"מי רוצה לחזור לבית שרצחו בו? השיקום יכלול הריסה ובנייה מחדש"

מכל המפות התלויות בחמ"ל ניר־עוז, מפת התמ"א החדשה היא הצבעונית ביותר. "זה העתיד?" אני שואלת את רון כשהוא פורס אותה על השולחן. "זה הבסיס", הוא עונה, "מכאן מתחילים לצמוח". על קירות החדר תלויות מפות אחרות, כאלה שהצצה קטנה אליהן שולחת אגרוף לבטן. באחת מהן מסומנים בתי הקיבוץ במדבקות עגולות: מדבקות אדומות לסימון נרצחים, כחולות לחטופים, ירוקות לחטופים ששבו מציפורני חמאס. מפה צורבת, שמספרת ללא מילים על שלווה שהתפוגגה, בלון פסטורלי שנקרע.

על מפה אחרת מסומן במרקרים צבעוניים גורלם העתידי של מבני היישוב: בכתום הבתים השרופים המיועדים להריסה, בצהוב אלה ששיפוץ קל עשוי להשיב אותם לתפקוד, ובכחול הבתים הנדרשים לשיפוץ משמעותי. שניים־שלושה בתים מסומנים בירוק בהיר – אלה שלא דורשים טיפול, לכאורה. רק לכאורה. "הפגיעה בניר־עוז מתחלקת לשניים – הפיזית והרגשית", מסביר רון. "למעט שישה בתים, נכנסו פה לכל הדירות, כולן חוללו. אין משפחה שהאירוע לא קשור אליה. מאה חברים, שהם רבע מחברי הקיבוץ, נחטפו או נהרגו. את הקיבוץ נצטרך לבנות מחדש בשני ערוצים – בלכידות של הקהילה ובבנייה פיזית".

רון בהט (57), נשוי לענבל ואב לשלוש בנות ("וכלבה", הוא מוסיף), נולד בניר־עוז לנתן ודרורה, בני הגרעין המייסד. לפני שנתיים שב עם משפחתו מגלות ממושכת בת 11 שנים בארה"ב, שם ניהל מפעל ישראלי. בתו הגדולה משלימה שם כעת תואר ראשון, השתיים האחרות והכלבה שבו איתם לקיבוץ. עד לשבעה באוקטובר ניהל רון את אתר הייצור של אקרשטיין, חברת מוצרי הבנייה, בירוחם. מאז הטבח מצא עצמו מטפל בצורכי הקיבוץ הגואים והתגלגל להיות פרויקטור השיקום שלו. "משה פאול מקיבוץ חצרים התגייס לתכלל את שני הצדדים של התקומה – הטכני והקהילתי. אני אחראי על הצד הטכני", הוא מציין.

יש כאלה שחושבים שאי אפשר יהיה לחזור לגור פה.

"יש אנשים שיחזרו, יש אנשים שאומרים שהם לא יחזרו והם כן יחזרו, ויש כאלה שאומרים שלא יחזרו ובאמת לא יחזרו. המניע הדומיננטי הוא חוסר תחושת ביטחון, אבל אני לוקח כמובן מאליו שיהיה כאן ביטחון. הבעיה היא שיש טראומה גדולה. מי רוצה לחזור לבית שרצחו בו? לכן השיקום יכלול הרבה הריסה ובנייה מחדש. אנחנו נבנה מחדש ויהיה פה וואו. לא כל מי שהיה פה יחזור לגור פה, אבל זה יהיה יותר ממה שחושבים. ברגע שיראו מה אנחנו מקימים פה, הם ירצו להיות חלק מזה. בסופו של דבר מי שגר פה קשור למקום ואוהב אותו. זה חיבור שקשה להסביר במילים".

