כשהגיעה ההודעה שיהודה בסדר, הבינה רעיה טברסקי שמשהו גדול קרה ברצועת עזה. 112 ימים מאז שגויס למלחמה בצו 8, 111 יום מאז המנוסה שלה ושל שלושת ילדיהם משדרות המותקפת. הפלוגה של יהודה, שהחלה את כיבוש אל־מע'אזי, ניצלה בנס מהאסון השבוע, והמשיכה לאתגר הבא. כך גם רעיה. אחרי שלושה חודשים וחצי של התנהלות חד־הורית בגלות הירושלמית, עם המון דאגה וגעגוע, היא מבהירה: "אנחנו נחזיק מעמד בעורף גם שנה וחצי אם צריך, ובלבד שתהיה הכרעה. אסור לעצור את הצבא באמצע. המלחמה חייבת להימשך עד שתהיה לנו בעוטף מציאות ביטחונית אחרת לגמרי. אם לא יהיה מיגור מוחלט של הטרור, נחזור מהר מאוד למציאות הקודמת, והשבעה באוקטובר יקרה שוב".
יום לפני הטבח הנורא של שמיני עצרת מלאו לרעיה 29 שנים; יהודה בן 31. הם הכירו בבני עקיבא, כשהגיעו כמדריכי־חוץ לסניף של בני העדה האתיופית בתלפיות. הוא מנווה־דניאל, היא מקריית־משה, בתם של הרב והרבנית ברוך ודנה סליי. לפני שלוש שנים, בשלהי מבצע שומר החומות, עברו מעיר־דוד לשדרות. "יהודה השתחרר מקבע, וחיפשנו מקום עם משמעות. הקרע בעם כבר היה באוויר, כך שאחרי ארבע שנים לטובת ארץ ישראל החלטנו שעוברים למשימה חברתית".
באותו בוקר הם התכרבלו במיטה עם שלושת ילדיהם – שחר בן ה־7, יובל בת ה־4 וטל בת השנתיים. "ואז, בשש וחצי, פתאום צבע אדום. ואני אומרת: מה הפעם? חיסלנו מישהו, אולי תקרית בחווארה? נכנסים לממ"ד, ומאותו רגע אני מייצרת לילדים בועה, מפעילה את שחר שיעזור לי להכין את הממ"ד שיהיה נוח, מתוך מחשבה שמדובר בסבב של כמה ימים. מרוקנים מגירות, מכניסים בהן אוכל, מביאים לגו וארוחת בוקר".
אחרי כשעה וחצי קרסה מערכת הכריזה של צבע אדום, והירי נשמע שונה מהרגיל. "יהודה אמר לי: זה ירי של חדירת מחבלים, לא של טילים. ואני מקשיבה ושומעת שזה באמת צרורות, לא הפצצות". רעיה עוד חשבה שמדובר בתגובה ישראלית להתפרעויות בגדר שהחלו יום קודם, והשניים החליטו לעלות לגג המטופח שלהם, לבדוק עם השכנים שאינם שומרי שבת מה קורה. אלא שמגג ביתם, הצופה לכיכר התופים בעיר, נגלה לעיניהם קרב יריות. מהמרפסות בבניינים הסמוכים ניסו השכנים לסייע ללוחמים, להזהיר בצעקות שיש מחבל מאחורי העץ או בשיחים, "אבל האמת שהיה קשה בכלל להבין מי מחבלים ומי לוחמים או אזרחים. ואז המחבלים התחילו לירות עם אר־פי־ג'י לתוך המרפסות, ונכנסנו פנימה".
