את ראשו של החרמון מישהו צבע לבן, כמין רקע אקספרסיוניסטי לא קשור למערבולת הצבעים החמים והקרים של קו הגבול הצפוני. רגע לפני ט"ו בשבט, השרף עולה באילנות שבמטעים. תכף הם יפרצו משנת החורף העמוקה למחול ירוק מסנוור. בינתיים הם חוגגים עם צבעי האדמה והשתקפות המים בשלוליות שהקרקע לא הספיקה לבלוע.
הראות הצלולה – נגזרת של אטמוספירה לא יציבה, וניקוי עמוק באדיבותם של הרבה ימי גשם – מכה את רשתית העין בהלם. וגם באלם. הצפון שתוק עכשיו. הוא יפה להכאיב, אבל היופי הזה קפוא כמו בית קברות. ההמולה האזרחית הוגלתה ממנו, רק רעמי התותחים וחריקות זחלי הטנקים קורעים את הדממה בצרימה. בשמיים מזמזם "זיק", והשקט הפסטורלי מופר מעת לעת ברעמי סוללת תותחים צה"לית במרחב.
התנועה ברכס הרי נפתלי מזכירה את הנסיעות המנהלתיות בדרום לבנון של שנות ה־90. חלק מהצירים חסומים במחסומי פלסטיק ושלטי אזהרה מפני חצייה, והנסיעה בין יישוב ליישוב מתבצעת בדרכים בוציות עוקפות, בין מטעים לפרות. בנקודות מסוימות בכביש ניצבים מחסומים צה"ליים המכווינים את המכוניות לדרכים חלופיות. חיילי המשטרה הצבאית המאיישים אותם עוצרים רק חיילים. "אף אחד לא הכריז 'שטח צבאי סגור' על האזור הזה ולכן אין לנו סמכות לעצור אזרחים", מסביר אחד מהם. "אנחנו יכולים רק להמליץ לאזרחים לא לנסוע פה, אבל אין לזה הרבה משמעות. אזרחים שמגיעים עד פה הם לרוב תושבים שהחליטו לגור בבתים שלהם למרות האזהרות, והטיפים שלנו לא מעניינים אותם".
המסלול נע בין חניונים של טנקים למגננים של אכזריות, עוקב אחר נתיבי הקוליסים הבוציים שהותירו אחריהן מפלצות הפלדה. עיקולי הכביש החשופים לארץ הארזים מוגנים בחומת בטון ענקית כדי לא להיחשף לרעה שתיפתח מצפון.
קיבוץ מלכיה הוקם בידי הפלמ"חניקים מתנועת הקיבוץ המאוחד, על חורבות יישוב יהודי קדום מיסודם של צאצאי משפחת כוהנים ששירתה בבית המקדש. המקום נכבש על ידי לוחמי חטיבה 7 במבצע חירם במלחמת השחרור, ומעולם לא ננטש. עד שבעה באוקטובר. 20 תושבים בלבד נשארו בקיבוץ מלכיה. "כולם ברחו, נשארו הזקנים וההזויים", מסכם תושב שאני פוגש בשער.
בשעת בוקר מוקדמת, מפקד כוח הטנקים המוצב בסביבות היישוב מחבר את מכשיר הקשר לרמקול ומאזין לתדריך היומי של המג"ד. המג"ד מתגאה ב"במבצע שווארמה", שבמסגרתו הצליחה פלוגת הסיוע המנהלתי הגדודית לחלק מנות שווארמה לכל הלוחמים בגזרה. בהמשך נוזף המג"ד בלוחמים שפנו לעמית סגל וביקשו ממנו לפרסם קמפיין התרמה בעמוד שלו בטלגרם. "אתם עושים לגדוד בושה. הציבור עוד עלול לחשוב שחסר לנו משהו". שוין. אחרי מאה ימים גם מוסד התדריך המבצעי מתקשה להמציא את עצמו מחדש.
אלף טונות של תפוחים ואלפיים טונות קיווי נרקבו במטעי קיבוץ מלכיה, לולי התרנגולות ריקים, והבקר הורחק לאזורים פחות מאוימים. גם המפעל למשחקי חשיבה, עומד בשיממונו
מלכיה הוא קיבוץ חקלאי קטן. בימים כתיקונם מתגוררות בו 80 משפחות שהן כ־400 נפש, רובן עוסקות בחקלאות. אבל עכשיו כמעט אין כלום. אלף טונות של תפוחים ואלפיים טונות קיווי נרקבו על העצים, אין גישה למטעים, לולי התרנגולות ריקים, והבקר הורחק לאזורים פחות מאוימים. גם ענפים לא חקלאיים, כמו המפעל של הקיבוץ למשחקי חשיבה, עומדים בשיממונם.