"מישהו היה צריך להיות פה"

בקבוק מים וחֶבל – זה מה שהספיק רון להכניס לממ"ד בין התרעות צבע אדום תכופות, כשהבין שמחבלים חדרו לקיבוץ. את החבל קשר לידית הממ"ד, ואליה הצמיד גם מגירה שתסייע לו במאבק הכוחות עם המחבלים. על החלון הופקדה ענבל. "אף פעם לא בדקנו אם הוא ננעל כמו שצריך, והתברר שלא". שתי הבנות הצעירות התחבאו מתחת למיטה, והכלבה שכבה בשקט "בלי להשמיע פיפס". את הצרכים עשו על מגבות ואותן הצמידו לדלת, כדי לחסום את העשן במקרה שיעלו את הבית באש.

"זה מצב סוריאליסטי. יש חשמל, המזגן עובד, ומדי פעם חוליית מחבלים פורצת לבית, שוברת הכול ומתחיל מאבק על הידית. ככה לפחות חמש פעמים", מתאר רון. בין לבין הגיעו הודעות וטלפונים מודאגים, בהם של מנכ"ל עיריית ירוחם, שביקש עזרה בחסימת הכביש בעיר. רון יצר קשר עם אחד העובדים של אקרשטיין וביקש שיעזור בהעברת בטונדות לשערי ירוחם. כששוב הגיעו מחבלים לביתו, עזב הכול וחזר להילחם על חייו ועל חיי משפחתו. "כל הזמן שומעים יריות וצעקות בערבית. דרך ההודעות אתה מבין מה קורה במקומות אחרים בקיבוץ. זה מתחנן שיבואו לעזור, אחרים מבקשים שיצילו את הילדים שלהם. ואתה לא יכול לעשות כלום. הרבש"ץ, שחר בטלר, נפצע, ואשתו גררה אותו לממ"ד. הוא ועוד אחד הם היחידים מכיתת הכוננות שלא נרצחו או נחטפו".

לצד בארי וכפר־עזה, ניר־עוז הוא אחד משלושת היישובים שספגו את המכה הקשה ביותר. "אלה המקומות שנכבשו. לא כבוד גדול להיות ברשימה הזו, אבל לצערנו זה המצב. בשני היישובים האחרים הצבא בסופו של דבר הגיע ונלחם, פה לא. המחבלים גמרו לעשות מה שעשו, המוני עזתים באו ובזזו, וכולם הלכו לפני שהצבא הגיע. הם לקחו הרבה יותר ממה שציפו".

"אפשר להחליט שמספר מבנים נשארים כדי להנציח, ואת השאר צריך לבנות. ובעיקר צריך לחזור. ניר־עוז נכבשה ב־7 באוקטובר. אם היא לא תקום מחדש, זה יהיה ניצחון שלהם"

ב־13:45 החל הצבא לסרוק בית אחר בית ולהוציא משפחות לחמ"ל, ובחמש בערב הגיעו גם למשפחת בהט. בהמשך פוצלו שורדי התופת לשני מבני הגנים בקיבוץ, וביום ראשון בסביבות ארבע אחר הצהריים עלו על אוטובוסים לכיוון אילת, עם עצירה במועצה האזורית רמת הנגב. רון: "אחרי התלבטות אם להמשיך עם הקהילה או לוותר על הסיוט של מגורים במלון, בחרנו לרדת ברמת הנגב, ומשם הגענו למדרשת שדה־בוקר. מאז אנחנו שם. רוב הקהילה שוכנה לפני כחודש בדירות בכרמי־גת".