השניים פתחו טלפונים, ויהודה ניסה להוציא את הנשק מהכספת. "המנגנון החשמלי של הכספת נתקע, והמפתחות היו באוטו. הצטרפתי לילדים בממ"ד, והוא ירד לרכב". מתוך חשש שהצטרפות ספונטנית לקרב תביא לירי דו־צדדי, ניסה יהודה ליצור קשר עם חברים בתחנת המשטרה, ללא הועיל ("לא ידענו שכולם שם מתים"). רעיה מצידה ניסתה לבודד את הילדים מהסיטואציה, לגשר אותה בהתאם לגילם. "בנינו כלי מלחמה מלגו ועשינו הקפות של שמחת תורה עם הסידורים. הבאנו גם אוכל מהפלטה ואכלנו סעודת חג ושבת".
פאניקה לא הייתה שם. "זה לא היה תורם כלום", אומרת רעיה, מהנדסת אלקטרוניקה בהכשרתה, שמשמשת כדירקטור מערכת ומוצר של הרכב האוטונומי בחברת מובילאיי. "אני די שכלתנית. היה לי חשוב לענות לשאלות הילדים, והתעקשתי שלא יישארו רק בממ"ד, שלא ייכנסו ללחץ".
נתיב הבריחה
יהודה, ראש המכינה המעורבת בשדרות, שלוחה של מכינת נחשון, הוא בוגר דובדבן המשמש במילואים כמ"פ ביחידת הקומנדו של חטיבת יפתח. כמצופה, ההקפצה לא איחרה לבוא. "התחילה אצלו התלבטות אמיתית אם לצאת או לא. בחוץ יש המון מחבלים, והוא חשש להשאיר אותנו ככה לבד. הוא אמר לי להגיד לו מה לעשות. לי היה ברור שכמפקד הוא יכול לעזור להרבה יותר אנשים, כשפה אין לו איך לסייע. היה ברור שהוא צריך לחבור לחיילים שלו, עם כל החשש ממה שמחכה ברחובות למטה". לילדים הפרידה הייתה קשה ומורכבת. "הסברנו שזה קשה, אבל שיש לנו זכות מאוד גדולה שיש לנו צבא. הסבים והסבתות שלנו היו רוצים שיגנו עליהם, ולא היה מי. זו זכות שאנחנו יכולים להילחם".
"המשימה שלנו הייתה לגור בשדרות למרות הטילים, חשבנו שזו ציונות, אבל הגבורה שלנו אפשרה למדינה להתעלם ממה שקרה. המשימה עכשיו היא לא לחזור. אם נחזור, יוותרו על הכרעת הטרור"
יהודה בירך כל אחד מהילדים בברכת הבנים ויצא. הם לא נפרדו בקול ליד הילדים, אבל המבטים הבהירו ששניהם מבינים היטב שזו עשויה להיות הפעם האחרונה שהם מתראים. "הוא נסע דרך שבילים סיבוביים עם כדור בקנה וחלון פתוח, וחבר לחיילים שלו בנחשונים". הפלוגה של יהודה עלתה צפונה, ובשדרות המשיכו הקרבות. במוצאי אותה שבת ברחו כמה מחבלים מתחנת המשטרה בעיר וחידשו את הקרבות מתחת לרחוב שלהם. כמו רבים בשדרות, גם בבית טברסקי שמעו היטב את קולות הירי לאורך שעות הלילה, את הטנק שנכנס לשכונה ואת המסוק שריחף מעל. "היה לי ברור שיש סיכוי שלא נצא מזה. ידעתי שאם הם מגיעים לדלת שלנו הסיפור נגמר. הייתי חייבת להישאר ערה למקרה שהם יפרצו, להגן על הילדים שלי ולהילחם כמה שיותר רחוק מהממ"ד". בשתיים בלילה הפסיקו הצרורות לזמן ממושך, ורעיה הרשתה לעצמה להירדם.
כבר במהלך החג ארזה רעיה את המינימום הנדרש כדי לצאת מהעיר. "ידעתי שאני עלולה לגזור על הילדים מוות כשאני מנסה לצאת מהעיר, אבל המוות היה גם ברחוב שלנו. ארבעה סבבי לחימה היו שם, והקרבות בשדרות המשיכו כל השבוע. המחבלים הסתתרו ויצאו בתורנות מהמחבוא, ניסו לייצר אפקט כאילו הם ממשיכים לחדור מהגדר". רעיה התארגנה למבצע החילוץ העצמי שלה כמו למבצע צבאי. "דאגתי שיהיה לידי ברכב כל מה שצריך כדי לנסוע בלי עצירות – בקבוק מים, מוצץ, טיטולים, מגבונים, חטיפים, שֹמיכי. שמתי מזוודה אחת מאחורה וזהו".
