מאבק הארוסות: "אם היינו נשואים היה הרבה יותר קל להבין אותי"

יום שישי, 6 באוקטובר, היה יום מיוחד עבור נעמה דופלט וכפיר פרנקו, שניהם בני 22. שבוע וחצי לפני כן הוא הציע לה נישואין, היא אמרה לו כן, והשניים התארסו. באותו יום שישי, ערב שמחת תורה, המשפחות נפגשו לראשונה. "תאריך החתונה נקבע לראש חודש ניסן", מספרת נעמה. "כשפרצה המלחמה היה ברור שכפיר יהיה מהראשונים שייכנסו לעזה".

ב־15 בנובמבר עולמה של נעמה התהפך. ארוסה, סרן כפיר יצחק פרנקו, מפקד מחלקה בגדוד 52 של עוצבת "עקבות הברזל", נפל במהלך היתקלות עם חוליית מחבלים בצפון הרצועה. "הייתי בבית בחופשה קצרה מהצבא, לרגל חתונת אחותי שנערכה בערב הקודם", היא משחזרת. "כשהמשפחה של כפיר התקשרה והודיעה שהוא נהרג, הרגשתי שהעולם נפל עליי. נפער תחתיי בור בלי תחתית. מוקדם יותר באותו יום קבעתי עם האולם לבוא לראות את המקום, וחיכיתי שכפיר יצא לרגע מעזה ונאשר את זה יחד. כל התכנונים שלי לשנים הקרובות ולנצח פשוט נקטעו".

השניים כבר שכרו דירה ביישוב ליד אריאל. "תכנַנו שאגור בה כסטודנטית, ואחרי החתונה הוא יצטרף. החוזה בוטל אחרי נפילתו. פשוט לא היה עוד טעם לשכור דירה. כל יום אני שואלת את עצמי מה אני הולכת לעשות עכשיו כשכבר אין לי את המקום שלי, את הדירה שלי ואת העתיד שלי עם כפיר".

רביד דמתי, ארוסתו של אושרי בוצחק ז"ל: "אומרים לי 'לפחות לא הייתם נשואים'. אין בזה שום דבר מנחם, כי אם היינו נשואים היה הרבה יותר קל להבין אותי"

בגילוי לב, נעמה מדברת על מאבק הישרדות נפשי. "אני צריכה ללמוד מחדש לקום מהמיטה בבוקר, ושמישהו יכריח אותי לאכול. פשוט לא בא לי כלום. ממקום שרוצה להתרחק מהבית ולהתחיל לפרוח ולחיות את החיים העצמאיים שלי, פתאום קשה לי לצאת, קשה להתחיל ללמוד. אילצתי את עצמי להתחיל את החיים האקדמיים כי הבנתי שזו הדרך לחזור איכשהו לחיים. זה יותר צעד של הישרדות מצעד של התפתחות. כל מוצ"ש אני צריכה למצוא בכוח את הסיבה לצאת לעוד שבוע שלם של לימודים, ושואלת את עצמי אם זה שווה את זה בכלל.

"הסביבה שמכירה אותי היא הכתף התומכת, כי שם אני לא צריכה להציג את עצמי מחדש. קשה לי שאנשים באוניברסיטה מכירים אותי כ'ארוסה שכולה', פתאום את מתויגת כמסכנה וצריכה לעבוד יותר כדי שיכירו אותך כפי שאת ולא כטרגדיה שמלווה אותך. זה מציף הכול מחדש".

מפחדת להישכח

מלחמת חרבות ברזל על נופליה הרבים הציפה לקונה בחוק הישראלי, המעניק הכרה רחבה לקרובי הנופלים אך לא לכולם. על פי חוקי מדינת ישראל, אישה נשואה ששכלה את בעלה במלחמה זכאית לתמיכה כלכלית ונפשית במימון המדינה ללא הגבלת זמן. בהגדרה הזו נכללות גם בנות זוג שניהלו עם הנופל משק בית משותף, והן זוכות להכרה כ"ידועות בציבור". אלא שבחוק הנוכחי לא קיימת כל התייחסות לנשים שתכננו להקים בית ומשפחה עם יקיריהן שנפלו, ואף נקטו צעדים אופרטיביים להקמת משפחה בעתיד הקרוב, אך נמנעו מלדור יחד ולנהל משק בית משותף בשל השקפתן ואמונתן הדתית. 15 מאורסות דתיות מתמודדות עם אובדן בחיר ליבן במלחמה הנוכחית, ונאבקות בחוסר ההכרה הממלכתי בקורבנן.