רון חזר לקיבוץ כבר למחרת; בלילות הוא חוזר לשדה־בוקר. "מישהו היה צריך להיות פה. היה צריך להוציא די־אן־איי מהבתים לטובת זיהוי חללים, לתקן כל מיני נזקים, להוציא תרופות לחברים – אז באופן טבעי באתי. ביומיים הראשונים אתה עוד לא מעכל. אוספים גופות ונתונים, מנסים להבין את גודל האירוע – מי נחטף, מי מת, את מי רצחו בין הקיבוץ לרצועה". רון משתנק מדי פעם, נושם עמוק וממשיך. "זה היה הזוי. עדיין יורים טילים, ואין איך לפנות גופות כי הם גנבו או חיבלו בכל הטרקטורים והרכבים. אנחנו מאלתרים ומשמישים טרקטור ישן וקלאב־קאר שהמחבלים ניסו אבל לא הצליחו לגנוב; מחברים להם עגלות ועליהן מפנים את הגופות לחדר האוכל, עד שמגיעות משאיות קירור".

רון וארנון ליפשיץ, חבר נוסף בקיבוץ, היו אמונים על שיקום המקום בראשית הדרך – מתיקון פיצוצי צנרת ועד לפינוי פסולת האש שהשתוללה כמעט יומיים ברציפות. יומיים אחרי הטבח נפתחה מחדש הרפת בסיוע מתנדבים ובפיקודו של בן הקיבוץ עמית רובין. למעט עובדים בודדים, הצבא לבדו נשאר כאן בלילות, אבל יותר ויותר חברים מגיעים לאחזקת המשק. השבוע גם הגד"ש התעורר לחיים. רון מצידו משמש, בין השאר, כממלא מקום רבש"ץ, והוא זה שמאשר – ובעיקר לא מאשר – ביקורי אורחים בקיבוץ.

"יש כאן דילמה שאנחנו מתחבטים בה כל הזמן", הוא משתף. "יש חשיבות לספר מה קרה כאן, ויש חשיבות גם להראות למשלחות מהעולם מי זה חמאס, שהרבה מדינות תרמו להם – 'לוחמי חופש' שרצחו באכזריות ובשטניות נוראית. למי תרמו? לאנסים, לרוצחים־שוחטים האלה. מצד שני, אי אפשר להיכנס לפרטיות של אנשים, לבתים שלהם. אתה גם לא רוצה להפוך את זה למופע, כרטיס להצגה".

רון היה משוכנע שמהר מאוד מישהו מהקיבוץ יתפוס פיקוד ויחליף אותו ("הרי חזרתי מארה"ב כתושב, לא כחבר"), אבל נראה שחברי הקיבוץ סומכים על כישוריו שמוכיחים את עצמם. "תוך כדי עשייה אתה מבין כמה המקום הזה חשוב לך, וכמה חשוב שהוא יחזור לחיים. אתה מבין שזה ייעוד. אני מוצא את עצמי ממלא מקום רבש"ץ וקברן". ברוב טקט אני מבקשת שיאיית לי קברן או כוורן – בכל זאת, קיבוץ. רון, קיבוצניק מחוספס, מביט בי בעיניים כואבות ומחייכות, ומתאר איך הוא וחבריו חפרו קברים לחברים. לא, לא צריך להתנצל, הוא מרגיע. זה לא מה שישבור אותו.

צמחים לפני בתים

אנחנו עולים על קלאב־קאר לסיור בין הבתים המדממים של ניר־עוז. פה ושם עוד אפשר למצוא סוכה מקושטת, מזכרת מהעולם שלפני הספירה. הנה הבית של ברכה לוינסון שנרצחה בשידור חי בפייסבוק, ושם הבית של משפחת ביבס. פה גרו ברכה ודוד שלֵו (75), זוג שידע לחיות את החיים. היא הייתה בחופשה במצרים, הוא נרצח בבית עם בנו טל (54), שבא לבקר. הבית שרוף לגמרי. "זה המקום שבו אני מבין שאני כבר לא מחפש גופות אלא שאריות".

