יום אחרי סיום האולימפיאדה בפריז, שבה רשמה המשלחת הישראלית הישג חסר תקדים, אני פוגש את מנכ"ל משרד התרבות והספורט, כפיר כהן. הוא עמד לנסוע לפריז כדי ללוות את הנבחרת מקרוב, אבל זמן קצר לפני הטיסה שבר את רגלו במשחק כדורגל בשכונה, וכך נאלץ להישאר בארץ ולהחמיץ את המשחקים ההיסטוריים. כידוע, הספורטאים הישראלים שבו ארצה עם שבע מדליות, שיא של כל הזמנים: מדליית זהב אחת, חמש מדליות כסף, ומדליית ארד אחת. מה היה סוד ההצלחה של פריז 2024, אני שואל את כהן.
"אני לא מופתע מההישג", הוא משיב. "הצפי של הוועד האולימפי היה בין ארבע לחמש מדליות. ברור שהצלחנו מעבר לצפי, אבל זו יכולת שקיימת אצל הספורטאים שלנו, לצד הדרייב הגדול שהיה לספורטאים להעלות את ישראל על הפודיום אחרי הדברים הקשים שעברנו בשנה האחרונה. ואולי גם המענקים המוגדלים דחפו אותם – השנה ניתנו לזוכים המענקים הגדולים ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. מיליון שקל לזהב, 750 אלף שקל למדליית כסף, ו־500 אלף שקל למדליית ארד, בלי מיסים. אבל בגדול אני לא מופתע. אם היינו מביאים 12 מדליות, הייתי מופתע".
ההישג המרשים באולימפיאדה, מבהיר כהן, הוא תוצאה של מאמץ מקדים ממושך. כמובן של הספורטאים עצמם, אבל גם של המשרד הממונה על התחום: "צריך להבין שכאשר נכנסנו לפני יותר משנה וחצי למשרד התרבות והספורט, ידענו שהאולימפיאדה בפריז היא גולת הכותרת של הספורט ההישגי בשנתיים הקרובות. עשינו ישיבה מיוחדת והחלטנו שאם אנחנו רוצים שמדינת ישראל תעשה צעד קדימה באולימפיאדה, אנחנו צריכים להשקיע משמעותית. בהובלת השר החלטנו על תקציבים מאוד גדולים לענפי האולימפיאדה השונים. כינסנו את כל אנשי המקצוע במשרד כדי לתת את הקפיצה הזאת. התחלנו עם לתת מעטפת גדולה מאוד לכל אחד מהספורטאים – מלגות, סגל שמלווה אותו – ולהכפיל את התקציב של ההכנות, מ־25 מיליון ל־50 מיליון.
"תחשוב מה שבע המדליות האלה עשו לכל אזרח בישראל. אלה היו רגעים שכולנו התאחדנו כעם. לכן צריך לשמור על התקציב של המשרד ואפילו להגדיל אותו"
"כשרואים למשל את מדליית הזהב של תום ראובני, זה רק הקצה. קדמה לכך עבודה מאוד מקצועית, מהשר ועד עובדי המשרד. כשתום ראובני מנצח בשיט זה עם סירה שהמשרד מממן, ועם המאמן שלו שמקבל מאיתנו תמיכה, וגם הספורטאי עצמו והאגודה שלו נתמכים מהמשרד. בשנתיים האחרונות הענקנו 289 מיליון שקל לאיגודים ואגודות ספורט. זה דרמטי, לא היו מספרים כאלה. האימונים שלו לאולימפיאדה, שכוללים טיסות לחו"ל ואבטחה שלהם, מגיעים מהמשרד. אנחנו המעטפת. כבר מחר יתחילו לעבוד כאן על אולימפיאדת לוס־אנג'לס 2028, ועם המדיניות של השר מיקי זוהר אני משוכנע שנראה שם לא פחות הישגים".
מה אתם עושים כדי שהזוכים במדליות לא יגיעו ברובם ממרכז הארץ?