לפני חודש נפל סרן אושרי משה בוצחק (22) והניח ארוסה, רביד דמתי. "היינו חברים חמש שנים והתארסנו מיד אחרי פרוץ המלחמה", מספרת רביד. "אחרי השבעה החלטתי שאני חייבת שגרה, חייבת למצוא סיבה לקום מהמיטה. חישבתי מסלול מחדש וניגשתי לראיון עבודה. הרגשתי שאני צריכה למצוא עבודה חדשה, למרות שעבדתי במקום מדהים עם אנשים נפלאים, והבוס שלי גם הגיע להלוויה. הפחידה אותי המחשבה להיכנס בדלת כשכולם יודעים בדיוק מה עובר עליי. הייתי צריכה מעגל חדש שלא מכיר את הסיפור שלי ולא מכיר את אושרי. אני לא מוכנה להתמודד עם התיוג 'הארוסה של אושרי שנהרג בעזה'. התחלתי לעבוד בבית ספר ליד הבית כמתרגלת לתלמידים שצריכים תגבור. לילדים שם אין מושג.

"כרגע אני לא מצליחה לחשוב מה לעשות בעתיד. זה כל כך רחוק ממני. לכל מי שמתעניין מה התכנונים שלי לעתיד, אני מסבירה שבכל בוקר אני חושבת איך לשרוד עד הערב, ובערב חושבת על הסיבה שבגללה אקום בבוקר.

"אנשים מנסים לעודד ואומרים לי 'את תעברי את זה, תמצאי מישהו אחר, תתאהבי ותתחתני'. הרבה אומרים לי 'לפחות לא הייתם נשואים'. אין בזה שום דבר מנחם, כי אם היינו נשואים הדברים היו הרבה יותר פשוטים. אני לא רוצה מישהו שהוא לא אושרי, ואנשים לא באמת מבינים את המקום הזה. אם היינו נשואים היה הרבה יותר קל להבין אותי, אבל כיום אני בתחום אפור מבחינת החברה, ואין לי מעמד בכלל מבחינת המדינה. במאבק שאני מנהלת כדי לקבל את ההכרה אני מסיימת כל שיחת טלפון בבכי, אפילו סתם שיחת ייעוץ. אני יכולה לשבת עם הטפסים ביד ולהתחיל לבכות כי אין משהו שיוכיח את החוסר שלי.

"אנחנו דתיים, לא ניהלנו משק בית משותף כי לא נהוג אצלנו לגור ביחד, ובסוף המדינה מסתכלת לפי החלון הצר של החוק שמבטל אותנו ואת העתיד המשותף שתכננו יחד. פחדתי שהחפצים האישיים שלו יגיעו ולא תהיה לי זכות לקבל אותם. למזלי, לאושרי יש משפחה מדהימה שמשתפת אותי בכול. אם כל זה היה קורה כמה חודשים מאוחר יותר, אף אחד לא היה מערער על המקום שלי. הכי מפחיד אותי שיום אחד יהיה טקס זיכרון לאושרי וישכחו להזמין אותי, שישכחו שבכלל הייתי חלק מהחיים שלו".

הזיכרונות התעוררו

עדנה סרוסי וטל אילוז איבדו במלחמת צוק איתן את הארוסים שלהן, ויצאו למאבק להכרה בהן. ב־2017, בעזרת חברת הכנסת לשעבר עליזה לביא, נעשה ניסיון להסדיר את הנושא ולהשוות את מעמדן לידועות בציבור, אך לשווא. "הדפו אותה שוב ושוב, אולי מתוך מחשבה שמדובר רק בשתינו", אומרת אילוז. "אבל עכשיו יש כבר עשרות בנות במצב הזה והן עוברות בדיוק את מה שעברנו. המאבק שלנו אז היה עקרוני, למען אלה שיבואו אחרינו, בתקווה שהן לא יסבלו כמונו".