רון מצביע על אחד מששת הבתים שאיכשהו ניצלו ממגע המחבלים. מהשמאלי שבהם גנבו רק אופנוע. "את הבחור שגר כאן הטילים לא הרשימו, 'כבר רגיל'. רק כששמע את המחבלים הואיל בטובו להיכנס לממ"ד. אם היו מנסים לפרוץ, היו מגלים שאין צורך כי הוא אפילו לא טרח לנעול את דלת הבית. הבחור הזה הוא אבא שלי בן ה־86". מהבית ממול נחטף זוג, ומשם ילדים ואבא. פה גרה המטפלת של רון בילדותו, ושם זו של ילדיו בהווה. יש כאלה שחזרו מהשבי, וכאלה שלא. "זה קיבוץ, קהילה שאתה מחובר אליה. אין בית שאתה לא מכיר ושלא התארחת בו". כפר הסטודנטים של קדמה, שבפאתי היישוב, היה כמעט ריק במהלך החג, וחמשת הסטודנטים הסתתרו בממ"דים וניצלו שעה ששרפו להם את הבתים. במגורי התאילנדים שממול התחולל טבח קשה לעיכול: 11 מהעובדים נרצחו במקום, חמישה נחטפו, מתוכם שוחררו שניים בלבד.

על תקרת הסלון בבית משפחת בהט תלויות עדיין שרשראות, מחווה לחג הסוכות. "היה לנו יותר מזל מלאחרים, לא ירו לנו על הדלת ולא שרפו את הבית". הוא לא מגיע לכאן הרבה, "זה לא קל". העיצוב הצעיר ומלא החיים של הממ"ד, חדרה של אחת הבנות בימי שגרה, כמו מתריס נגד מה שהתחולל פה. חצר הבית מלאה שבשבות יצירתיות וצבעוניות, ובחצר האחורית מתנוסס פסל סוס על גלגלים, "שהגיע איתנו לכל ההפגנות בבאר־שבע נגד הרפורמה. בכל פעם התנוסס עליו שלט אחר".

כמה מטרים משם מושכת את העין חצר צבעונית אחרת, גדושה ביצירות מחומרים ממוחזרים. על הבית תלוי שלט הכוונה לגוש קטיף. הבית שרוף. "זה היה ביתם של יוכקה ועודד ליפשיץ, שניהם נחטפו לרצועה. יוכקה שוחררה, אבל עודד עדיין חטוף, וכך גם עוד כ־35 חברי ניר־עוז". הבית הסמוך נשרף כולו, עד שאפשר לדלג עליו מבלי להבחין שפעם עמד כאן מבנה מגורים. "כאן גר אמיתי בן־צבי עם העובד הזר שלו, ג'ימי הנפלא". כאשר המחבלים חדרו לבית, אמיתי צעק לג'ימי לברוח ולהציל את עצמו, אבל ג'ימי נחטף. עם שחרורו סיפר לילדיו של אמיתי שלפני שאביהם נרצח הוא ביקש למסור שהוא אוהב אותם.

מול הבית שכמו התפוגג לחלוטין נמצא השער שממנו נלקחו מרבית החטופים. מכאן נמשכים שדות ניר־עוז ממש עד בתי הרצועה, שחלקם נמחקו בינתיים על ידי צה"ל. בסוף אני מבקשת להגיע לבית העלמין, להניח אבן על קברים טריים. "בניר־עוז שתלו צמחים לפני שבנו בתים", אומר רון בחיוך כשאנחנו נוסעים בתוך הצמחייה המקיפה את בית העלמין. "רן פאוקר, היום בן 87, היה הגנן המיתולוגי של הקיבוץ. הוא הראשון שהתקשר אליי אחרי הטבח ואמר: 'אני פנסיונר במצב סביר, מתי אני יכול לבוא ואיך אני יכול לעזור?'. והוא אכן מגיע, מרסס, מטפל בעשבייה".