כדי להוריד למינימום את זמן השהות של הילדים מחוץ לממ"ד, היא הכניסה את הרכב לשביל הגישה של הבניין והעמיסה עליו את הציוד. "השארתי ווטסאפ פתוח על המחשב, ואמרתי לשחר שאם אני לא חוזרת תוך עשר דקות, שיתקשר משם לסבתא". רק כשסיימה להעמיס את הרכב יצאה אליו מחדש עם שתי הבנות על הידיים. לילדים הודיעה שלא עוצרים גם אם יש צבע אדום, ושיתכופפו עד שתאמר אחרת. "גם מחשש לירי וגם כדי שלא יראו את המראות בחוץ" – גופות, רכבים מחוררים והפוכים, והמון דם בכל מקום. שעה אחרי שיצאו, כביש 232 נסגר שוב לשלושה ימים. "יצאנו בשעתיים היחידות שהכביש היה פתוח".
כלוב של זהב
רעיה וחברותיה, שגם בעליהן גויסו למלחמה, ניסו לצאת מהעיר בשיירה כדי שיוכלו לסייע זו לזו במקרה של פגיעה, אולם הקשר אבד וכל אחת מהן יצאה בכוחות עצמה. שתיים מהחברות הללו מצטרפות לשיחתנו: ירין סולטן וליאורה יבנאל. "לא הייתה לנו קליטה כל הלילה, והיה מאוד מפחיד לשמוע את קולות הירי בלי להבין מה קורה", מתארת ירין את הלילה של מוצאי שמחת תורה בשדרות. "שומעים הכול ולא יודעים כלום. אחרי שלושים שעות לבד עם שלושה ילדים בממ"ד, היינו מוכרחים לצאת. החשש היה שבריאות הנפש שלי ושלהם לא תעמוד ביותר מזה". ירין ניסתה גם היא לרדת אל הרכב ללא הילדים, אבל בן השנתיים רץ בעקבותיה למעלית. בלית ברירה היא ירדה עם התיקים ושלושת הקטנים על הידיים, מנסה לחטוף עוד טיטול ועוד בגד בדרך החוצה. "ההורים שלי ושל בעלי אבי גרים באופקים, כך שלא ידעתי לאן אני נוסעת. בלי וייז, בלי קליטה, אבל יוצאת. נסעתי לקריית־גת, מה שלא היה הכי חכם, כי בדיעבד התברר שחצי שעה אחרי שעברנו שם הייתה חוליית מחבלים במקום".
את מראות הדם והגופות בדרך החליף בקריית־גת מראה הלוחמים ברחובות. "המראה הזה היה רגע של אושר אחרי ששבת שלמה ראינו מחבלים ולא צבא", היא מתארת. "שם גם חזרה הקליטה, ונסעתי להורים של גיסתי. באותה שעה נהרגו באופקים המון חברים שלי, שפגשתי רק שבוע קודם בחתונה".
"כל המוקפצים בצו 8 יצאו מהבסיס בקריית־גת", משלימה רעיה, שעברה גם היא באותו מקום. "האטתי את הרכב ואמרתי לילדים: 'רואים את כל אלה? הם באים להגן עלינו'. עשינו להם שלום. הילדים ראו בעיניים לְמה אבא הלך, וזה הקל מאוד". אחרי חודש בצפון ירדה הפלוגה של יהודה לעזה, ומאז הוא הגיע לבקר את משפחתו ל־24 שעות במצטבר.
