"הבן שלי נדב החזיק את כל הבית, בנינו עליו את הכול", מספר מוטי ביטון, תושב אופקים, שבנו נרצח במסיבת הנובה ב־7 באוקטובר. "אני נכה, ומגדל את ארבעת הילדים שלי לבד. עוד לפני שנדב התגייס הוא עבד בכל מיני עבודות ותמך בי ובאחים שלו, וגם לאורך השירות הוא דאג לרווחה שלנו בבית. הוא דאג שיהיה כסף, שהחשבונות ישולמו, שיהיה אוכל במקרר. היה יוצא לעבוד בעבודות מזדמנות והכניס את הכסף הביתה כדי שלא יחסר כלום. אפילו כשהיה יוצא לחמשוש מהצבא, הוא לא בזבז את הזמן במסיבות אלא יצא לעבוד. אם ראה שהגיע חשבון חשמל או ארנונה, הוא היה לוקח אותו ומשלם מהכסף שעשה בסוף השבוע. לקראת סוף השירות היו לו גם קצת בעיות, כי הוא כל הזמן רצה לצאת כדי לטפל בנו ולעבוד עוד קצת פה ושם כדי להביא עוד כמה גרושים הביתה. כולנו נשענו על הפרנסה שהוא הביא, והיום אנחנו צריכים להתמודד עם האובדן".
סמ"ר נדב ביטון היה חייל ביחידת כפיר ושירת בגבול לבנון. לקראת שמחת תורה הוא יצא לחופשה מהצבא, ובאופן נדיר נסע לבלות עם חבר במסיבת הנובה. ביום שלפני המסיבה הוא עבד באבטחת מסיבה קטנה אחרת שהתקיימה באותו אזור. נפילתו הטרגית הנחיתה על משפחתו מכה כפולה; לא רק אובדן של בן משפחה אהוב, אלא גם קריסת עמוד התווך הכלכלי שהם נשענו עליו. "כאשר התחילו הקסאמים, נדב אמר לחבר שבא איתו שזה נשמע לו יותר רציני מאשר בדרך כלל, והם התחילו ללכת לכיוון היציאה מהמסיבה", משחזר אביו את קורות אותו בוקר נורא. "הם לא היו ניידים, ותכננו לחזור בטרמפים. כשהתחילו היריות הם שינו את המסלול ורצו לכיוון הפרדסים. תוך כדי ריצה החבר של נדב נקע את הרגל והבין שהוא לא יכול להמשיך, אז הוא אמר לנדב לרוץ. נדב החליט שהוא לא משאיר אותו לבד. הוא חפר בור, החביא את החבר, כיסה אותו בענפים ועלים והורה לו לא לקום ולא להרים את הראש, לא משנה מה קורה בחוץ. הוא אמר לו שהוא חייב לשרוד כדי לראות את הבת שאמורה להיוולד לו בעוד חודשיים. נדב עזב אותו והלך לחפש חילוץ, ובדרך נרצח. החבר ניצל בזכות נדב".
האסון יצר פער כלכלי נוסף, מלבד התמיכה שסיפק נדב עצמו. "אם לפני המלחמה הייתי הולך קצת לעבודה, היום אני כבר לא מסוגל. הפסקתי לעבוד לגמרי. הייתי צריך להתחיל לתפעל את הבית ברמה יומיומית, כמו לקחת את הילדים לבית הספר. כשנדב חזר לחופשות מהצבא זה היה גם תפקידו. עכשיו אני עושה את זה – מבשל, מנקה, מארגן אותם לבית הספר, מסרק לילדה את השיער. עד לפני שבועיים היא גם פחדה להתקלח לבד, אז החברה של נדב הייתה מגיעה לכאן כל ערב ומקלחת אותה. אנחנו מקבלים קצבה ממשרד הביטחון, אבל כיוון שאשתי־בנפרד עברה לגור בבית משלה, חצו את הקצבה לשניים – חצי לה וחצי לנו. זה משאיר לנו כמעט שום דבר להתקיים ממנו. כעת אני צריך להתמודד עם הכול לבד. מה יהיה הסוף אני לא יודע".