בין החלקות החדשות בולטת זו של משפחת סימן־טוב, הורים ושלושה ילדים שנרצחו יחד. האם תמר התמודדה לראשות המועצה האזורית אשכול. הסבתא קרול נרצחה בבית אחר. מאחורי חלקת הקבר שלהם טמון אביב אצילי, מנהל המוסך. "אין אחד שלא אהב אותו. הוא היה החבר של כולם, והוא נפל בקרב על ביתנו", אומר רון. שני קברים חדשים הוצבו בסמוך, נפגעי טבח שלא נרצחו בו, אך מצבם הבריאותי הידרדר קשות בעקבותיו עד שנפטרו לאחרונה. "צריך לזכור שיש לנו עוד חברים חטופים בעזה שאנחנו לא יודעים מה עלה בגורלם, ויש ביניהם גם נרצחים", אומר רון, רומז לקברים שעתידים להתווסף כאן.

"לא נמגן את עצמנו לדעת"

1.6 ק"מ מפרידים בין ניר־עוז לרצועת עזה. שבע שניות במונחי צבע אדום. "הנפילה הראשונה תופסת אותך בדרך לממ"ד, בשנייה אתה כבר בפנים", אומר רון. במוסך שניהל אביב תלויים על המקרר שלטי החטופים שעבדו כאן, לצד פסיפס מרהיב של המון תצלומים קטנים של אביב, שיוצרים יחדיו תמונת צבי אצילי. בחלל הגדול של המוסך מתחילה מסורת חדשה – "סוגרים שבוע" עם פויקה גדול ושולחנות ערוכים. רון מתכוון לקיים סעודה כזו מדי חמישי, להרים פעם בחודש יום קהילתי, ופעם בחודשיים להזמין לכאן הופעה.

מה יהיה הסימן שבטוח לחזור לכאן?

"תחושת הביטחון היא תחושה, ואי אפשר להתווכח איתה, אבל צריכים לקרות ארבעה דברים כדי שאפשר יהיה לומר שבטוח כאן: קודם כול שייתנו לצה"ל לעשות ברצועה מה שהוא יודע לעשות – למוטט את התשתית של חמאס. שנית, לשכן בסיס צה"לי בין ניר־עוז לרצועה. פעם אחת כבר הגנו בגופנו על המדינה, עכשיו הצבא צריך להיות זה שעומד בינינו. אותו כוח שהגיע אלינו בשבעה באוקטובר – כ־130 מחבלי נוח'בה על טנדרים ואופנועים, חמושים במקלעים, ברימונים ובנשק אוטומטי – כנראה אין בסיס שהם היו נכנסים אליו והיה מצליח לעצור אותם. אבל אני מאמין שתפיסת הביטחון תשתנה בכל הבסיסים.

"דבר שלישי, נצטרך לשדרג את כיתת הכוננות באמצעים, ואולי גם לייצר כוח מגן משולב עם כוח צה"לי. וזה מוביל אותי לנקודה הרביעית והחשובה ביותר, ואני מדגיש: אנחנו לא הולכים למגן את עצמנו לדעת. תהיה גדר וכיתת כוננות, אבל התפיסה צריכה להיות אקטיבית, התקפית ולא הגנתית. מי שמתקרב אתה מטפל בו במקום. אין מאהל בדואי שיש סביבו גדר, וכך גם לא שום כפר ערבי, ובכל זאת אין שם גנבות, כי מי יעז לגנוב מהם? תרבות ומדיניות ההכלה חייבות להסתיים. כמה מאות קסאמים נחתו פה בשנים האחרונות, כמה שדות נשרפו מבלוני תבערה, ולא הייתה תגובה. אסור שזה יקרה יותר. על כל פיפס חייבת להיות תגובה, והיא צריכה להיות לא פרופורציונלית".

