במשך רוב שנות קיומה של המדינה הפכה שאלת גיוסם של בחורים חרדים לצה"ל לסלע מחלוקת, כשהשיח המפלג מגיע לעיתים לכדי ביטויי שנאה ולאלימות. לא מכבר אף נגררנו למערכת בחירות עקב מחלוקת זו. גם בג"ץ, בהחלטותיו השוללות את ההכרה בהסדרים השונים והמקדשות את ערך השוויון בנטל, לא הוסיף מרגוע למחלוקת.
בעולם החרדי, הפך השירות הצבאי לשם גנאי ומושא להשמצות. החרדי הממוצע משוכנע שכל מי שמניח את כף רגלו בתוככי הצבא, נכנס למ"ט שערי טומאה ויוצא משם חילוני למהדרין. חרדים שהעזו ללבוש מדים התקבלו בנאצות אלימות בשכונותיהם וזכו לכינויי גנאי כמו "חרדקים". התפיסה של חברת הלומדים, שהתורה שווה בערכה ואף עולה על שירות צבאי, עמדה במרכז ההוויה.
בשנים האחרונות ניסו רבים למצוא פשרות ופתרונות שונים, הן במישור החקיקתי (חוק טל, למשל) והן במישור המעשי. הוקמו גדודים דוגמת הנח"ל החרדי שהוליד את "נצח יהודה", ואף ישיבת הסדר חרדית – "נצח דוד". פתרונות אלה משכו בעיקר את מי שלא מצא את מקומו בספסלי הישיבה.
מלחמת חרבות ברזל הביאה למהפך מסוים בתפיסות הישנות. האסון הנורא, הכמות הבלתי נתפסת של ההרוגים והידיעות על מעשי הרצח, האונס, ההתעללות והחטיפה הבקיעו את חומות ההגנה החרדיות, ולפתע נמצא מי שבנפשו התחולל שינוי. רבים החלו חשים כי גם הם רוצים להיות אחים לדם. הביטויים הקשים נגד השירות הצבאי נעלמו, צעירים תאבי שירות הופיעו בשערי לשכות הגיוס והמדים הפכו למקור לגאווה ולא לגנאי. נכון, מספרם של אלה אינו גדול ופחדיהם של הרבנים וראשי הישיבות לא נעלמו, אבל הכיוון ברור.
כאן, במקור ראשון, החלטנו להרים את הכפפה ולהציע פתרונות חדשים ומקוריים כיצד ניתן לשלב חרדים בצבא. מדי שבוע נארח במדור זה דמות שבאמתחתה רעיון חדשני, שלא נוסה ולא הועלה עד כה.
איננו משלים את עצמנו כי בעקבות טורים אלו יקומו אותם 200 אלף וינהרו לבקו"ם, אבל כן ננסה לתרום את חלקנו ביצירת האווירה שדרושה כדי להשלמת המהפך שהחל ב־7 באוקטובר.
בתפקידו כדיקן הקמפוסים הרב־תרבותיים בקריה האקדמית אונו, פרופ' יובל אלבשן מקיים זה שנים רבות מגע ישיר עם סטודנטים חרדים. הוא מלמד אותם וגם לומד מהם, כדבריו. המלחמה הנוכחית חוללה שינויים רבים, והביאה גם להתגייסות מסוימת של חרדים לשאת בעול ולהיכנס מתחת לאלונקה. התופעה הזו חידדה אצלו מחשבה שמקננת במוחו שנים רבות.
"הגיע הזמן להתחיל להכין את הצבא לקליטת הקבוצה הזו, שהיא 12 אחוז מהאוכלוסייה", הוא קובע. "קשה להתעלם מהרוח החדשה המפעמת במחנה כלפי הצבא, שלפיה לא ניתן יהיה עוד לעשות דמוניזציה לצה"ל".
אלבשן אינו מתכוון לשירות לאומי אזרחי או על מודל זק"א. לדבריו, אלו היו דרכים לדלג על הטענה מדוע אינם עושים צבא. הוא מדבר על תפיסה חדשה לחלוטין שבמרכזה מודל חדש של שירות בצבא. את ההשראה למודל הזה הוא שואב מהודו.
"הצבא ההודי מורכב למעשה מכמה צבאות", מסביר אלבשן. "לכל דת יש צבא משלה, וכולם כפופים לפיקוד אחד ולרמטכ"ל אחד. אני מציע שגם כאן נפתח סוג של צבא לחרדים, שיעבוד בהתאמה לאורח החיים שלהם. למשל לא יהיו שם נשים, או יהיה אפשר ללמוד חצי יום ולשמור חצי יום, וכך לקחת חלק במלחמות ובביטחון השוטף. אם הייתי מנסה למצוא למודל הזה סוג של מקבילה מסוימת, הייתי אומר שהוא הכי קרוב למשמר הגבול, שהוא כוח נפרד מהצבא שכפוף למשטרה ולא לצבא, אבל עובד עם הצבא בצמידות. זה חיל קצת אחר, עם מפקד בדרגת אלוף, עם מדים קצת שונים, עם תוכנית אימונים משלו וקבלת משימות בביטחון שוטף ובלחימה. זה אמור להתאים לאורח החיים שלהם, כך שאיש לא יוכל לטעון שאם שולחים את הילד לצבא מסתכנים שהוא לא יחזור חרדי".