רעיה הגיעה להוריה בירושלים, ומיד החלה לחפש דירה ולדרוש מהעירייה לשלב את הילדים במערכת החינוך המקומית. "חשבו שאני משוגעת, הרי לא היו לימודים בכל הארץ. אבל דיברתי עם סבתא שלי ושאלתי אותה כמה זמן לא הייתה מערכת חינוך במלחמת יום כיפור. היא ענתה שבועיים. אז הנחתי שפה ייקח שבוע וחצי, וכך היה". את הבית המטופח בשדרות, הגדול פי חמישה מהדירה הקטנה ששכרה בקריית־משה, הם פתחו לטובת מילואימניקים. "המתוקים האלה פירקו לנו את הסוכה שעוד עמדה שם וקיפלו כביסה. הם ניקו הכול לפני שעזבו, ועוד השאירו מתנה".
אנחנו יושבות בדירה הצנועה, בין הסלון למטבח. "הבית הזה ישן, עולם אחר לגמרי מהבית בשדרות", היא אומרת. "חיפשתי את המינימום: מיטה לכל ילד, ומייבש כביסה בגלל החורף. הורדנו משמעותית את רמת החיים, וזה מבחן לא פשוט גם לילדים. אבל אנחנו מאושרים, שמח לנו יחד, וכל השאר לא משנה. בהדלקת נר ראשון של חנוכה אמרתי לילדים שהמצווה היא 'נר איש וביתו'. אז למרות שאבא בעזה המצווה נעשית יחד איתו, כי הוא הבית. אנחנו מדליקים את הנרות פה, והאור מגיע אליו לעזה".
התגובות של ירין וליאורה לחלל המצומצם מלמדות משהו על חיי הנוחות שהן ורעיה עזבו מאחור. ירין, יועצת ארגונית באינטל ודוקטורנטית באוניברסיטת בן־גוריון, שכרה גם היא דירה בשכונת ממילא, אחרי שבועיים במלון המפונים. "התחושה במלון הייתה שממשיכים לחיות את השבעה באוקטובר, וקשה מאוד להתקדם ככה לשיקום ולקיים שגרה. במיוחד כשיש גם קשיים פיזיים של צפיפות גדולה. יצאתי למרות שזה מפחיד לבד כשבעלי מגויס בחברון. זה אִפשר לנו להשתקם ולנהל בית, לקחת שליטה על החיים שלנו".
ליאורה יבנאל בת ה־34, עובדת עיריית שדרות, יצאה מהעיר עם ארבעת ילדיה והשתכנה עם שאר המפונים במלון רמדה בבירה, כשיאיר בעלה לוחם בעזה. "זה כלוב של זהב", היא מסכימה, אבל לא מוותרת על הקהילתיות שהשהות המשותפת מספקת. "יש בי קנאה שלרעיה וירין יש ארבעה קירות משלהן, והילדים לא הולכים לאיבוד עשר פעמים ביום במלון, אבל הקהילה מיוחדת מאוד".
ירין ורעיה מבהירות שחברתן ממלאת תפקיד מרכזי במלון שהיא שוהה בו. "היא לקחה על עצמה את כל פעילות הפנאי משעה שהילדים חוזרים מהמסגרות, ומחזיקה עשרות נשים ומשפחות", אומרת ירין. "כולם חיפשו את עצמם ולא ידעו מה לעשות עם הזמן הפנוי, בלי מרחב וכשכולם עם כולם, והיא הצילה אותם. הפעילות הקהילתית פתוחה גם לאלה ששכרו דירות מחוץ למלון, כך שלילדים יש את החברים שלהם משדרות". רעיה מוסיפה: "בעלה של ליאורה בעזה מהרגע הראשון, בתפקיד מורכב, והיא ניהלה עם ארבעה ילדים את כל ועדת התרבות במלון לכל האוכלוסייה".
"הרגשתי שאני צריכה לברוח לעשייה ולא לחרדה וקושי", אומרת מצידה ליאורה. "זה החזיק אותי".