שלא תטעו, הוא עדיין בעד מה שהוא מכנה "מדינת עזה". "בביזה היו שותפים ילדים ונשים וזקנים, ומי שחצה את הגדר לא בא לעזור לנו. מבחינתי הוא זכה ביושר בכדור בראש. אבל היו הרבה שלא עברו את הגדר. בסוף יש שם שני מיליון איש, ואני לא רוצה אותם על המצפון שלי. אני רוצה שיחיו הכי טוב שיש, שיהיה להם מה להפסיד. נצטרך לדאוג שהחינוך שם יהיה אחר. יחד עם זה, מי שמאמץ את חמאס הוא אויב. הקם להורגך השכם להורגו. עד עכשיו אמרנו 'לא נורא, תאמצו את חמאס, כל עוד אתה לא חמאסניק בעצמך, אתה בסדר'. זה נגמר. אם יש תמיכה בחמאס, לא נחפש עם פינצטה מי חמאס ומי לא".

בחדר האוכל תלויה עדיין הודעה על הפגנה במוצאי אותה שבת איומה: "מפגינים בבאר־שבע ביום שבת, 7/10, ב־19:15. ההפגנה ללא צעדה. צפויים שינויים בלוח הזמנים". רון מחייך: "הלכנו בהקפדה כל מוצ"ש, ויחד עם זאת, עכשיו כשאביב איננו, החבר הכי טוב שלי פה הוא אמוצי, החוזר בתשובה היחיד של הקיבוץ שנשאר לגור פה, ושמתנגד קשות להפגנות".

העיניים של רון נדלקות באחת כשאנחנו חוזרים לשיח שיקום הקיבוץ. "החזון שלי הוא 80־800: שמונים אחוז ממבני הקיבוץ להרוס ולבנות מחדש, בעלות של 800 מיליון שקלים. אני מאמין שזה יכול להתבצע תוך שנתיים, אולי קצת יותר. זו תהיה משימה לאומית אבל נעשה אותה. וזה יהיה גדול יותר, חזק יותר ונכון יותר. אי אפשר לומר 'טוב יותר' כשחסרים לנו כל הנרצחים, אבל נהיה עם מודעות אקולוגית גדולה יותר, עם חשיבה קדימה. נבנה בתים עם צריכה אנרגטית נמוכה וגגות סולריים. נכין תב"ע חדשה ומותאמת. וכן, נישאר קיבוץ. אולי פחות שיתופי ממה שהיה, ופתוח יותר למי שרוצה להיות חלק מחיים ערכיים של ערבות הדדית, חינוך, קהילתיות ושדרוג של קיימות".

איך תנגיש את זיכרון נפגעי הטבח בתוך השיקום הזה?

"המנעד של זיכרון והנצחה הוא אדיר – מ'לא ניגע בשום דבר', ועד הנצחה דיגיטלית בלבד. אני ברמה האישית לא מוכן לחיות באתר הנצחה. את יודעת מתי ביקרו הכי הרבה אנשים באושוויץ? בקורונה. הביקור הדיגיטלי הביא המונים לסיורי הדמיה. מצד שני, משהו צריך לעשות. בתרבות הישראלית לא יודעים לשמר ולתחזק אתרים, אז צריך בעלי מקצוע שיודעים לעשות את זה נכון. כמי שהיה פה למחרת הטבח – עם הריחות בכל מקום, ועשן שעולה וכל השחור הזה – אני יכול לומר לך שכבר עכשיו השחור לא אותו שחור והריחות השתנו לחלוטין. גשם ירד, והירוק מכסה את מה שהיה כאן. זה כוחו של הטבע. ברור שאם לא נעשה את זה בצורה מסודרת, בעוד שבע שנים לא יהיה כאן כלום. אפשר להחליט שמספר מסוים של מבנים נשאר כדי להנציח, ואת השאר צריך לבנות. ובעיקר צריך לחזור. קשה וכואב להגיד את זה, אבל ניר־עוז נכבשה בשבעה באוקטובר. אם היא לא תקום מחדש, זה יהיה ניצחון שלהם. אז אנחנו נקים, ונעשה את ניר־עוז גדולה יותר וחזקה יותר ונכונה יותר, כך שהמונים ירצו לבוא".