"השר הכריז בשנה האחרונה על הקמת שני 'וינגייט' חדשים, אחד בדרום ואחד בצפון, מתוך מדיניות של להנגיש את עולם הספורט לפריפריה – לא רק את הכדורגל, אלא גם את הספורט ההישגי. אני רוצה שבסגל האולימפי יהיו גם ילד מרהט וילדה מעפולה. זה לא בשמיים וזה לגמרי תלוי בנו שהילדים הללו יוכלו להגיע לספורט ההישגי. בספורט עממי, כמו כדורסל וכדורגל, זה כבר המצב, אבל אני רוצה שבאולימפיאדות הבאות זה יגיע גם לתחומים נוספים".
אושר נדיר
כשאני שואל את כהן איזו מדליה הכי ריגשה אותו, הוא לא מתלבט לרגע, "אין ספק שהרגע שבו ראיתי את אורן סמדג'ה, המאמן של נבחרת הגברים בג'ודו, חוגג את הזכייה של פיטר פלצ'יק במדליית הארד, היה הרגע המרגש ביותר. רק לפני חודשיים ישבתי עם אורן בשבעה על בנו עומר ז"ל, שנפל בפעילות מבצעית בעזה. עבדתי איתו צמוד בשנה האחרונה, ולראות אותו קורס מאושר עם הזכייה, זה רגע שנגע בכל ישראלי".
כהן מזכיר שהאולימפיאדה עדיין לא הסתיימה. "כרגע הקשב שלי הוא למשחקים הפאראלימפיים, שמתחילים בעוד כשבועיים. לצערנו בשנה האחרונה חיילים רבים עוברים שיקום אחרי שאיבדו יד או רגל במלחמה. אני רוצה שבעקבות המשחקים הקרובים, המשחקים הפאראלימפיים בלוס־אנג'לס 2028 יהיו התקווה שלהם. אולי עכשיו קשה למי שאיבד יד למצוא תקווה במהלך השיקום, אבל אם אנחנו נפתח תוכנית ייעודית עבור החיילים הללו, יחד עם אגף השיקום של משרד הביטחון, הם ישתקמו ואולי יצטרפו לסגל הפראלימפי שלנו".
בעקבות המלחמה, תקציב המדינה לשנת 2025 צפוי לכלול גזירות וקיצוצים עמוקים במשרדי הממשלה השונים. העבודה על התקציב עדיין בחיתוליה, אבל הוא כבר מאיים על יציבות הממשלה ועל תוכניותיהם של המשרדים.
"אני יודע שהמלחמה עולה כסף, והיא תצטרך להיות ממומנת ממקורות רבים", אומר כהן, "אבל תחשוב מה שבע המדליות האלה עשו לכל אזרח ואזרחית בישראל. שלמה ארצי שר 'תתארו לכם קצת אושר כי הוא כל־כך כל־כך נדיר כאן'. אלה היו רגעים שכולנו התאחדנו כעם. לכן צריך לשמור על התקציב של המשרד ואפילו להגדיל אותו. אנחנו רוצים בלוס־אנג'לס יותר מדליות, שדגל ישראל יונף שוב ושוב ונשמע את התקווה. משרד התרבות והספורט אמון על האושר של מדינת ישראל. ההופעות וההצגות שהיו כאן בשנה האחרונה, וגם הספורט, מייצרים את החוסן של מדינת ישראל. כשאזרח הולך להבימה, למשחק כדורגל או לאירוע במתנ"ס המקומי, זה נותן לו רגע של אושר במציאות המורכבת פה".
האלימות במגרשים הולכת ומחריפה, יש לכם מענה לתופעה הקשה הזו?