כבישי הקיבוץ מספרים את הסיפור כולו. בוץ ועקבות טנקים מסמנים את הדרך אל הרמפות שמהן מפגיזים לוחמי צה"ל את עמדות מחבלי חיזבאללה. כשהם נחים, מטוסי קרב ומל"טי זיק ממשיכים לנגן. וכשגם הם מתעייפים הרמקול עובר אל סוללת התותחים שבעמק. מה שכן, בין סונטה לסונטה ממש שקט באזור.
צעידה בצידו הצפוני של הקיבוץ – החשוף לכפרים הדרום־לבנוניים עיתרון ובליידא – מבהירה שמדובר בשטח השמדה פוטנציאלי. בין הבתים בקו הראשון של עיתרון לבין קיבוץ מלכיה מפרידים פחות משלושה קילומטרים, מרחק יריקה במושגים של טנק או טיל קורנט. אני מסתובב שם ונועץ עיניים בקו האופק המערבי, מתאמץ לוודא ששום כדור אש מתגלגל לא עושה את דרכו אליי.
קו הבתים הראשון כולל את מתחם ה"שמנמנייה" – מגורי הצעירים של הקיבוץ, וגם את הבתים היפים של ההרחבה. אפשר לדמיין את ההווי הקהילתי באחד האזורים הציוריים והפסטורליים של הארץ, אבל עכשיו הכול נטוש. לפני קו הבתים ניצבים תרנים שנשאו פעם ציוד תצפית של צה"ל עד שטווחו בידי מחבלי חיזבאללה. גם מנוף הרמה קיבוצי שהוזעק למקום כדי להחליף את הציוד חטף טיל, ועכשיו הוא מוטל על הקרקע, ממתין לטכנאי שיבוא לתקן אותו בשש אחרי המלחמה.
יחסית למנרה ומשגב־עם הסמוכים, מלכיה יצאה יחסית בזול מבחינת הנזק לתשתיות. תורני התצפית והציוד המסווג אומנם נפגעו בימים הראשונים של המלחמה, אבל בתי התושבים נשארו שלמים. אגב, התושבים שבחרו להישאר לא מורשים להיכנס לבתים בצידו המערבי של הקיבוץ אלא רק לבתים המוגנים יותר שבמורדות המזרחיים.
חוץ משמירה על מינימום של קיום במקום, התושבים מתמודדים בעיקר עם צה"ל: שהקוליסים של הטנקים לא יהרסו להם את כל הכבישים ושחיילים לא ייכנסו לבתים. התושבים מאמינים שלחיזבאללה יש מודיעין מדויק על כל מה שקורה בצד הישראלי של הגבול, ושהמחבלים "מפלילים" כל בית שאליו נכנסים לובשי מדים, ומנסים לטווח אותו.
מול מתאר החדירה קו הצפון מוגן מאוד עכשיו. היקף הכוחות והצפיפות שלהם גדול מאוד, ואם כוח רדואן של חיזבאללה יבקש לעשות בצפון כמעשה חמאס בדרום צפויה לו כתישה רבתי. התושבים טוענים שהקונספציה עיוורה את המודיעין הצה"לי רק בדרום, ואילו בצפון המוכנות הייתה גבוהה. צה"ל נערך כבר לפני חצי שנה לאפשרות של פלישה המונית של כוחות חיזבאללה בניסיון לכבוש יישובים יהודיים בקו הגבול ומעבר לו, ועיבה באופן משמעותי את הכוחות.
"פה לא התייחסו לאיום כאל פנטזיה", מסביר לי תושב מבוגר. "היה תרחיש די מדויק למה שיכול לקרות: הרעשה ארטילרית כבדה, שבחסותה יוצא כוח רדואן במתקפה מ'עמק המכנסיים' שבו שוכן הכפר עיתרון וחוצה את קו הגבול בתוך עשר דקות. דיברו על זה, נערכו לזה, ולכן זה לא קרה". לדבריו, ההיערכות המוגברת הרתיעה ככל הנראה את חיזבאללה ומנעה ממנו לנסות לשכפל את מתקפת חמאס בגזרתו.