מי יסיע את הבן הנכה
ישוטו צ'אנה, גם היא תושבת אופקים, היא אם חד־הורית לארבעה ילדים. בנה הבכור, ישראל, נפל בשבעה באוקטובר, ביום הולדתו השלושים, כאשר יצא בכפכפים לרגליו להגן על תושבי השכונה. הוא היה חמוש באקדח ובו חמישה־עשר כדורים בלבד."ישראל הרגיש אחראי כבן הבכור, והיה אכפת לו מבני המשפחה", מספרת אימו. "הוא היה עוזר לי בבית ולמעשה הוא היה זה שפרנס אותנו ותמך בנו מהרבה בחינות. יש לי ילד נכה בן 16 שסובל מתסמונת דאון ואפילפסיה. אני עצמי סובלת משש פריצות דיסק. המצב הרפואי שלי והטיפול בילד המוגבל לא אפשרו לי לעבוד הרבה. עבדתי שלוש שעות ביום.
"ישראל עבד כפקח בחברת אלקטרה. הוא היה משלם חשבונות, קונה אוכל, מסיע אותנו לטיפולים של הבן הנכה בכל רחבי הארץ. הוא ממש היה עמוד התווך שלי, הכול היה על הראש שלו. עכשיו התחושה היא שהבית קר בלעדיו, שהעמוד שלי נשבר. אפילו לספר את זה ממש קשה לי. אין מי שישלים את מקומו. מאז שהוא נרצח אני לא ישנה בלילות ובוכה ללא הפסקה. אני חושבת עליו כל הזמן. אני בלחץ, לפעמים אני מבולבלת מאוד. גם הבן הנכה כל הזמן מראה לי את התמונה שלו בטאבלט ובוכה. גידלתי את הילדים שלי לבד, מאז שישראל היה בן שבע. לא חלמתי לאבד את הבן שלי כשיגיע לגיל שלושים. במקום לחתן אותו ולראות את הנכדים שלי ממנו, קברתי אותו".
ישוטו צ'אנה (בתמונה): "ישראל היה עמוד התווך שלי, הכול היה עליו. אין מי שישלים את מקומו. מאז שהוא נרצח אני לא ישנה בלילות ובוכה ללא הפסקה. אני חושבת עליו כל הזמן"
כיוון שישראל התגורר בבית יחד עם בן הזקונים הזקוק לסיוע סיעודי, הוא היה מטפל בכל הסידורים באופן מיידי מבלי להטריד את אימו. כעת, אפילו ההתקדמות הטכנולוגית מהווה עבורה אתגר משמעותי. "היום כל הפעולות מתבצעות דרך האינטרנט והאפליקציות", אומרת ישוטו. "קשה לי להיכנס לרשת, אני לא יודעת לקרוא או לכתוב, ומנסה להיעזר בילדים הגדולים שלי. לא נעים לי להפריע להם בעבודה, אבל אין לי ברירה. אחרי שהוא נרצח קיבלתי מהביטוח הלאומי קצבה. זה לא מספיק לנו, אבל אין לנו ברירה אלא להסתפק בזה. היום קשה לי לעבוד אפילו יותר. אני לא מסוגלת להשלים את שלוש שעות העבודה היומיות", היא בוכה.
עמותת "משפחה אחת", הפועלת למען נפגעי פעולות האיבה והטרור בישראל, הוקמה לפני 22 שנים בעקבות הפיגוע במסעדת סבארו בירושלים. העמותה ומתנדביה מספקים לנפגעים את המשאבים הטיפוליים הדרושים לשם ריפוי, שיקום וצמיחה. בעקבות המלחמה, פעילות העמותה התרחבה מאוד. "מדי יום יש פונים וצרכים חדשים", מספרת קטי פלדמן, רכזת אזור דרום בעמותה. "לצד ליווי המשפחות השכולות הוותיקות, אנחנו עסוקים כל הזמן בהיכרות עם המשפחות השכולות החדשות והפצועים בבתי החולים. הפעילות שלנו מתקיימת 24/7".
אסונן הכבד של משפחות שאיבדו את מי שהעניק להן תמיכה כלכלית או טיפולית מרכזית, הביא את העמותה להקים מיזם בשם "משפחה מאמצת". "המיזם קם מתוך ראייה שיש להציע סיוע אחר למשפחות שאיבדו את העוגן הכלכלי של הבית, את מי שדאג לרווחת המשפחה", מסבירה פלדמן. "העמותה מספקת מפגשי תמיכה, ליווי אישי, ייעוץ והכוונה פיננסיים, ובמקרים מסוימים גם דואגת לכלכלת הבית. במלחמה הזאת יש גם מקרים שבהם שני ההורים נרצחו, והילדים נותרו יתומים, מגודלים על ידי הסבא והסבתא. גם כאן מדובר בעול כלכלי נוסף. ההוצאות גדלות, וצריך לדעת לדאוג לצרכים של הילדים. גם במקרים כאלה אנחנו מתאימים את המענים השונים באופן אישי".
