בסיום הריאיון עם גלית ולדמן, אימו של רס"ן אריאל בן־משה ז"ל שנפל בקרב בקיבוץ רעים, אני מלווה אותה לתחנת הרכבת שממנה תחזור למעלות. בתי הקפה במגדלי עזריאלי שוקקים חיים, ואני שואלת אותה אם התחושה שבמקומות מסוימים החיים חזרו למסלולם, בשעה שהמלחמה עודנה בעיצומה, משמחת או מעציבה אותה. "אני שמחה לראות אנשים מבלים בבתי קפה, צוחקים, עובדים, שמחים. בשביל זה הם נלחמים שם, והם חייבים להמשיך להילחם עד לניצחון", היא משיבה. בעל כורחה היא הפכה לאחד מסמלי המלחמה, אימא לביאה לשישה בנים, ארבעה מהם קצינים. בן נוסף מתחנך בפנימייה צבאית ושואף ללכת בדרכי אחיו. בנה הבכור, לירון בן־משה, הוא חתן התנ"ך העולמי למבוגרים לשנת תשפ"א.
עוד בחייו של אריאל, מפקד פלגה בסיירת מטכ"ל, הספיקה גלית לומר לו כמה היא מעריכה ומעריצה את דרכו. לדבריה, היא העריצה אותו מאז שנולד, תינוק בלונדיני יפהפה. "אריאל כאילו נולד עם כתר. אמרתי לפני שהוא נפל ואני אומרת אחרי כן, נהגתי בו כ'מעשה רבקה' – שמתי עליו את כל יהבי. הוא היה הזרקור של הבית, ילד שכל דבר שהוא נגע בו הצליח, והבנתי את זה ביום שהוא נולד. הייתה לו הילה. האמנתי שהוא יגיע גם לרמטכ"לות". בחייו הקצרים הספיק אריאל להיות מפקד פלוגה בצנחנים, מפקד בבית הספר לקצינים, ומפקד פלגה בסיירת מטכ"ל. הוא הנופל הבכיר ביותר של יחידת הקומנדו היוקרתית במלחמה הנוכחית. השאיר אלמנה, יובל, לה נישא לפני שנה וחצי.
לוולדמן חשוב שמותו של בנה לא יהיה לשווא. "קיבלתי סרטון שלו מביקור במשלחת קצינים באושוויץ. סבתו שרדה את השואה. ברור שהשואה ההיא הייתה גדולה יותר מבחינה מספרית, אבל עכשיו יש לנו כאן שואה כחול לבן. ומול השואה הזו צריך לעשות את מה שאריאל ז"ל אמר שם: 'העגלה ריקה וצריך למלא אותה בנחישות, באהבת הארץ, באהבת האדם, בנתינה, באחווה, ביושרה'".
מאז נפילת בנה היא מוזמנת לספר עליו בפורומים שונים ובתקשורת, ובכל הבמות האלו היא לא בוכה. השנים לימדו אותה להיות חזקה, במיוחד מאז נפרדה מאבי ילדיה לפני 14 שנה, וגידלה אותם כמעט לבדה. "ככה גידלתי את הילדים, לא להישבר. למדתי בחיים שאם אתה חלש יזהו את זה ויפגעו בך. כמו כריש שמריח דם משריטה קטנה".
מתי את כן בוכה?
"אין לי זמן לבכות, אנחנו צריכים לנצח. זכיתי שהבנים שלי משתתפים במלחמה המקודשת והצודקת ביותר שהייתה לנו. מתי אני בוכה? בלילות. אין לילות, זה כבר לא זה. בוכים הרבה וקמים בבוקר ושמים הרבה מייק־אפ ויוצאים לעשייה. צריך להנציח את אריאל, וצריך לנהל את האירוע הזה. אני צריכה לתת כוח לשאר הבנים, לשלוח אותם בחזרה לצבא, לאוניברסיטה, ללימודים. אני נושאת הלפיד של המשפחה, ואני לא יכולה להרשות לעצמי ליפול".
אנחנו מקיימות את הריאיון בקומה ה־38 במגדלי עזריאלי, במשרד שחברתה העמידה לרשותנו. מהחלון נשקפים הקריה, מתחם שרונה ומגדלי העסקים של תל־אביב. "עם כל היופי שאת רואה כאן מסביב, אנחנו בעצם ב־1948. אנחנו בונים הכול מחדש. את מדינת ישראל, את עם ישראל, את השיח במדינה, את הכול", היא אומרת.
