימנע מהמחשבות האלו, זה בלתי נמנע", היא אומרת על ההתמודדות שלה מאז פרוץ המלחמה. "על כל מחשבה לא טובה שעלתה לי, ישר הייתי מדמיינת בראש איך הוא חוזר הביתה, ומה נעשה בחופשה בקיץ לפני קבלת התפקיד הבא. התמקדתי במחשבות חיוביות".
זה תסריט שדיברתם עליו, שיכול לקרות לו משהו?
"אם רק הייתי מעלה אפשרות שחלילה יקרה משהו, הוא ישר אמר 'נטע, זו לא שיחה רלוונטית, לא מדברים על זה בכלל'. הוא היה כזה אמיץ, לא פחדן בכלל. היינו צוחקים על זה. הייתי אומרת לו 'בכל פעם שאתה צריך לקבל החלטות בתוך עזה, תדמיין שאני יושבת לך על הכתף ואומרת לך להיזהר'. על הדברים הכבדים באמת הוא לא רצה לדבר, כדי לא להיכנס לפחדים האלו".
צניעות ועדינות
רועי שירת בצה"ל כמעט 13 שנים. רוב הזמן היה חוזר הביתה פעם בשבועיים. בקיץ הוא היה אמור לקבל דרגת סגן־אלוף ולהתמנות למפקד גדוד 50. "זה היה תפקיד החלומות שלו, להיות מג"ד, הוא אמר 'אחרי מג"ד אני יכול להשתחרר בלב שקט'. כשהוא קיבל את המינוי זה היה יום מאושר, הוא התקשר אליי עם דמעות בעיניים. שמחתי שעכשיו הוא יודע שהוא תותח כמו שאני יודעת, כמו שכולם יודעים. שהוא אלוף במה שהוא עושה ומקבל את החותמת שהוא ראוי".
"הוא תמיד חשש שהוא לא תורם מספיק בצבא, 'אולי אני יכול לתרום יותר במקום אחר'. אמרתי לו 'מה אתה רוצה יותר מזה? אתה עוד רגע מג"ד, מה יותר משמעותי מלהיות סגן אלוף?' היו לו את הערכים של שמירה על המדינה והמשמעות הביטחונית של התפקיד, אבל בסוף אלו היו האחריות והאהבה שלו לחיילים. אני זוכרת איך פעם ביום שישי הוא יצא הביתה, היינו יחד ברכב, והוא אמר שהוא צריך לעשות רגע ביקור בית וזה לא ייקח הרבה זמן. כשהוא הגיע לחייל הוא גילה שהמקרר ריק. הוא הלך לעשות קניות, הניח להם בדלת והלך. עכשיו בשבעה סיפרו לי על חייל שהמשקפיים שלו נשברו ולקח זמן עם הפרוצדורה של הצבא, אז הוא נתן לו את כרטיס האשראי שלו ללכת לקנות משקפיים. אני לא מופתעת, ידעתי עם מי התחתנתי, אבל זה כיף לשמוע ולדעת את הדברים האלה".
רועי שירת כמפקד מגמה בבסיס אימונים של חטיבת הנח"ל, ולא היה אמור להשתתף בלחימה. אך הוא החליט שבמקום לחזור הביתה בסופי שבוע, הוא יצטרף לחבריו בגדוד 931 של חטיבת הנח"ל, שהוא שירת בו כמ"כ, מ"פ ומ"מ, ויילחם איתם. "הוא אמר לי 'זה הדור שלנו שעכשיו צריך לעשות את זה, בשביל זה התגייסתי, אני לוחם. זה שאין לי תפקיד עכשיו בלב הלחימה, לא אומר שאני יכול להרשות לעצמי לא להילחם. אני רוצה להיות מג"ד טוב יותר, אני רוצה לבוא עם ניסיון, אין מצב שגדוד שלי נלחם ואני אהיה המג"ד שלו עוד כמה חודשים, ואני לא איתו בפנים'", היא מצטטת.
זו הייתה התלבטות מבחינתך אם לאפשר לו להיכנס לעזה?