סבתא שהפכה לאימא
שי־אל כנפו (30) עבד כמאבטח במסיבת הנובה ונרצח על ידי מחבלי חמאס. הוא הותיר אחריו אישה ושלושה ילדים, שעברו לגור אצל הסבא והסבתא. שי־אל היה המשענת של הוריו. "מאז שבעלי הפסיק לעבוד הוא היה משלם לנו את השכירות, את החשבונות, עזר עם הכול", מספרת אימו אילנה. אך כעת התהפכו היוצרות. "כבר חמישה חודשים שאלמנתו וילדיו גרים איתי בבית. קשה להם לחזור הביתה. אני סבתא שלהם ומגדלת את הילדים במשרה מלאה: מבשלת להם, מנקה אחריהם, לוקחת לגן ומחזירה. בנוסף, אני גם תומכת כלכלית כמה שרק אפשר. כלתי לא הצליחה לחזור לעבוד תקופה ארוכה. עכשיו היא חזרה לעבוד כמה שעות ביום, בעיקר בשביל הבריאות הנפשית.
"מבית של זוג פנסיונרים הפכנו לבית עם שלושה מבוגרים ושלושה ילדים שנמצאים תחת אחריותי, בגיל שבו חשבתי שאני כבר מזמן אחרי השלב הזה. כרגע אנחנו פותחים את הלב, הבית והארנק כמה שרק אפשר. לתחושתי, הילדים לעולם לא יהיו מוכנים לחזור לבית שלהם. הם רוצים רק אותי כל הזמן. השבוע כלתי ניסתה להחזיר אותם הביתה, אבל נאלצה לחזור אליי עם כולם ב־12 בלילה כי הנכדה רצתה לישון רק איתי.
"בעקבות המצב, גם הפרנסה של הבן השני שלי, שהפך לאח שכול, נפגעה. הוא איבד את העבודה ולא מצליח לחזור לעבוד. רצינו לצרף אותו ואת אשתו אלינו, אבל הבית שהפך להיות מלא בילדים קטנים קצת מפריע לו, אז הוא גר היום אצל חמותו".
שני אמין ז"ל בת ה־18 נרצחה במסיבה ביער רעים. היא הייתה הנרצחת הצעירה ביותר במסיבה, תושבת העיר אשדוד ותלמידת תיכון שמתוארת כמלאת אנרגיות חיוביות ושמחת חיים. עם פרוץ האירועים הקשים היא נמלטה מהמקום עם בן זוגה, אך לאחר שנסעה כברת דרך ולא מצאה מקום מסתור, נלחצה. לדברי המשפחה, כיוון שכנהגת חדשה לא הייתה מיומנת מספיק כדי לתמרן בדרכים שאינן סלולות, נסעה חזרה בכיוון ההפוך על אותו הכביש ונקלעה למארב של מחבלי חמאס. שני נרצחה יחד עם חברה לחיים, אדם אלייב ז"ל. בחנוכה האחרון נמצא פתק שהטמינה תחת החנוכייה בשנה שעברה, ובו ביקשה פרנסה וזוגיות לה ולמשפחתה.
"שנינו עבדנו בכל מיני עבודות מזדמנות ודאגנו לפרנסת המשפחה. ההורים שלנו התגרשו כשהיא הייתה בת 13 ואני בן 15, והיינו צריכים לעזור לאימא שלנו", מספר אחיה, עידן. "תמכנו במשפחה כמה שרק יכולנו. המצב לא קל בכלל. יש לנו עוד שתי אחיות קטנות, בנות 11 ו־15. מאוד קשה לנו עכשיו. אימא שלנו לא מצליחה לקום מהטרגדיה ונמצאת בבית. אני מנסה לחזק אותה הרבה, למרות שגם המצב הנפשי שלי לא טוב בכלל. האחיות הקטנות לא מעכלות את מה שהיה. החזרנו אותן לבית הספר כדי שתהיה להן שגרה להישען עליה. חזרתי לעבודה בכוח למרות המצב, ואני מנסה לדאוג לכלכלת הבית לבד. כל הפרנסה של הבית היא עכשיו עליי. קשה לי מאוד לשאת את העול הכלכלי הזה לבד, וגם נפשית ורגשית. הייתי בקשר מאוד טוב עם שני. אני לא מצליח לישון בלילות, אני חושב עליה כל היום. אבל אין לי ברירה אלא להתמודד ולקוות שיהיה טוב. אין לנו במה להיתמך, אנחנו חייבים לעזור לעצמנו".