בהתחלה, הן אומרות, היה כאוס גדול, "כי הרבה מהנהלת העיר נהרגו. אבל מהר מאוד הם עמדו על הרגליים. העירייה וראש העיר אלון דוידי תקתקו עבודה. שדרות הייתה הראשונה שפתחה מסגרות במלונות. הקימו מרכזי לימוד, מצאו פתרונות חלופיים".
מחיר ההגנה
ההתמודדות עם האתגרים המורכבים של המפונים, כשרבים מבני המשפחות מגויסים, הולכת ונעשית קשה יותר ככל שחולף הזמן. ובכל זאת, שלוש הנשים שאני משוחחת איתן מעדיפות את הצפיפות והגעגוע לבני הזוג ולבית המטופח ורחב הידיים שהשאירו מאחור, ובלבד שהמערכה תוכרע, אבל באמת.
"שילמנו מחיר כבד מאוד על הבחירה בהגנה שהפכה למתקפה נגדנו", סבורה ירין. "כל העוטף נכנס למרחבים מוגנים, ובאופן סמלי בדיוק שם רצחו אותם – בממ"ד ובמיגוניות שהפכו למלכודת מוות. לא מזמן הייתי במשלחת הסברה בארה"ב, ואחד המאזינים אמר לי שמעולם לא חשב שזו המציאות שאנחנו חיים בה. הם היו בטוחים שיש טילים רק בשעת הסלמה, לא טפטוף קבוע. הוא אמר ביושר שאם זה היה קורה אצלם, בטיל הראשון הייתה פורצת מלחמה".
"כיפת ברזל היא אחת ההמצאות הגדולות של מדינת ישראל, היא הצילה הרבה חיים, אבל היא גם אפשרה למדינה לשמר את המצב כך", טוענת רעיה. "אם זה רק מפחיד וטראומתי וקשה אבל אין הרבה הרוגים – זה עובר מתחת לרדאר. חמאס אילף אותנו. בישלו אותנו כמו צפרדע במים קרים בלי שנרגיש שהגענו למצב רתיחה. פה יורים עלינו קצת ואז קצת יותר, ואנחנו קוראים לזה 'טפטופי ירי'. ואז מגיעה הסלמה של שלושה־ארבעה ימים, וזהו. עד לפעם הבאה".
"כשבנינו את הבית בשדרות", מספרת ליאורה. "החלטנו שיהיו שני חדרי ממ"ד, שתהיה תחושת ביטחון כפולה ומרחב להסתובב בו כשיש הסלמה. ומה קורה עכשיו? אני מפונה מבית עם שני ממ"דים. אם היינו יוצאים לרחובות כבר בשלב הטפטופים, הכול היה נראה אחרת. היינו מתחילים מלחמת מנע מוקדמת, ושבעה באוקטובר לא היה קורה".
הן מכירות את הדרישה לעצור את הלחימה לטובת עסקה לשחרור חטופים. "זו לא החלטה פרטית אלא כזו שיש לה השלכות ביטחוניות קריטיות, שעלולות להביא לעוד חטיפות ורצח", אומרת רעיה. "זו צריכה להיות החלטה מנקודת מבט של כתפיים מנהיגותיות רחבות, לא החלטה פוליטית. מטרת החטיפה הייתה בדיוק מה שאנחנו חווים עכשיו".
"אם נעצור כעת", סבורה ירין, "כל מה שעברנו וכל מות הקדושים של האזרחים והחיילים שלנו ברצועה יהיה חסר משמעות. אני יכולה להיות הומלסית וחד־הורית כמה שיידרש, אם זה למטרה הרבה יותר גדולה מהאני האישי שלי. זה הרי לא לטובת אנשי העוטף אלא לכל המדינה".