"רק הבוקר קיימתי ישיבה עם האוצר ונציגי המשטרה על הנושא הזה. האלימות במגרשים היא קצת תמונת מראה של החברה שלנו. הלכנו ונעשינו מקוטבים, וזה השפיע גם על מגרשי הכדורגל. אני מאוד רוצה ומאמין שזה ייפתר בהידברות עם האוהדים והמשטרה, לא בהנחתות מלמעלה. המשטרה מנסה לעשות את עבודתה בצורה הטובה ביותר. אני לא מכיר שוטר שקם בבוקר ורוצה להשתמש בכוח. התחלנו עם קמפיין שמעלה את המודעות לבעיה. לא להדחיק את הנושא, ולדבר על כך שאבוקה שנזרקת במגרש כדורסל יכולה לגרום לילד לאבד את הראייה שלו. אחד הפתרונות הוא שבעלי הקבוצות יעניקו לאוהדים תקציב לציוד עידוד מפוקח. זה צעד שייצר אמון. הייתי במשחק הכדורסל בין מכבי תל־אביב להפועל תל־אביב (שנעצר בשל זריקת אבוקות; ע"י), וראיתי איך זה מסכן את החיים של האוהדים באמצע המשחק. הלכתי לבעלים של שתי הקבוצות ואמרתי להם 'כולם מסתכלים עליכם, תגלו אחריות'".
הורים לכל דבר
בדומה לתחום הספורט שהוא עוסק בו, גם מסלול חייו האישי והמורכב של כפיר כהן היה בבחינת מרוץ מכשולים שדרש ממנו מאמץ אישי ונחישות רבה, עד הפסגה המקצועית שהוא מצוי בה היום. הילדות הסבוכה שעבר עדיין מהדהדת בליבו בכל בוקר כאשר הוא נכנס למשרדו בירושלים, רואה את השלט "כפיר כהן, מנכ"ל משרד התרבות והספורט", ו"מחכה להתעורר מהחלום", כלשונו.
הוא נולד למשפחה קשת יום שהתגוררה בדירת עמידר במעלות, השני מתוך שלושה אחים. "הבית היה מלא בדברים לא טובים, היו מריבות וצעקות", הוא זוכר. כאשר היה בן חמש הוריו התגרשו, והוא ואחיו נשלחו, בהסכמת ההורים ובהמלצת גורמי הרווחה, ל"כפר הילדים" בעפולה. הוא זוכר כיצד כאשר שערי המוסד נסגרו וההורים התרחקו, הוא החזיק בגדר ובכה שהוא רוצה את אבא ואימא. המנהל, אשר בן־שימול, הוביל למשרדו את הילד בן החמש, שהיה הבן הכי צעיר בכפר, ונתן לו משאית צעצוע.
מי שקיבלו את פניו הם אורי וזהבה כהן, מנהלי אחד המשפחתונים בכפר, שהפכו לאנשים המשמעותיים בחייו. "הם היו זוג הורים שגרו עם עשרה ילדים ממש כמו בית. הילדים שהיו איתי בפנימייה הם האחים שלי, ואורי וזהבה היו ההורים שלי לכל דבר, לא כמו ולא בערך, וגם הילדים של אורי וזהבה הם אחים שלי לכל דבר. זאת הייתה דוגמה עבורי איך משפחה מתנהלת. חגגתי איתם בפעם הראשונה יום הולדת, בגיל שש. בפעם הראשונה הזמנתי חברים ליום הולדת, ובפעם הראשונה ראיתי שאנשים מאמינים בי ואוהבים אותי.
"בחיים בפנימייה יש לא מעט משברים. כילד שאלתי לא פעם למה אני פה בלי ההורים, למה אני לא כמו כל ילד רגיל. אבל זה היה המקום שלי. הייתי נשאר חודשים בכפר ולא רוצה לצאת הביתה. עד גיל 15 הייתי חלק מהמשפחתון שלהם, ואז עברתי לתיכון בנחלים. היה לי לא פשוט לעזוב, זה היה הבית הראשון שלי. כשהיה לי קשה בצבא, הייתי מתקשר לאורי וזהבה ולמנהל אשר. כשנולד לי ילד, הטלפון הראשון הוא אליהם. אני חושף את ההתמודדות הזאת בשביל הילד האחד שיקרא את זה ויגיד לעצמו 'אני אגיע רחוק'. בשביל זה אני מוכן לחשוף הכול".
