כמי שפיקד בעבר על תחנת המשטרה בעיר, ניצב־משנה רן אופיר מכיר את קריית־שמונה היטב. "אני זוכר את עצמי מסתובב ברגל ברחבי העיר, קונה אצל פלאפל עמר, יושב לקפה עם מנכ"ל העירייה ליד האצטדיון, רואה את שגרת החיים התוססת של התושבים". כעת, כשהוא מגיע לעיר במסגרת תפקידו הנוכחי כקצין אגף המבצעים של מחוז הצפון במשטרת ישראל, הוא פוגש מראות שונים בתכלית, "הכול ריק ושומם, זה עצוב וכואב בלב".
נצ"מ אופיר משרת במשטרה כבר 28 שנים, ובמהלכן פיקד על חמש תחנות משטרה ברחבי הצפון: צפת, בית־שאן, קריית־שמונה, משגב ונצרת. הוא תושב הצפון בעצמו, בן 54, נשוי ואב לארבעה. את התושבים שהוא מכיר היטב מאותם ימים הוא רואה כיום בבתי המלון בטבריה ובנצרת, מרוחקים מבתיהם. "כאדם מבחוץ עצוב לי לראות את קריית־שמונה שוממה, וכשאני חושב על אלה שזה הבית שלהם ועכשיו הם מפוזרים, נשבר לי הלב", הוא מוסיף. "אין את הגן ואת בית הספר המוכר, אין את ההגעה לבית הכנסת שיוצרת קהילתיות. גם הפיצויים למי שלא יכול להגיע לעבודה לא מפצים על היעדר שגרת החיים, כשאדם קם בבוקר ויוצא לעבוד".
מאז ראשית המלחמה אופיר ושוטריו עמלים ללא הרף בשורה של חזיתות ותחומי פעולה. הוא נע בין סיורים בשטח, סיוע לכוחות הצבא, קשר עם התושבים ושמירה על הסדר מפני התלקחות שעלולה להתפרץ בכל עת. אנו נפגשים במשרדו שבבניין המשטרה בנצרת. במהלך שיחתנו הקצינים שתחתיו נכנסים לבקש את דעתו על אישור התכנסויות גדולות, בהן משחק כדורגל שדורש אבטחה ותיאומים בין לובשי המדים הכחולים לכוחות צה"ל.
המחוז שהוא מופקד על התחום המבצעי בו גובל בלבנון, סוריה, ירדן וג'נין. "כל גזרה אצלנו עם האתגרים שלה", מפרט נצ"מ אופיר. "בגבול עם לבנון, החבלנים שלנו נותנים מענה וסיוע לכוחות צבא אחרי נפילות ואזעקות. כיתות הכוננות ביישובי הגבול ובשאר היישובים נמצאות תחת פיקוד המשטרה. ובכלל, כשאזרח צריך משהו הוא מתקשר 100, הוא לא מכיר מספר אחר. אנשים לא מתקשרים ל־101, 102 או 104 (מוקדי החירום של מד"א, כיבוי אש ופיקוד העורף, בהתאמה; ש"פ). גם אירועים כמו סיוע לקשישה שרוצה להתפנות מהבית, מגיעים לפתחנו. כמעט כל הגופים האחרים לא פועלים ללא המשטרה. חברת החשמל, למשל, לא מגיעה לאזורי הגבול בלעדינו. אם יש חשש לאירוע ביטחוני אנחנו מוקפצים מיד. כל דבר שקורה, אנחנו שם".
לא רק הגבול הלבנוני המתוח מעסיק את מחוז צפון. גם בגבולות האחרים, המציאות בימים אלה מאתגרת יותר. "מרחב כינרת גובל עם לבנון וסוריה, מרחב העמקים כולל את יישובי קו התפר עם ג'נין, שגם שם יש היערכות ביטחונית וכוננות. ובמרחב הגליל, שמאופיין באוכלוסייה לא יהודית, אנחנו ממשיכים להיאבק בפשיעה ובתופעות של הסתה לטרור בצל המלחמה".