למרות המחיר העצום ששילמה, היא לא מחפשת אשמים. "אני חושבת שאשמתו של צה"ל בסיפור הזה היא לא כזאת גדולה; אף על פי שצה"ל לא היה שם בשבעה באוקטובר, המגמה התהפכה אחרי כמה שעות, וחיילי צה"ל התייצבו מכל האוכלוסיות ומכל המקומות כדי לתרום. הם נלחמים ועושים עבודה נפלאה, ומוסרים את נפשם בשביל החטופים".
אנחנו יושבות מול הקריה. מה היית רוצה לומר למקבלי ההחלטות בדרגים הצבאיים?
"אין לי שום טענה לדרגים הצבאיים ולכוחות הביטחון. הבן שלי היה אחד מהם וצפו לו גדולות בצבא, כך שאם אני באה אליהם בטענות זה כאילו אני באה בטענות לאריאל. אין לי שום טענה ולא תהיה שום טענה. אנחנו בני אדם ועושים טעויות. הם יבדקו את עצמם ואני שמחה על היושרה שלהם".
והדרג המדיני?
"עם הדרג המדיני יש לי בעיה גדולה מאוד, אני חושבת שהם שותפים גדולים בפילוג ובשנאה בין המגזרים. מאוד מצער אותי להגיד את זה, כי יושבים שם אנשים שאני רציתי שישבו שם".
היא מצטטת דברים שכתב בנה הצעיר אדר, הלומד בפנימייה הצבאית בחיפה, כמו אחיו. במכתב, שמטרתו לחזק את מפקדי צה"ל הסופגים ביקורת מהדרג המדיני, טען אדר: "מתישהו לאחר המתקפה הזאת על המפקדים שמובילים את המערכה, אנשים יתחילו לחשוב פעמיים אם הם רוצים לשרת שם. אחרי שהם יבינו שלא, שכל תפקידם יהיה לספוג אצבעות מאשימות, המדינה פשוט תפשוט רגל מבחינה מוסרית, ויהיו מפקדים שיפעלו לא ממניע טהור אלא מטובות הנאה".
"מי שאמור להנהיג את העם, מוריד את המורל שלו", אומרת האם.
והאחריות שלהם ל־7 באוקטובר?
"יש לזה הרבה גורמים, אבל מעל הכול יש בורא לעולם, ואם זה קרה זה היה צריך לקרות. אני קצת שונה בתפיסה שלי. אם אני כועסת עליהם זה בגלל האופן שבו הם מדברים ומתנהגים לרמטכ"ל ולכוחות הביטחון, וישיבות הממשלה על תקציבים לא נכונים, ועל שיח מגעיל, מגעיל. על דרך ארץ שהיא לא דרכם. אבל להגיד שהם האשמים המלאים – זה לא.
"כל גוף צריך לבדוק את עצמו, גם כשמתים חולים בבית חולים ויש חשד לרשלנות, המנהל מקים צוות חקירה. לא בטוח שהרופאים יפוטרו, אבל הכול ייבדק. גם עכשיו תקום ועדת חקירה. יכול להיות שחלק מאותם אנשים שמכהנים היום לא צריכים להיות שם וצריכים ללכת, הכול נכון, אבל אני לא בכובע לדרוש את זה. הכובע שלי הוא להאמין במדינה ולחנך את האחים של אריאל שימשיכו את דרכו, ושהחיילים והצבא ימשיכו להילחם כאן, כי יש לנו בשביל מה וצריך לנצח".
היזהרו בבני עניים
כדי להבין מהיכן צומח קצין כמו אריאל בן־משה, צריך לחזור לילדותה של ולדמן. היא גדלה בכפר־קיש, וכשהייתה בת שנה הוריה התגרשו. אימה עזבה את הארץ ואביה נישא בשנית. במשפחה החדשה שנוצרה היא הייתה "סינדרלה", כהגדרתה.
"אשתו של אבא רצתה כל הזמן שאעזוב את הבית. לא היה לי טוב שם". כילדה היא התחברה לסיפורי השואה. "מרדכי אנילביץ' היה הגיבור שלי מאז ועד היום".
"היחידות המיוחדות של צה"ל הן מדהימות אבל אליטיסטיות. אריאל רצה שגם הילד ממעלות, מבית־שאן, מאופקים ומירוחם, יקבלו הזדמנות"
בגיל 26 היא נישאה לצור בן־משה מקיבוץ מצובה. השכול אינו זר גם לצור, שאיבד את אחיו אמיר במלחמת יום הכיפורים, ואת אחיינו אשל אמיר בן־משה, שנקרא על שם דודו ונפל בלבנון. מתוך השבר של המשפחה שגדלה בה והתחושה של ילדה שלא רוצים בה, צמחה המשפחה שלה. "כל החיים פנטזתי על משפחה גדולה. שישה ילדים זה לא דבר רגיל. זה נולד מהצורך האגוצנטרי שלי שיהיה מישהו שאוהב אותי", היא אומרת בגילוי לב.