"הבנתי אותו, אנחנו באים מאותם ערכים, וזה היה לו מאוד חשוב", אומרת נטע, שגדלה בבית צבאי ושירתה בעצמה שנים רבות בקבע. "ברגע האמת אמרתי לו שאכפת לי מהבית ואכפת לי מאורי, אבל באותה נשימה אמרתי לו שאם אני הייתי במקומו לא הייתי שואלת אף אחד. האמירה שלו הייתה ש'אם תגידי לי לא, אני לא נכנס'. אמרתי לו 'אני בחיים לא אגיד לך לא. כשאתה בבית אתה לא רגוע, וכשאתה נכנס אתה יודע שאתה עושה משהו'".
הם הכירו בשנת 2014, בשירות הצבאי. הוא היה אז מ"מ מרגמות בחטיבת הנח"ל, היא פיקדה על מדריכות מרגמות. הקשר נוצר במהלך תרגיל משותף. "באתי מבסיס שיזפון לביסל"ח (בית הספר למפקדי כיתות ומקצועות חיל הרגלים; ע"ג) לארבעה ימים, זמן ממש קצר ולא מהותי. המשכנו לדבר קצת אחר כך, אבל זה לא הרגיש לי חריג כי שמרתי על קשר מקצועי עם רוב הקצינים שם. הרגשתי פערים, ולא הבנתי לאן הקשר הולך. הוא בא מבית דתי ועשה הכול בצורה צנועה ועדינה שמאוד מאפיינת אותו. עד שחבר משותף של שנינו דיבר איתי והבנתי שזה הכיוון. אבל אז התחיל צוק איתן ורועי נלחם שם, וכמעט ארבעה חודשים דיברנו רק בטלפון ובהודעות. רק אחרי שהכול נגמר, כשהוא יצא לשבת הביתה, נפגשנו במוצאי שבת עד הבוקר, ומשם לא נפרדנו".
ביום העצמאות לפני ארבע שנים החליטו להתחתן. "רועי חזר אז מחודש בחו"ל. הוא היה מחובר ליום הזיכרון והיה לו חשוב להגיע. כשיצא יום הזיכרון הוא הציע לי נישואים. הוא דיבר על הסמליות של יום העצמאות, ושחשוב לו שנקבל את ההחלטה להקים בית דווקא בימים האלה". אחרי חצי שנה הם נישאו.
"היינו מטיילים הרבה, רועי ממש אהב לטייל וסחף אותי איתו", מספרת נטע. "הוא מאוד אהב את הצפון, הכיר כל פינה ברמת הגולן. ידע להגיד בכל מקום איפה יש מעיין שווה, באיזו תצפית כדאי לשבת. אהבנו ללכת למסעדות ולאכול אוכל טעים. יש לנו אופי שונה ותחביבים אחרים, רועי היה עושה המון ספורט ופעילויות, ואני אוהבת להיות עם חברים. הוא לא היה המון בבית, אז בעיקר ניצלנו את הזמן להיות ביחד עם המשפחה".
"שנא שאומרים שהוא דתל"ש"
רועי, בן 31 בנופלו, נולד וגדל בצפת לאלי ואביגיל יוסף, והיה אח לשישה. למרות המרחק הוא הלך, כמו אחיו הגדולים, ללמוד בישיבה־לצעירים שעל יד ישיבת מרכז הרב בשכונת קריית־משה בירושלים. משם המשיך למכינה התורנית "נטע שורק" באפרת. הוא החל את שירותו הצבאי בגיבוש לשייטת, אך בהמשך פנה לשרת בחטיבת הנח"ל.
אחד מציוני הדרך המשמעותיים בחייו של רועי היה הפיגוע שהתרחש בשנת 2008 בישיבת מרכז הרב, כשהוא בן 16. "כשהכרנו הוא לא סיפר על הפיגוע", אומרת נטע. "אני לא באה מהעולם הדתי, ולא הבנתי את השיח סביב הישיבה כשאמרו לי שהוא ממרכז הרב. ככל שעברו השנים הוא סיפר לי יותר פרטים. הוא הלך עם שני חברים לקנות פחיות במכונה ליד הישיבה, היה חסר להם כסף ורועי עלה לחדר להשלים. כשהוא ירד הוא ראה את שתי הגופות שלהם. מאותו רגע הוא הכווין את הכוחות לטיפול בפיגוע. בשנייה שהפיגוע נגמר הוא השיג טלפון כדי להתקשר אל ההורים שלו ולומר להם 'אבא, אימא, היה פיגוע בישיבה, אני בסדר'. הוא היה אומר שזה הדבר הכי חשוב שהוא עשה אי־פעם. מבחינתו העניין הגדול מהפיגוע זה הכיבוד הורים, שלא הייתה להורים שלו שנייה אחת של פחד שחלילה קרה משהו לילד שלהם".
