וילונות אביבה – לוי פרקטים עוסקים בעיצוב חללים. הם מעצבים בתים פרטיים וגם מוסדות ציבוריים כמו בתי ספר וגני ילדים בסביבת קריית־גת. מלבד חיים, עובדים בחנות מעצבת הווילונות ואביו בן ה־80.
שגרת מלחמה
החודש הראשון היה שוק. הייתי בא לחנות, מדליק מחשב ורואה חדשות. אף אחד לא בא. באוקטובר הייתה ירידה של 40 אחוז בהכנסות לעומת שנה שעברה באותו חודש. חשבנו – מי יבוא עכשיו לעשות וילונות ולהזמין פרקטים. אבל אחרי חודש ראינו התאוששות, המשק התחיל לעבוד. אפשר להגיד שעם ישראל, מהבחינה הזו, חזר לשגרה.
שמחת תורה
קמנו לאזעקות והדלקנו טלוויזיה לראות מה קורה, עד שראינו את תמיר סטיינמן אומר שאין צבא. היו לנו חרדות שזה יגיע אלינו, לקריית־גת. התאכזבתי מהתנהלות הצבא. הייתי לוחם, ואני זוכר שבקושי הגעתי הביתה לשבתות וחגים. גזרה שלמה אצלנו הייתה נטושה בחג. הבן שלנו גויס באותו יום, והיה חודשיים רצוף במילואים.
פרידה
אני מכיר את אימא של אורי מגידיש, היא למדה איתי בבית הספר. כשאורי חזרה מהשבי כל קריית־גת הייתה מחוץ לבית שלהם ורקדה ושמחה. לצד השמחה הזאת מה שהכי כאב לי זה החטופים שהצליחו לברוח מחמאס, ובמקום שנשמח כאן איתם הם נהרגו בטעות על ידי כוחותינו. הם עשו הכול כדי שידעו שהם לא מחבלים, אבל זה מה שקרה.
מצב העסק
כשפרצה המלחמה אמרתי למעצבת הווילונות שלי שתנצל את ימי החופש שיש לה. היא ניצלה אותם ובנובמבר החזרתי אותה לעבודה. אני יודע שהרבה אנשים התלוננו על תפקוד המדינה. הגשתי בקשה לפיצוי ותוך שלושה ימים קיבלתי את הכסף. אחרי חודש קיבלתי פיצוי, מבלי שבכלל דרשתי. אני מתכוון להחזיר את זה, כי בנובמבר כבר חזרנו למכירות רגילות.
אופטימיות
לעסקים בקו העימות יש חרדות בתקופת מלחמה – מה נעשה עם הפרנסה. היו לנו חרדות כאלה גם בקורונה. הקב"ה תמיד מסדר את זה, הוא דואג לנו עם הפרנסה, והוא גם יצילנו מידם. בקורונה זה יצא לנו הפוך על הפוך. חשבנו שאף אחד לא ירצה לקנות וילונות, וכולם החליטו באותה תקופה לשדרג את הבית. עכשיו אותו הדבר – היה לנו חודש קשה ואחרי זה הכול הסתדר.
להשתתפות במדור פנו אלינו במייל: yaelienm@gmail.com