ב־2006, רגע לפני מלחמת לבנון השנייה, החליט צור להפוך לעצמאי בתחום שיווק חומרי ניקוי. הוא השקיע בקו חלוקה וציפה לקטוף רווחים, אך שבעקבות המלחמה העסק קרס. הצ'קים חזרו והתחילה מפולת שדרדרה את מצבה הכלכלי של המשפחה ואת היחסים בין בני הזוג. "אני מספרת על זה כי זה יכול לקרות לאנשים גם עכשיו עם כל מה שקורה", אומרת גלית. "אנשים עזבו את הבתים שלהם ואת העבודה שלהם, ואני מקווה שהם יצליחו להתגבר על זה יותר טוב מאיתנו".
מצוקתם הכלכלית הביאה לכך שהחשמל נותק, את הקניות בסופר הם עשו עם מחשבון צמוד כדי לא לחרוג מהתקציב, את תחליף החלב לילדים המירה גלית בחלב מורתח כדי להוריד עלויות, והם נעזרו רבות בהוריו של צור. "בסוף התגרשנו בלי הרבה דרמות. המצוקה הכלכלית הובילה לכך שהאהבה נגמרה וזהו. אבל כמו שנאמר, 'היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה'. מתוך העוני הזה צמחו הילדים שלנו".
באין חוגים ובילויים אחרי הצהריים, הפך ספר האטלס לאטרקציה, והילדים היו יושבים וקוראים בו כל הזמן. לירון, לימים חתן התנ"ך, היה מעביר לאחיו שיעורי תנ"ך. כשהגיעו למבחני הבגרות, הם ידעו הכול הודות לו. והיו גם הצגות: "הם היו מושיבים אותי ואת אבא שלהם, 'בואו תראו הצגה', ואת יודעת מה? אני מתגעגעת לחיים האלה של פעם, לא כמו היום שכולם עם הטלפונים".
איך יצאתם מהמצב הזה?
"קודם כול אני עדיין גרה בבית שכור במעלות. הבנים עזרו לי ופרנסו. אריאל כקצין מימן את השכירות. הוא היה כמו אבא. בן אחר, ניתאי, עבד מגיל 14 במסעדות ועזר בפרנסה".
כאימא, קשה לקבל עזרה מהילדים שלך?
"לכל אדם יש חולשות ונקודות חוזק. אני מאוד גאוותנית, זו המגננה שלי. מעולם לא פניתי לרווחה. ודאי שקשה לקחת מהילדים, כי זה צריך להיות ההפך, אבל ההוצאה לפועל לקחה לנו את הבית ולא הייתה ברירה. זה הסיפור האמיתי.
"אני חייבת להגיד שאני מדברת על זה כי חשוב לי שהסיפור הזה יפורסם", היא שבה ומדגישה. "הרבה משפחות נקלעו עכשיו למצב קשה והן מתביישות, ויש קשר של שתיקה. המדינה צריכה להתבייש, לא הם".
כיום היא עובדת כמבקרת איכות ב"זריחה", מפעל פלסטיק במעלות, "12 שעות של עבודה במשמרות, מפעל שיש בו דו־קיום אמיתי. עובדים איתי ערבים וצ'רקסים, והמנהלים שלי הם כמו משפחה. הם באו איתי עכשיו לסיור ברעים, לראות איפה אריאל נפל".
כשאני מנסה לקבל ממנה מתכון לילדים שיגיעו רחוק, גם אם הם מהפריפריה וממצב סוציו־אקונומי מאתגר, היא אומרת שדווקא מהמקום שבו הם גדלו היה לה חשוב שיפרצו דרך. "בכל מקום אני מציינת את זה שאנחנו ממעלות, גאווה להגיע לאן שהגענו מהפריפריה. הילדים גדלו בידיעה שהם הכי טובים והכי יפים, ושהם מעל הכול. אני ממליצה לכל אימא לעשות את זה לילדיה. החוסן הנפשי וההערכה העצמית הם הכי חשובים.
"שום אדם לא מבסוט מעצמו לגמרי. לאחד יכולה להיות בעיה בדיבור, לאחד יש אוזניים גדולות ואחר מקריח מוקדם. אנחנו לא מושלמים, אבל כשאתה מחדיר בילד מגיל צעיר שהוא יחיד ומיוחד ושהוא יכול לעשות הכול, והוא גדל עם ערכים של נתינה וקבלה ודרך ארץ, הוא מצליח. לימדתי אותם להכיר בערך עצמם ועם זאת לא להתנשא מעל אחרים. הצלחתי ביג טיים עם שישה, סטטיסטית אין דברים כאלה".