כוח צה"ל, שנע ביישובי הגבולות, נזקק גם הוא לסיוע של המשטרה כדי לנוע ממקום למקום. "כשהצבא רוצה להביא כוחות גדולים לגבול הצפוני או למקום של פעילות, זה לא כמה חברים שנכנסים לאוטו ונוסעים לטייל ברמת הגולן. מגיעים עשרות אלפי חיילים עם כלים כבדים, זה אירוע. צריך לחסום צירים, להעמיד כוחות שמירה. אנחנו מכווינים את הטנקים בדרך לקריית־שמונה או למקומות אחרים. נדרש הרבה מאמץ מצידנו".
מנהלים סיכונים
בבוקר שמחת תורה, כאשר החלו להגיע הדיווחים על מחבלי הנוח'בה שחדרו ליישובים בדרום, במחוז הצפוני של המשטרה החלו מיד להיערך לאפשרות שמתקפה דומה תפרוץ מאחד הגבולות בתחומם.
"ב־6:27 קיבלתי טלפון ממפקד המחוז, ניצב שוקי תחאוכה", משחזר אופיר. "הוא אומר לי 'פרצה מלחמה, תקפיץ את מחוז צפון'. הקפצנו אלפי שוטרים מהמחוז להגיע לתחנות ולהיות מוכנים לפעילות באופן מיידי". תמונת המצב הייתה ראשונית מאוד, אך דבר אחד היה ברור: פקודות הפלישה שבמשטרה נערכו אליהן בתרגילים ותרחישים שונים במשך שנים, רלוונטיות יותר מתמיד.
"מפקד מחוז הדרום במשטרה הכריז על פקודת 'פרש פלשת', תרחיש של חדירת מחבלים בכמות גדולה מעזה לשטח ישראל. אצלנו יש פקודה זהה בשם 'פרש צפון', שמחולקת לארבע פקודות משנה: 'פרש כוח' – חדירה מלבנון; 'פרש עוז' – חדירה מסוריה ומעבר של קווי הצבא; 'פרש ירדן' – על כל קו התפר מאזור משולש הגבולות עד בקעת הירדן; ו'פרש שומרון' – מעבר של מחבלים מאזור ג'נין לתוך יישובי הצפון. אם הם מצליחים לחצות את הגדר הם תוך חמש דקות בעפולה, שמונה דקות בבית־שאן, ועוד כמה דקות בכל היישובים בגזרה.
"אנחנו פרוסים שם כקו שני, הקמנו עשרות כיתות כוננות. במחוז כולו יש יותר מ־250 כיתות כוננות, חילקנו יותר מ־3,000 כלי נשק. המשרד לביטחון לאומי היה איתנו בזה באופן מלא. הגעת הנשק היא לא דבר מובן מאליו. תוך שלושה־ארבעה ימים הקמנו כיתות כוננות מקצועיות, מצוידות ומאומנות. היום האחיזה שלנו בשטח הרבה יותר טובה".
אתה יכול לומר שבגזרה שלך ערוכים היום אחרת ממה שכוחות הצבא והמשטרה היו ערוכים בדרום בשמחת תורה?
"כל התרחישים הללו היו אצלנו על השולחן, בתרגילים שונים שעשינו לאורך השנים. היינו מוכנים אליהם לפני 7 באוקטובר. אבל האם היינו מוכנים במאה אחוז? לא. עכשיו, אחרי שראינו את היכולות של ארגוני הטרור ובראשם חיזבאללה, שהיכולות שלו עולות עשרות מונים על היכולות של חמאס, אנחנו נערכים לזה בכל הכוח מבחינת תרגולים, תרחישים, ציוד, אפודים, רכב כבד".