נעמה דופלט, ארוסתו של כפיר פרנקו ז"ל: "מוקדם יותר באותו יום שהודיעו לי שהוא נהרג קבעתי לראות את האולם וחיכיתי שכפיר יצא מעזה. כל התכנונים לנצח פשוט נקטעו"

סרוסי מוסיפה כי במהלך העבודה על הסדרת מעמדן, הן גילו שדרוזיות שארוסן נפל זכאיות להכרה ולמעמד של ידועה בציבור אף שלא גרו יחד, מכיוון שלטקס האירוסין שלהן יש מעמד מחייב שכדי לבטל אותו דרוש גט. "אמנם לא גרנו תחת אותה קורת גג", אומרת סרוסי, "אבל העתיד והתכנונים ואפילו הביטחון שהיה לי כבחורה צעירה לקראת החיים שעתידים להיות לי, הכול נשען על הנישואין הצפויים". לדבריהן, הגילוי עורר בהן תחושה של אפליה וחוסר שוויון.

עדנה סרוסי התארסה עם סגן הדר גולדין ז"ל לאחר שנה וחצי של חברות, חודש וחצי לפני שנחטף למנהרה בעזה. "רצינו להתחתן מהר וכבר התחלנו לסגור דברים. תוך כדי המבצע המשכנו לתכנן, לא עצרנו לרגע. תכננו להתחתן במושב, הייתה לנו כבר תזמורת ושמלה, הוא אפילו צייר כמה טיוטות להזמנות. דיברנו באופן מעשי על העתיד שלנו אחרי החתונה מבחינה כלכלית, מה נעשה ואיפה נגור.

"הכאב היה עצום. מצד אחד על הנפילה שלו, ומצד שני על עצמי כי החיים השתנו באותו רגע. כל התוכניות היו על בסיס העובדה שאנחנו מתחתנים והוא בתוך החיים האלה. במצב הזה אין פניות נפשית לחשב מסלול מחדש. רק שנתיים אחר כך הצלחתי להתחיל לחשוב על חזרה לשגרה. עד אז הייתי עסוקה בהישרדות ובאבל. וכל הזמן הזה אפילו לא הייתי מוכרת מצד המדינה".

סרוסי מציינת את עמותת "הותיר אחריו חברה" (ראו בסוף הכתבה), ש"עשתה מאמץ גדול לתמוך בי. אבל האמת היא שגם עם זה היה לי קשה, כי הרגשתי שאני במעמד אחר מאשר סתם 'חברה'. הרי יש לי בבית שמלת כלה והזמנות לחתונה. היה אמור להיות לנו עתיד ביחד וראינו אותו לנגד עינינו בצורה הכי מוחשית. הרגשתי שמישהו צריך לקחת אחריות על הכאב הזה שאני עוברת. לא היה נראה לי הגיוני שאף אחד לא עוזר לי להשתקם, שאף אחד לא מלווה אותי מטעם הצבא, שאני שקופה למרות שכל החיים שלי השתבשו. הרגשתי ששמים אותי במקום שבו אין לי לגיטימציה לשכול ולאבל, ואני תלויה בשאלה אם רוצים לראות בי שותפה לחיים שלו".

עדנה מודעת לכך שמבחינה חברתית היא זכתה למעמד שאחרות במצבה לא זוכות לו. "הסיפור של הדר היה מאוד מתוקשר, ככה שאנשים ידעו מי אני וזכיתי להרבה סיוע. זה ריכך קצת את המכה וזיכה אותי בהכרה חברתית שהמדינה לא נתנה לי. עם זאת, לקח לי המון זמן להחליט שאני רוצה להמשיך בחיים ולהמשיך לחיות בטוב. עברו כמה שנים טובות עד שהייתי מסוגלת לחזור לעבוד במשרה מלאה ולמצוא את הכיוון שלי בחיים".