לא סיפר דבר
ב־7 באוקטובר בילה אריאל עם אשתו בחופשה ברמת הגולן. כשהבין שמשהו קורה הם התקפלו במהירות, ובתוך שעות אריאל כבר פיקד על הקרב בקיבוץ רעים. הוא וחייליו עברו מבית לבית וטיהרו אותם. כשהגיעו אל הבית האחרון החליט אריאל ברגע האחרון שלא לפוצץ אותו מבחוץ למרות הנחיית צה"ל, כי נודע לו שיש ילד בתוך הבית והוא שאף לחלצו. "הסגן שלו היה אמור להיכנס ראשון, והיה לו מעצור בנשק או שנגמרה לו המחסנית. אריאל הזיז אותו, תפס את המקום שלו וחטף כדור". הכדור חדר מתחת לאפוד הקרמי שלבש.
את ההודעה קיבלו בני המשפחה בלילה, מוצאי שבת. כשנודע דבר נפילתו לשביט, אחיו הצעיר של אריאל שלחם במרחק מטרים אחדים ממנו, הוא התקשר לאימו ושאל אם לחזור הביתה. היא ביקשה שיישאר ויילחם. בהמשך הוא נפצע בידו, ולהלוויה של אחיו הגיע פצוע.
על השירות בסיירת מטכ"ל אריאל לא סיפר דבר. "הוא נקרא לשם מהצנחנים על ידי הקצינים הבכירים, ועשה את השירות שלו כעבודת קודש", אומרת גלית.
עד להלוויה, היא מספרת, לא הכירה את מפקדיו ואת פקודיו. "בימי שישי בארוחה המשפחתית הוא היה מניח את הטלפון שלו בצד, והייתי רואה שקופצות לו הודעות 'ברווז 1', 'ברווז 2', 'ברווז שחור', הוא לא היה שומר את השמות של חבריו, אלא בכינויים הללו. הייתי קוראת להם בצחוק 'הברווזייה'. הוא לא סיפר עליהם כלום. לעיתים היה מנתק מגע וידענו שהוא יוצא לארץ אחרת, לא ידענו לאן".
אריאל העריץ את מפקד הסיירת, וזה ספד לו בהלוויה: "דקה וחצי לתוך השיחה איתך הבנתי איזו מתנה קיבלתי", אמר. "העיניים שלך כמו שני סימני שאלה ענקיים של סקרנות. על השאלות שלי אתה עונה בביטחון בלי גרם של התלבטות. איתך זו הייתה אהבה ממבט ראשון".
גלית מחייכת ונזכרת איך לפני כמה חודשים סיפר לה בנה שמפקד היחידה רוצה לבקר אותו בביתו. "הוא אמר לי, אימא, מה אני אעשה איתו? את חושבת שנשב על בירה? את לא מבינה, זה כאילו שיוני נתניהו בא אלייך הביתה".
ביום הזיכרון שאחרי צוק איתן הגיעו בוגרי בית הספר הריאלי בחיפה לטקס, ומשם לבית העלמין הצבאי בעיר. אריאל ישב ליד קברו של ארז שגיא, חלל צוק איתן מקריית־אתא, חברו הטוב מהפנימייה הצבאית. יובל, לימים רעייתו של אריאל, הגיעה לשם כבוגרת של בית הספר, שם, על הספסל ליד קברו של ארז, ניצתה אהבתם. עכשיו הסירו את הספסל ופינו את המקום לטובת קברו של אריאל.
מתוך השכול, ולדמן מוצאת כוח להמשיך לפעול. היא הקימה את עמותת "רעי אריאל" שמטרתה להנציח את זכרו של בנה, בעיקר בקרב צעירים מהפריפריה ששואפים להגיע לשירות משמעותי. "היחידות המיוחדות של צה"ל הן מדהימות אבל אליטיסטיות. אח מביא אח, חבר מביא חבר, ראש ממשלה מביא את אחיו. אריאל רצה שגם הילד ממעלות, מבית שאן ומאופקים ומירוחם, שהם לא פחות חכמים ומוצלחים, יקבלו הזדמנות. ומה הבעיה שלהם? שאין להם ראש נקי ללמוד. הרבה פעמים יש בבית מצוקה כספית. אנחנו רוצים לדאוג להם לאירועים עוד לפני הגיוס, לחבר אותם לצה"ל, לסייע להם במלגות כדי שהם יוכלו להגיע למקומות הכי טובים ומתאימים ולתרום את המקסימום, כמו אריאל".