מתקפת הטרור בדרום גבתה את חייהם של כ־1,200 ישראלים, בטבח הגדול ביותר בתולדות העם היהודי מאז השואה. אך לדברי אופיר, מתקפה דומה מצפון הייתה עלולה להסתיים במספרים הרבה יותר גדולים, משום ש"חיזבאללה הרבה יותר מתוחכם מחמאס", כדבריו. "אבל היום אנחנו הרבה יותר מתורגלים, מוכנים וערוכים, כמובן בתיאום מלא עם הצבא. מהיום הראשון למלחמה יש לנו נציג מטעם המשטרה שיושב בפיקוד הצפון של צה"ל, לתכלול פעולות והעברת מידע. היום אנחנו מקבלים כל מה שרצינו. החלפת רחפנים, רכבים ממוגנים, נשק ארוך. המשרד לביטחון לאומי לקח את הנושא ברצינות".
"כשאזרח צריך משהו הוא מתקשר 100, הוא לא מכיר מספר אחר. גם אירועים כמו סיוע לקשישה שרוצה להתפנות מהבית מגיעים לפתחנו"
ביטחון היישובים עצמם הוא האתגר המרכזי, אך לצידו נעשים מאמצים לאפשר את קיומה של החקלאות בגבול הצפון, מפעל חייהם ומקור פרנסתם של יישובים רבים, ובמקרים רבים גם מקור מזון מרכזי עבור אזרחי ישראל.
"יש חקלאים ומגדלים שפונו מהבתים ונמצאים במלון בטבריה או נצרת, והם צריכים לשמור על המשק שלהם", מתאר אופיר. "פעמיים ביום אנחנו עושים הערכות מצב עם הצבא, בודקים כל פעם מה אזור הסיכון המשמעותי יותר ולפי זה מאפשרים לחקלאים להגיע, בצירוף סל שלם של שיקולים. אם יש לנו, למשל, צפי לירי באזור כפר־יובל – אנחנו אומרים לחקלאי שרוצה לעלות לטפל בתרנגולות שהפעם זה לא אפשרי. במקרים אחרים ניתן לו. הייתה פגיעה ישירה במפעל ברמות־נפתלי. אם מישהו היה נפגע מזה, זו הייתה תוצאה של החלטה שהתקבלה בהערכת המצב שלנו. יש גם שיקולים של דחיפות העבודה, כמו בעלי חיים שאם לא יטופלו הם ימותו. במקרה של בית אריזה או מפעל ייצור אחר, נעשה שיקול אחר".
לא רק החקלאים מנסים לשמור על קשר עם הבית. בכל יישוב או עיר שפונו יש מספר מסוים של אנשים שנשארו משיקולים שונים.
"בקריית־שמונה, למשל, עיר של כ־20 אלף תושבים, נשארו בערך 3,000 איש. יש אנשים שזה עניין אידאולוגי אצלם, הם לא מוכנים לוותר ולהתפנות. אי אפשר להכריח בן אדם להתפנות, וכשמישהו נשאר בבית הוא צריך מענה. אם אין מים או חשמל, לפעמים בגלל המצב הביטחוני – חייבים לתת לו מענה. הם מתקשרים 100, זה מה שהם מכירים, ואנחנו מנסים לעזור ולהגיע לכל פנייה".
באחד מימי הלחימה הראשונים התעורר חשד מצד תושבים שקבוצת רחפני חיזבאללה חצו את הגבול לשטח ישראל. "הדיווחים האלה רצו בקבוצות, וכל אחד ששמע או ראה משהו התקשר למוקד 100. קיבלנו אלפי שיחות בתוך כמה שעות".
"אנחנו מקבלים מדי פעם פניות מהיישובים צמודי־הגדר, אבל בעיקר מהערים הגדולות. באותם יישובים נשארו כיתות כוננות. אלה יישובים קהילתיים, כך שמי שרוצה משהו מהבית או רוצה לשמוע שהכול בסדר, מתקשר למי שנשאר ביישוב. בערים הגדולות אנחנו מקבלים שיחות מאנשים שרוצים לוודא שהם לא שכחו מים פתוחים במקלחת או חשמל דולק. אנחנו מבינים את החשיבות ומנסים לתת מענה".