"עיתרון חוטפת והרבה", ממשיך התושב. "כל מי שזז שם חוטף, וגם מי שלא זז. פעם היה צריך לזהות 'אמצעי' כדי לנטרל איום מעבר לגבול, עכשיו גם בלי אמצעי מפציצים". אבל דוקטרינת ה"ירי מנגד" הזו לא מעניקה שום אופק של שיבה לחיים בקיבוץ. קו הצפון מתנהל כמו רצועת הביטחון של שנות התשעים, כתמים של יופי ומוות, של שקט מתעתע של לפני הפיצוצים. ישראל דוחה את הקץ, מרחיקה את ההכרעה, בורחת מבשורה, וכל יום שכזה שבו חבל ארץ שלם ננטש מתושביו הוא ניצחון לאויב.
להקים כיתת כוננות מאפס
לכל נקודת יישוב במרחב הגבול יש בעיות ייחודיות משלה. לדוגמה, כפר־סאלד: תושבי הקיבוץ שבאצבע הגליל מעולם לא תפסו את עצמם כתושבי יישוב סְפר במובן המובהק של המושג. אולם פינוי היישובים סמוכי הגדר במלחמה הפכה אותם לנקודת היישוב הצפונית ביותר שלא פונתה. הם ממוקמים 5.4 ק"מ מקו הגבול, 400 מטר מעבר לקו שקבעה הממשלה, כך שבמקרה של חדירת מחבלים הם לכאורה התחנה הראשונה.
השקט הפסטורלי והמרחק מהגבול לא חסכו מהם את חוויות האימה שאפיינו את הימים הראשונים במלחמה: טילים של חיזבאללה נפלו בשדות סביבם, טיל נ"ט פגע במרעה הבקר, רחפן מתאבד נחת ביישוב סמוך. בשלב מסוים, לדברי אחד התושבים, המליץ להם ראש המועצה האזורית "עופו מכאן, בצורה שלא משתמעת לשני פנים". כשלושה רבעים מ־270 המשפחות (שהן כ־700 נפש) נשמעו לו ונמלטו למקומות שונים בארץ. מלונות לא חיכו להם כי כאמור הם היו מחוץ לשטח שעל פינויו הכריזה הממשלה. שלושה חודשים אחרי כן, רק כמחצית מהנוטשים שבו לגור בקיבוץ.
כפר־סאלד הוא מקום שאליו מגיעים הישראלים בשביל הצימרים, המעיינות, הנחלים ומסלולי הטיולים הירוקים של אצבע הגליל. אבל כמו במלכיה, גם הקיבוצניקים של כפר־סאלד הבינו שבשביל לחדש בעתיד את החקלאות והתיירות הם נדרשים כרגע ללמד את עצמם קשת. את תקופת המלחמה הם ניצלו כדי לבנות כמעט מאפס כיתת כוננות מאומנת ומצוידת. אם פעם הם חששו בעיקר מאיום נשק תלול מסלול, היום מטריד אותם תרחיש שבעה באוקטובר של יישובי העוטף. כוח רדואן של חיזבאללה התאמן במשך שנים על כיבוש יישובים בגליל העליון והריגת תושביהם. המלחמה רק הפכה את התרחיש הזה למוחשי יותר.
בניגוד לאיו"ש, שם מוסד כיתות הכוננות קיים כבר שנים רבות והלוחמים מצוידים ומתאמנים באופן סדיר יחסית, יישובי גבול הצפון כמו חבריהם בעוטף רצועת עזה נדרשו במלחמה ללמוד את המקצוע הזה כמעט מאפס. היו להם כיתות כוננות גם לפני המלחמה, אבל כמעט לא היו תקציבים והקצאות לאימונים ולשמירה על כשירות. עכשיו הכול התהפך, וביישובים מקווים להצליח לשמור על רף הכשירות המבצעית החדש גם בעיתות שלום.
התחנה השלישית שלי בצפון נמצאת מזרחה משם, בקיבוץ עין־זיוון שבצפון הגולן. תושבי הגולן חווים את המלחמה באופן דומה לאצבע הגליל אך גם שונה. עין־זיוון השוכן למרגלות הר בנטל, ממוקם מדרום מערב לבקעת קוניטרה. ליישובים במרחב אין גבול משותף עם חיזבאללה, מאידך גיסא, דרום סוריה מלאה במיליציות שיעיות פרו־איראניות, ותיאורטית כל סוגי האיומים באים בחשבון: מירי תלול מסלול ועד לחדירת מחבלים.