"מה שקרה בפיגוע במרכז הרב היה חלק בלתי נפרד ממנו, חברים מאוד קרובים שלו נרצחו. כל מי שמכיר אותו לפני ואחרי אומר שהאש שהייתה בו הפכה ללהבה"
הפיגוע שרועי חווה מקרוב כל־כך השפיע עליו בדרכים רבות, אומרת נטע. "חברים מאוד קרובים שלו נרצחו. מה שקרה בפיגוע היה חלק בלתי נפרד ממנו. הכול היה קשור לשם באיזושהי צורה. כל מי שמכיר אותו לפני ואחרי אומר שהאש שהייתה בו הפכה ללהבה. תמיד היה לו אופי סקרני, שובב ומרדני, שונא גבולות. הרגשתי עליו שהוא מאוד חייב לחיות את הרגע. אם בא לו לעשות משהו הוא עושה. הוא לא דחה כלום, לא חיכה לשום דבר. לא רק במעשים, גם בתחושות ובלהגיד לאנשים מה שהוא מרגיש.
"באחת השנים, בדרך לאזכרה של חברים שלו מהפיגוע, הוא היה עד לתאונה קשה של פלס"ר גולני. הוא תפעל וסייע בתאונה ולא הגיע לאזכרה. ואז הוא קרא שאחד החיילים שנהרג בתאונה כתב משפט: 'להיות יותר חזק מהתירוץ שלך'. מהרגע שהוא ראה את זה נכנס לו ג'וק לראש להתאמן לטריאתלון ולאיירון־מן, תחרות מאוד קשה. כל התחרות הוא לבש חולצה של 'לנצח אחים'. זה רועי, להיות יותר חזק מהתירוץ שלך. היה לו כוח רצון. הוא לימד אותי לא רק לחלום אלא גם לא לפחד לנסות להגשים, להיות קדימה".
רועי בחר באורח חיים שונה משל הוריו, אבל לדברי נטע "הוא שנא שאומרים שהוא דתל"ש או חזר בשאלה. הוא היה אומר 'אני בא מבית דתי'. הדת הייתה חלק בלתי נפרד מהחיים שלו, מעבר לכן־או־לא כיפה או שבת. אין דבר כזה שהיינו באים להורים שלו וחלילה נוסעים בשבת, אלא עושים שבת שלמה. היה לו חשוב שהבחירות שלו לא יצערו אותם, למצוא את האיזון הזה. נדרשה ממנו רגישות מאוד גבוהה לדעת לעשות את זה נכון. גם ההורים שלו לרגע אחד לא גרמו לו להרגיש שהוא מצער אותם. הם קיבלו אותי, בחורה חילונית שלא גדלה במסגרת דתית, בזרועות פתוחות. הכול הרגיש טבעי. הם כיבדו את העולם שלנו, ולנו היה מאוד חשוב לכבד אותם. זה לא מובן מאליו שיודעים להסתכל על המעֵבר, לא רק החיצוניות והדברים השטחיים. זכיתי שיש לי עוד שישה אחים, לא רק את שתי האחיות שלי, ועוד אבא ואימא שנתנו לי מההתחלה להרגיש כמו בת שלהם".
כמו בן
קשר קרוב במיוחד נרקם בין רועי לאביה של נטע, אלוף במיל' פולי מרדכי. "אנחנו רק בנות בבית, ורועי היה כמו בן שלהם. רועי כל הזמן התייעץ עם אבא שלי. אי אפשר שלא לאהוב את רועי עם הצניעות שלו, ואבא שלי התחבר להמון דברים שרועי הביא. בכל פעם כשהתלבטנו על דברים הייתי אומרת לו לשאול את אבא שלי, שיש לו את האיזון הזה בין איש צבא לאבא, ו'בטוח יהיה לו משהו להגיד לך'".
הקשר המשפחתי ההדוק התבטא גם בהחלטתו של רועי לצרף לשמו את שם משפחתה של נטע. "לא ביקשתי ולא חשבתי על זה, הוא פשוט אמר לי שזה מה שהוא רוצה. הוא עשה את זה רציני, נפגש עם אבא שלי לשיחה ואמר שהוא מרגיש חלק מהמשפחה, שאנחנו רק בנות והוא כמו בן שלהם, והוא ישמח לצרף את שם המשפחה מרדכי. אבא שלי התרגש מאוד, ושנינו שינינו את שם המשפחה ליוסף־מרדכי".