רבבות המפונים כיום מתמודדים עם אתגר קשה, אך רבים מהם עשויים לחוות מצוקה נוספת כאשר יבקשו לשוב. "במשגב־עם, לדוגמה, חמישים אחוז מהבתים נהרסו. גם בקיבוץ מנרה מדובר על משהו כזה. הנושא הזה יורגש היטב בסוף המלחמה, הרבה אנשים יגלו שאין להם לאן לחזור, ובחלק מהמקרים גם לא יכולת פרנסה. גם לזה יהיה צורך לתת מענה".
מקל וגזר
נושא נוסף שעולה בשיחה עם נצ"מ אופיר הוא מקרי ההסתה בחברה הערבית. "מאז ראשית הלחימה, רק במחוז שלנו יש יותר מ־200 עצורים על הסתה לטרור ותמיכה בטרור. נפתחו כ־200 תיקים על הסתה והוגשו 25 כתבי אישום", הוא מציין. לדבריו זוהי פעולה מניעתית, שבלעדיה הייתה עלולה להיווצר אווירת הסתה קשה יותר.
"בימים הראשונים של המלחמה כולם היו בהלם", הוא אומר. "התחלנו לנטר במודיעין אצלנו פוסטים של תמיכה בחמאס ושל שמחה לאיד. מפקד המחוז נתן הנחיה חד־משמעית: מרגע ניטור הפוסט, תוך שעה הבן־אדם צריך להיות עצור, לא משנה באיזו שעה הפוסט עלה והמקום שבו המפרסם נמצא. זה הוכיח את עצמו. ראינו איך הכמות יורדת. לא התפשרנו ועצרנו גם אנשים שהם עורכי דין, מדענים. היו לחצים סביב חלק מהעצורים, ניסו להוריד אותנו מזה, אבל לא ויתרנו. חלק שוחררו, לחלק הוארך מעצר ולחלק כבר הוגשו כתבי אישום".
אחד הנאשמים הללו הוא למשל אחמד שחאדה, תושב עילוט בשנות העשרים לחייו. שחאדה פרסם בשתי הזדמנויות בקבוצות ווטסאפ סרטונים המציגים את זוועות 7 באוקטובר, ובהן חטיפת אישה מבוגרת וצעירה ירויה, והוסיף משפטים כגון: "מי ראה את אום אלכס?", "הנה אום אלכס מחזיקה קלאץ'"; "נתן לה כדור קלאץ' פוצץ לה את המוח".
נגד תאופיק זועבי, תושב נצרת בשנות השלושים לחייו, הוגש כתב אישום בגין הסתה לטרור וגילוי הזדהות עם ארגון טרור. בשבוע הראשון של המלחמה פרסם זועבי כמה פוסטים הכוללים דברי שבח, אהדה ועידוד למעשי הטרור ולארגון חמאס. באחד מהם שיתף הנאשם תמונה של רעול פנים מניף דגל פלסטין, לצד הכיתוב: "הניצחון של אללה קרוב". בפוסט נוסף ששיתף זועבי, נראה ציור של טרקטור הפורץ את גדר הגבול עם עזה כשעליו מונף דגל פלסטין, לצד הכיתוב "הבולדוזר".
לתהודה תקשורתית זכה כתב האישום שהוגש נגד כוכבת הסדרה "מתים לרגע", השחקנית מאיסה עבד אל־האדי. מחומר החקירה נגדה עולה כי בבוקר 7 באוקטובר פרסמה אל־האדי תמונה של חטיפת יפה אדר בת ה־85 וכתבה "הגברת יוצאת להרפתקת חייה", לצד כמה אימוג'ים לועגים. באותו בוקר פרסמה אל־האדי גם תמונה של טרקטור חמאסי פורץ את הגדר וכתבה "Let's go Berlin style", רמז לנפילת חומת ברלין בשנת 1989. הפרסומים הללו נעשו בשעותיה הראשונות של מתקפת חמאס, כאשר מדינת ישראל כולה התעוררה בתדהמה לטבח הרצחני והאכזרי בתולדותיה.