"אנחנו מתים לחזור הביתה, אבל לא למציאות הזו", מבהירה ליאורה. "אף ילד לא צריך לחיות במצב הזה. באופקים ובאשקלון חזרו לשגרה מסוימת, אבל זה לא מציאותי אצלנו, בשבע שניות של התרעה. כשאת לבד עם ארבעה ילדים אי אפשר לצאת לגינה ולא לסופר. היינו קצת בבית והבאתי אוכל מירושלים, כי קלטתי שבשדרות אני לא יכולה לעצור איתם לקנות".
כעת נושף בעורפם של מפוני שדרות תאריך היעד שקבעה הממשלה לחזרתם: 29 בפברואר. "מוציאים אותנו מהמלונות בכוח", אומרת ליאורה. "עומדים לסגור את המוסדות שלנו כאן ולתת מענק לתושבים שיחזרו. זה אמצעי לחץ להכריח אותנו לחזור, ויש תושבים חסרי אונים. אבל אנחנו פה לעצור את זה".
"תבינו, אם שדרות חוזרים – זה יהיה גבול עזה החדש", משוכנעת ירין. "אחרי שפינו את גוש קטיף ועכשיו את הקיבוצים, אנחנו הולכים ומצמצמים את גבולות המדינה. לכן חייב להתקיים לחץ על הממשלה שתחזיר ביטחון אמיתי לכל האזור ואז גם תבנה אותו, את כל האזור כולו".
"זה לא הפחד שמניע אותנו, ההפך", מדגישה רעיה. "יש פה נשים מדהימות שמחזיקות הכול. מפונות עם כל הילדים ועם עבודה מטורפת – בלי להתלונן, בשיא הגבורה. אנחנו דור מדהים וחזק. אנחנו לא פסיביים בתוך הפינוי הזה. אנחנו פה בשביל המדינה, אבל יש לנו ציפיות ממנה".
"המשימה שלנו הייתה לגור בשדרות למרות הטילים ולא לוותר", אומרת רעיה. "חשבנו שזו ציונות, שאנחנו גיבורים. אבל הגבורה שלנו אפשרה למדינה להתעלם ממה שקרה, ויש לנו אחריות בזה. טעינו. אנחנו בחזית של כל העם, ולגור שם תחת נרמול הטילים זה הפך הציונות. המשימה שלנו עכשיו היא דווקא לא לחזור, כי אם נחזור, מהר מאוד יוותרו על הכרעת הטרור מעזה. יש הבדל בין התיישבות של קביעת גבול חדש, תחת התקפה, אז אתה יכול לחיות תחת טילים וזה בסדר, כי אתה מנסה לשרטט גבול חדש. אבל לחיות תחת טילים בהגנה זו תבוסה. הציונות שלנו היא דווקא להגיד למדינה: אתם חייבים להילחם, לא לסגת. אנחנו הדבר היחיד שעומד כרגע בין נסיגה למצב הקודם. אנחנו נחזור לשדרות, אנחנו אוהבים את שדרות ומחכים לחזור אליה. לא קל לנו, קשה מאוד. אבל על קושי מתגברים כשמאמינים שיש לו מטרה נכונה".
"האחרונים שאפשר להאשים בחוסר ציונות זה העוטף", משלימה ירין. "אנחנו מצפים לציונות שתגן עלינו, ולא תאלף אותנו להגן על עצמנו מפני מציאות של טילים. החרדות של הילדים שלנו הן של כל עם ישראל. כולם חווים את המלחמה ואת הכאב, גם בתל־אביב ובירושלים. גלנט דיבר על 'האישה משדרות', אז הנה אנחנו, שלוש נשים משדרות שמייצגות עוד רבות אחרות. נשות מילואימניקים שמתמודדות לבד עם הילדים והעבודה והטראומות. המלחמה היא לא רק של הגברים בקרב, אנחנו חלק מהמלחמה הזו בכל החזיתות – בצבא, ברפואה, בבית, בקיום המשק. חוסן לאומי במלחמה ארוכה הוא קריטי, וזו הלחימה של כולנו. נשים אצלנו נלחמו בשבעה באוקטובר, עדיין נלחמות, ונמשיך כמה זמן שנידרש".