בתם אורי נולדה בערב ראש השנה. "עוד לא חתכו את חבל הטבור, והוא כבר היה אבא. אני עדיין מעכלת שאני אימא שלה ולא בייביסיטר, ולו היה ברור בפשטות שהוא אבא שלה. היה מחליף לה טיטולים כשהוא יכול וכל הזמן היא עליו במנשא, מחבק ומנשק ומרעיף אהבה בצורה מטורפת. הוא אמר תמיד שתהיה לי בת בכורה, והרבה לפני שהתחתנו ידענו שנקרא לה אורי. מהרגע שידענו על ההיריון, הוא השתדל כמה שיותר לבוא הביתה. רופאת הנשים הכירה אותנו ואמרה לי שנבוא מוקדם ביום ראשון כדי שהוא יספיק לפני שהוא חוזר לצבא. הוא הפך את העולם להגיע לכל בדיקה, וכל כך התרגש ושמח. שמחתי שיש לי את הזכות לגרום לו אושר על משהו כל כך טבעי. הוא היה כל כך מאושר מזה וכל כך חיכה לזה, הייתה לו שנה מדהימה".
יש מחשבות איך תגדלי את אורי עכשיו?
"אני סומכת על עצמי ועל המשפחה שלי ושל רועי שאנחנו פשוט נעשה את זה. ברור לי שיהיה לנו בית שמח, ברור לי שהיא תהיה מאוד קרובה לבני הדודים שלה. יהיה לה מדהים, אני בטוחה ואומרת את זה בלב שלם כבר עכשיו. אני אומרת את זה כל הזמן בראש שלי לרועי, יהיו לה חיים שהוא בכלל לא דמיין. כמה שהוא היה מופרע בחלומות ובמחשבות שלו, אני הולכת להתעלות פי עשר ממה שהוא תכנן.
"אני לא יכולה להרשות לעצמי לא להיות שמחה ומאושרת. אני לא יכולה להרשות לעצמי שאורי לא תהיה הילדה הכי מאושרת בעולם, ואני לא יכולה לרצות משהו ולא לעשות אותו. אולי בסיטואציה אחרת הייתי יכולה לוותר לעצמי, אבל עכשיו אין מצב, רועי לא היה מרשה לי, הוא דחף והרים אותי. אין לי מה לעשות עם זה שהוא מת, הוא לא איתי, לפחות לא פיזית, ברוח הוא כל כך איתי. אז יהיה לי קשה בתקופה הקרובה, ואני אהיה עצובה, וכל דבר קטן יזכיר לי אותו. אני בוכה משטויות ובטוחה שזה עוד יקרה בהמשך החיים שלי. אבל אני אהיה שמחה ואורי תהיה שמחה, ואני אעשה כל דבר שאני רק ארצה. אני הולכת לעשות ובגדול".
מה תספרי לאורי?
"אני מרגישה שאין לי מספיק מילים שאני יכולה להעביר את הבן־אדם, אני מקווה שאצליח לספר לה ולתאר אותו. חשוב לי להעביר לה מי הוא היה גם לפי האנשים סביבו, שתכיר את המשפחות ואת החברים שלו מהישיבה ומהצבא שמראים רועי אחר, ושהיא תחווה את כל הסוגים והצדדים שלו. אני אעביר לה את רועי ביום־יום, בדברים הקטנים. 'אבא שלך אהב לעשות ככה, ושמח לעשות את זה, ושנא שאני עושה ככה, ואני עדיין עושה את מה שהוא שונא'", היא צוחקת.
"הוא נלחם בשביל משהו מאוד גדול, ואחרי שהוא נהרג אני יכולה לדאוג לחלקה הקטנה שלי, שאורי תבין שהוא לא נהרג לחינם. היא הולכת לגדול לאורו של רועי, לא בצילו, לא בעצב שלו. היה לה אבא מדהים ומואר. אני חושבת שזה מה שהכי חשוב לעשות אחרי שמישהו נפטר. עם כל העצב והקושי הבלתי נתפס, לנסות לעשות את הדברים באור, בחיוביות, בחיוניות ובחדוות חיים. לא בעצב".