רק אחרי כשלוש שנים היא חשה בנוח לצאת עם מישהו אחר. "ברוך ה' יש לי היום משפחה משלי", היא אומרת. "תמיד העסיקה אותי השאלה איך זה יקרה, איך יכול להיות שתהיה לי חתונה שמחה ושאני אשמח בחתונה שלי. אבל בסוף החיים חזקים, והצורך לחיות לצד מישהו הוא טבעי ונכון. פתאום מתעורר בך הרצון להמשיך קדימה ולבנות משפחה ואפילו ללמוד לאהוב שוב. יש בזה גם אתגרים והתמודדויות. ברור שהדר נוכח בחיים שלנו באיזשהו אופן, וכמובן אנחנו בקשר עם המשפחה שלו. ולצד זה, אנחנו יוצרים לעצמנו את החיים שלנו. לעד אזכר כארוסה של הדר גולדין ז"ל, ואני גאה בזה מאוד. הדר הוא חלק מהחיים שלי, מהמחשבות שלי, מהדברים שאני מאמינה בהם ופועלת על פיהם. הוא חשוב לי מאוד".

במלחמה הנוכחית היא חוותה שוב שכול משפחתי, שעורר בה זיכרונות קשים: "אחיין שלי, ישי פיטוסי, לוחם גולני ששירת במוצב נחל־עוז נעדר במשך כמה ימים בתחילת המלחמה, ואז נודע שהוא נהרג. זה החזיר אותי אחורה. עלה בי הפחד שלא יאתרו אותו ושהוא לא יובא לקבורה, כמו בסיפור של הדר. הידיעה שנכנסנו למצב הזה כי לא נהגנו במדיניות חזקה מול חמאס ו'האכלנו את המפלצת', מתחברת למאבק של משפחת גולדין. אני חושבת הרבה על החיילים שנפלו במלחמה הזו. בכל דיווח על חייל מאורס שנפל חשבתי על הארוסה. אני מכירה בדיוק את התחושה הזאת, שפתאום האוויר נגמר".

קיבלו את ההודעה בווטסאפ

טל אילוז איבדה אף היא את ארוסה, סרן נתן כהן ז"ל, במבצע צוק איתן. "היינו חברים חמש שנים ומאורסים שבעה חודשים", היא מספרת. "הוא נהרג בדיוק שלושה חודשים לפני תאריך החתונה. הלכנו לראות דירות אבל לא הייתה לנו כוונה להיכנס לדירה משותפת לפני שנתחתן. החלטנו שבשלב הראשון אשקיע את הזמן שלי בלימודי הוראה לחינוך מיוחד ואתמך בו כלכלית, והוא ימשיך בקריירה הצבאית. ירדנו לפרטי פרטים בתכנונים שלנו.

"כשקצין העיר הגיע אל המשפחה של נתן, האימא המדהימה שלו אמרה שהיא לא מוכנה בשום ואופן שאקבל את ההודעה בצורה עקיפה, וביקשה שהמפקדים שלי יעבירו לי את ההודעה. כך קרה שחוליה של ארבעה אנשים, כולל רופא, הגיעה אליי לדירה באחת בלילה, דפקו על הדלת ומסרו לי את ההודעה. בדיעבד הבנו שאני היחידה בתקופת צוק איתן שזכתה לתמיכה ולהודעה מסודרת. עשרות בנות שלא היו נשואות לבני הזוג שלהן קיבלו את ההודעה בצורה נוראית – שמועות, הודעות ווטסאפ או חדשות ברדיו.

"כל השנים הקרובות, שהיה ברור לי לחלוטין איך הן ייראו, נמחקו ברגע. כל החיים שלי השתנו. ביטלתי את הלימודים, עצרתי את כל התכנונים. הייתי צריכה ליצור את החיים שלי מההתחלה. התחלתי מסע של השקעה וטיפול בעצמי. למזלי פגשתי את עמותת 'הותיר אחריו חברה', שהצילה לי את החיים. הם דאגו שאהיה מטופלת ועזרו לי בכל דבר. אבל אז התחילה גם הסאגה של ההכרה. הלכתי למשרד הביטחון, והעובדת הסוציאלית שנתנה לי את הטפסים אמרה לי שאין לי על מה לבנות כי זה לא נועד בשבילי אלא רק למשפחה שלו. הייתי בשוק. למרות שהייתי מאורסת לו והוצאתי את מיטב כספי על החתונה, למרות שתכננו את החיים שלנו ביחד והכול היה ברור לנו ולמשפחות, לא מכירים בי. הרי זה שמישהי גרה עם החבר שלה שנה, שנתיים או חמש, לא אומר שהיא יותר ראויה או במעמד גבוה יותר מבחינת רצינות הקשר שלה.