הרבה לפני המלחמה כבר נערכו בעין־זיוון לתרחיש של ניהול לחימה ממושכת בלי אספקה חיצונית. בקיבוץ של התק"ם בנו מערך תשתיות מעניין להתמודדות עם האיום, מסוג שלא קיים בשום יישוב אזרחי אחר. המלחמה תפסה את הרבש"ץ יונץ' בן־צבי עם כיתת כוננות קטנה ולא מספיק מצוידת, ובמהלך החודשים שחלפו הוא בנה כיתת כוננות מרשימה וגייס אליה לוחמים וציוד. הוא מבין שעיקר האתגר שלו יתחיל אחרי המלחמה, כאשר צה"ל ירדד את היקף הכוחות בגזרה ושום כוח לא יחצוץ בינו לבין קו הגבול.
תפיסות ההגנה הן נושא לדיון מתמיד. בצפון הגולן למשל, יהיה מי שיטען שהשילוב בין המבנה הטופוגרפי של אזור חיץ רחב מול סוריה, המתאפיין בשטח מישורי שכמעט לא מאפשר תנועה מוסווית, לצד הפריסה המוגברת יחסית של צה"ל על קו הגבול – גם בתצפית וגם בכוח אש משמעותי ומגוון – מקטין את הסיכוי של נחילי מחבלים לחדור את קו הגבול באופן המחקה את טבח שמחת תורה בעוטף. ולכן צריך להתכונן לאיומים הקלאסיים: ירי תלול מסלול וחדירת מחבל בודד או חוליית מחבלים. כנגד התפיסה הזו אפשר לטעון שחמאס הציב פה רף שאותו כל ארגון ג'יהאדיסטי יבקש לחקות, גם במחיר התאבדות של כוחות גדולים.
בהיבט של רציפות החיים האזרחיים מעניין להשוות בין שלושת האזורים שבהם ביקרתי: קו הגבול הצפוני מול לבנון, אצבע הגליל ורמת הגולן. בגולן החיים נמשכים כמעט כסדרם. התיירות משותקת אולם הענפים החקלאיים פועלים כרגיל. באצבע הגליל הפעילות הכלכלית נמשכת באופן חלקי בלבד, בשל העובדה שגם מחוץ לקו היישובים המפונים תושבים רבים עדיין לא שבו לביתם. בקו הגבול הצפוני הפעילות הכלכלית משותקת כמעט לחלוטין.
המצב שבו החיים האזרחיים משותקים או משותקים למחצה, הוא הניצחון הגדול ביותר של חסן נסראללה במלחמה הזו. ההימשכות שלו עד לתאריך יעד לא ידוע בלתי נסבלת מבחינת ישראל, והמצב לא ישתנה אם ארץ הארזים לא תשלם מחיר כבד ותורתע באופן עמוק. אפשר לשער שהקברניטים מכירים את זה והבעיה הגדולה היא לא הכסף ולא החוסן אלא כוח האדם. שינוי המשוואה בצפון דורש מאמץ לאומי אדיר, שבו יצטרכו לשאת כוחות סדיר ומילואים שנמצאים כבר בשחיקה לא פשוטה אחרי שלושה חודשי לחימה.
המילואימניקים צריכים לחזור הביתה, הסדירים צריכים ללקק את הפצעים, למלא את השורות ולהתרענן. הואיל ומדובר באירוע מתגלגל שיישאר איתנו עוד חודשים ארוכים קדימה, צה"ל יהיה חייב להגדיל את מאגר כוח האדם הלוחם שלו. דרך אחת היא עבודת מטה מעמיקה להחזרה לשירות של חטיבות השריון והחי"ר הרבות שנסגרו בשני העשורים האחרונים תחת אשליית "צבא קטן וחכם". דרך שנייה היא גיוס מילואים ללוחמים בוגרי חיל הים ויחידות נוספות שבאופן מסורתי מעולם לא נקראו למילואים אחרי השירות הסדיר.
דרך שלישית היא מהלך לאומי כואב אך חיוני לגיוס והכשרה מהירה של חרדים. אין למדינת ישראל זמן לתהליכים ארוכי טווח שבסופם חמישה אחוזים מבוגרי החינוך החרדי יסכימו אולי לגיוס שלב ב' בגיל 30. הדרך לשינוי בעיית ההשתמטות ההמונית של בני המגזר עוברת בכיס, והממשלה צריכה להשיק תוכנית עם תמריצים ברורים, חיוביים ושליליים: סגירה כואבת של ברז התקציב למוסדות ישיבתיים שבוגריהם לא מתגייסים, מול הטבות כלכליות מפתות למי שכן מתגייס.