נושא נוסף שבו מדיניות המחוז עוררה מחלוקת ואף הגיעה פעמיים לדיון בבג"ץ, הוא המחאות ביישובים הערביים נגד הלחימה בעזה. "היו לא מעט בקשות לקיום הפגנות והתנגדנו. לא בגלל הדעה של המפגינים, כי אנחנו בדמוקרטיה וחופש המחאה הוא חשוב. אבל הבנו שאין לנו אפשרות להביא כוח אדם לאבטח את ההפגנות. מפלגת חד"ש לקחה אותנו פעמיים לבג"ץ על זה, ובג"ץ פסק לטובתנו פעמיים. והראינו שאנחנו במצב מלחמה. אירוע כזה דורש הקצאת כוחות מסיבית, והכוח שלנו מוגבל. אני לא צריך לשקול בין להשקיע כוחות בהתרעה על חדירה מלבנון או לאבטח הפגנה בנצרת".
אחד הדברים הבולטים במלחמה הזו הוא השקט ברחובות ישראל, בניגוד למבצע שומר החומות, שגרר מהומות בערים הערביות והמעורבות. בעיניך יש קשר לטיפול שלכם בתיקי ההסתה ובהפגנות?
"קשה לדעת, זה משהו שיצטרכו לחקור בהמשך. אני חושב שזה שילוב של כמה דברים. אתן לך דוגמה. ביום השני או השלישי של המלחמה מפקד המחוז עשה זום עם כל ראשי הרשויות הערביות בצפון ואמר להם 'חברים אנחנו במלחמה, זה המקום לשותפות ואחריות הדדית'. ראשי רשויות באו, מי בגלוי ומי בצורה סמויה, וקראו לרגיעה בשטח. אני יכול להעריך שהשיח עם ראשי הרשויות, ההנחיה שכל הסתה מטופלת, ומניעת ההפגנות בנימוקים מבצעיים – כל אלה הביאו למצב של שקט.
"למשל", מדגים נצ"מ אופיר, "באחד הכפרים התארגנה הפגנה נגד צה"ל. פעלנו בשלושה צירים – מי שפרסמו דברי הסתה קשים נעצרו, המועצה פרסמה בפייסבוק התנערות מההפגנה, ונכבדי הכפר פעלו מול הציבור שלהם להרגיע את האווירה, וההפגנה לא יצאה לפועל מתוך רצון שלהם. מה שעשינו נתן תוצאות".
בעוד כחודש יתחיל הרמדאן. רף המתח בחברה הערבית צפוי לעלות?
"כרגע אין צפי להפרות סדר במהלך הרמדאן. אנו נערכים בהתאם לרף פעילות מיוחד, שייתן מענה לכלל האירועים ביישובים השונים. ההיערכות מתבססת על סמך הפקת לקחים מסודרת משנים קודמות, וכן על פי מודיעין שמתקבל בזמן אמת".
לסיום מדבר נצ"מ אופיר על הרוח שהתגלתה במשטרה מאז הלחימה. "מהיום הראשון של המלחמה, במשך חודשיים, כלל השוטרים עבדו במצב־כוננות הגבוה ביותר ועם סדרי הכוחות הגבוהים ביותר. ביטלו פגרות וחופשות, ועבדו שבעה ימים בשבוע. שוטרים היו חולים ובאו לעבודה. לא שמענו ציוץ, לא התלוננו. גמלאי משטרה שמו מדים, הגיעו למחוז ואמרו שהם פה לכל משימה. קצינים בכירים שיצאו לפנסיה באו ואמרו 'איפה צריך אותי? בסיור? לענות לטלפונים ב־100? אני אעשה את זה'. הייתה גם התגייסות בפינוי משפחות השוטרים שגרות בצפון למלונות, כדי לאפשר להם להיות מרוכזים בתפקידיהם. זה מרגש ומיוחד".