"עדנה ואני הלכנו לכנסת, אימא של נתן באה איתנו, וממש החתימה שרים על ההסדרה שרצינו לקדם. גילינו שהחוק מפלה אותנו כבנות דתיות שחיות לפי אמונתן. ההחלטה להתארס ולחיות חיים משותפים היא החלטה שאת בונה עליה הרים וגבעות. האירוסין הם הצהרה שאנחנו חיים יחד, ולא משנה אם זה ייכנס לתוקף בעוד כמה חודשים. אין סיבה לאפליה הזו.

"עוצמת הכאב לא משתנה, שום דבר לא יכול להיות תחליף לאהוב שנפל. איבדתי את נתן בגיל 23, ורק בגיל 31 התחתנתי עם בעלי. לקח לי הרבה מאוד זמן להרים את עצמי. את מסתובבת בעולם עם תווית לא ברורה כי את לא אלמנה, אז לא מבינים למה את מתאבלת על מישהו שנפל ולא יוצאת מזה כבר. שופטים אותך. ולמרות שהתקדמתי והתחתנתי, אני יכולה להגיד שבמלחמה הזאת חזרתי לטפל בעצמי כי הדברים לא נעלמים. בעלי שיחיה הוא לוחם, ונכנס לעזה עכשיו. זה מציף את הפוסט־טראומה שלי. גם כשהילד שלי יתגייס לצבא תתעורר אצלי הפוסט־טראומה. זה לא נעלם, אי אפשר פשוט להוריד את השאלטר. השכול מלווה אותך כל החיים.

"אנשים חושבים שהמאבק הוא בגלל הכסף, וזה לא נכון. בסופו של דבר זו ההכרה, שירימו אלייך טלפון, שייתנו לך את הטיפול שאת צריכה בשביל לעבור את זה. וגם ברמה הבסיסית, ללכת לישון בלילה בידיעה שלא היית סתם. אני חושבת שבמלחמה הזאת, בגלל מספר הנופלים, הגענו למצב שפשוט אי אפשר להתעלם מזה. אלה בנות שהלכו לישון בלילה בידיעה שהעתיד שלהן מסודר ושהן מתחתנות עם אהוב ליבן, קמו בבוקר וגילו שהכול קרס".

השבוע אושרה בקריאה טרומית הצעת חוק שהגיש ח"כ אופיר כץ מהליכוד, המתקנת את "חוק משפחות חיילים שנספו במערכה" וקובעת כי הוראות החוק הנוגעות לבן משפחה יחולו גם על "ארוס או ארוסה של נספה שלא גרו יחד עם הנספה ביום מותו". הזכויות יישמרו לבן הזוג למשך חמש שנים.

עוד לפני כן הגישה ח"כ מיכל וולדיגר מהציונות הדתית הצעה מתוקנת משלה. "כשבאתי לנחם את משפחתו של כפיר פרנקו ז"ל, פנו אליי הוריה של נעמה ארוסתו", היא מספרת. "כבר הייתה לה טבעת אירוסין על האצבע והם שכרו יחד דירה, והעובדה שהיא לא מוכרת יצרה קושי נפשי וכלכלי. לצד ההבטחה הגדולה שלא התממשה, עומדת הלקונה בחוק שאינה מעניקה לה מעמד. אחריה הגיעו אליי עוד צעירות עם סיפור זהה. מדינת ישראל שלחה את הארוס שלהן אל החזית והוא נהרג, וכעת היא צריכה להעניק את המעטפת הזאת שהיא קריטית, לא בונוס או הטבה. הארוסות הללו בנו את חייהם על בסיס התכנון להיות נשואים, ואני רואה חובה מוסרית להעביר את החוק הזה. הפעם נעביר את זה ולא נוותר".

***