אנחנו לא מאתגרים בכך את רעיון צבא העם?
"אנחנו צריכים להבין שיש כאן תרבות חיים שונה לחלוטין מהתרבות שלנו. עד עכשיו התמודדנו עם השוני התרבותי מתוך מה שבן־גוריון כינה כור ההיתוך של צה"ל. הוא ראה את הצבא כמקום מרכזי שבו כולנו נותך לעם אחד. בן־גוריון קבע שיהיו מטבחים כשרים, ואיך הצבא צריך להתנהל בשבת. המודל הזה נקבע לאחר מכן בתוך פקודת השילוב הראוי. על גבי זה ניסו לבצע שינויים נוספים, כמו פטור משירת נשים. צריך להבין שחלק גדול מהטינה כלפי הציבור החרדי אינו על אורח החיים, אלא מתוך אי־הבנה שאורח החיים הזה מכתיב את חוסר ההתגייסות".
וזה יעבור את מבחן בג"ץ?
"לדעתי כן. אפליית נשים בצבא הרגיל אינה מוסרית, אבל נראה לי שבעקבות האירועים האחרונים גם בג"ץ ילמד קצת צניעות. עצם השאלה מראה עד כמה המדינה עובדת בדרכים שגויות. זו לא שאלה משפטית אלא ציבורית־פוליטית".
יש סיכוי לשכנע את הפוליטיקאים החרדים?
"גם החרדים חוו את ההלם של כולנו. המנהיגות הפוליטית שלהם, כמו שלנו, עדיין לא קולטת, וחושבת שהכול יעבור. נכון שיש כאלה שמקטינים ומבטלים את התופעות שראינו אחרי 7 באוקטובר. יש עיתונאים שחשוב להם להדגיש שהמספר הוא קטן, והנציגות הפוליטית החרדית מצידה מנצלת את ההתגייסות המסוימת כדי לדחות את הביקורת המוצדקת עליה. אני רואה מה קרה עם בוגרים שלי שלמדו במוסדות מרכזיים כמו ישיבת חברון, וחשוב להם שילדיהם ימשיכו ללכת למוסדות האלה. הם החליטו לשנות כיוון לא כדי לתקוע אצבע בעין של מישהו, אלא מכיוון שהרגישו שהם לא יכולים להיות קרובים אלינו אבל לא לקחת חלק בקרב כשאנחנו מדממים".
אלבשן מלווה זה שנים את מחזורי פלוגת דוד, המכשירה חרדים לשירות בצה"ל. "אלה חרדים הארד קור", הוא אומר. "כאלה שמאמינים בכך שלימוד תורה מבוקר עד ערב מציל את עם ישראל יותר מאשר כלי הנשק והצבא. אבל מהרגע שהם 'נדבקו' אליי, דרך הקמפוסים, העבודה המשותפת ונקודות המגע האחרות, הם חשים שאינם יכולים לראות אותי מדמם מבלי לבוא ולעזור. אני מגיע לשמחות שלהם ומרגיש עד כמה לא נוח להם במצב הזה".
אבל בינינו, חלק הארי של האוכלוסייה החרדית לא חש כך, ולא נראה שההתגייסות הייתה המונית.
"אני רואה שינוי גדול. גם אם מדובר בכמה מאות, תחשוב על זה שלפני שנים איש בעולם החרדי לא היה מעז לצאת, והנה היום אתה רואה שבאים אבות לילדים וגם כאלה שיש להם כבר נכדים. מדובר בשינוי עומק רציני ביותר. זה לא תרגיל תעמולתי של אנשי דרעי שנועד לאפשר להם ליהנות ממנעמי השלטון מבלי לקחת חלק בסיפור".
אז מה יהיה כאשר הילדים שלהם יגיעו לגיל הגיוס?
"זה יהיה המבחן האמיתי. כשהם רואים את האבא במדים, הדלת כבר נפתחת. כבר לא מדובר בצבא שאסור להתקרב אליו כי הסכנות בו נוראיות עם כל הפיתויים. זה כבר לא 'נצח יהודה', שאליו הלכו השוליים שלא מצאו את עצמם בתוך הקהילה, אלא האבות של התלמידים הטובים בישיבה".