אחרי השירות הצבאי חזר כהן לגור עם אימו בדירת עמידר במעלות, והגיע לפנימייה מדי שבוע כמדריך כדורגל. "זה היה חלום חיי. יש תיעוד שלי מהפנימייה בגיל 12, שבו אני אומר למצלמה שאני עוד אחזור לפנימייה ואהיה מדריך שיודע מה הסיפור של הילדים שמגיעים לפה ומה הם צריכים". אחרי תקופה ארוכה כמדריך כדורגל הציע לו אשר בן־שימול, המנהל שקיבל אותו לכפר הילדים, לחזור אליו כמדריך. "זה היה הרגע הכי מאושר בחיים שלי. לא האמנתי שזה יבוא, זה גדול מהגשמת חלום. פתחתי בכפר 'בית בוגרים', כדי שילדים שמגיעים לגיל 15 יוכלו להישאר בפנימייה עד גיל 18, בניגוד למה שקרה לי". באותו זמן הגיעה לכפר בת שירות בשם רחלי, כדי לעבוד בקבוצה מקבילה. שיחה מקצועית על אחד הילדים הפכה לחברות קרובה, ואחרי שנה החליטו השניים להינשא.
"התנאי שלי בחתונה היה שהילדים מבית הילדים יבואו, חוץ מזה לא עניין אותי כלום", מספר כהן. "רציתי שהקבוצה שלי והקבוצה של רחלי יגיעו, וביקשתי מאורי ואשר להיות עדים. ההורים שלי עמדו מתחת לחופה, אבל מי שליוו אותי לחופה אלו אורי וזהבה. זה היה רגע של הוקרת תודה והכרת הטוב, הזדמנות להודות להם על כל מה שהם העניקו לי", הוא מספר בדמעות. "הם רעדו שם מתחת לחופה. בחיים לא ראיתי אותם מאושרים כפי שהם היו מאושרים עבורי ברגע הזה. ואני חייב להוסיף פה מילה לאשתי רחלי, שהתחתנה איתי למרות שהגעתי מרקע לא פשוט".
אחרי נישואיהם המשיכו כפיר ורחלי לעבוד בפנימייה, ועמדו בראש משפחתון: "חוויתי שם דברים משוגעים. ליוויתי ילד להלוויה של אבא שלו, ילדים ברחו לי באמצע הלילה. אבל אתה יודע, אנשים אחרים חולמים להיות בכירים בעולם העסקי, זה היה החלום שלי, והגשמתי אותו בגיל 23. למדתי שם שכמו בספורט כך בחינוך, אתה רוצה הישגים מהירים אבל צריך לזרוע את הזרעים נכון כדי לקצור עוד כמה שנים".
"תאמינו בעצמכם"
לאחר שלוש שנים כמדריך בכפר חזר כפיר לעולם הספורט. "מאז שאני זוכר את עצמי אני חי את עולם הספורט, והיה לי ברור שאעסוק בו. זה מעבר למקצוע, זאת אהבה. אני תמיד יודע מה התוצאות של המשחקים. יום אחד אני רואה ב'מקור ראשון' מודעה שדרוש מנהל אגף ספורט בגוש עציון. הגעתי לריאיון, ושאלו אותי אם אני מכיר את התחום ואם יש לי רקע. עניתי 'לא, אבל אני רוצה ללמוד'. התקבלתי לעבודה כי זיהו שהיה לי רעב מטורף להצליח, כפי שאמרו לי אחר כך אנשים במועצה. זו הייתה עזיבה שנייה של הפנימייה, ושוב הלב שלי נשבר".
בתקופתו בגוש עציון הוביל כהן כמה מיזמים חדשים בתחום הספורט ובהם מרוץ לילי, וחצי מרתון ראשון ביהודה ושומרון. בהמשך הוא מונה למנכ"ל תחום הספורט בחברה למתנ"סים, ואז לראש מטה המנכ"ל הקודם של משרד התרבות והספורט, כפיר סוויסה. כאשר סוויסה פרש כדי להיבחר לראשות עיריית קריית־גת, מונה כהן לממלא־מקום המנכ"ל, ובהמשך הפך למנכ"ל קבוע.
"אם היית אומר לילד שגדל בפנימייה שהוא יהיה מנכ"ל משרד, היה לי קשה להאמין. אחרי שהשר מיקי זוהר הציע לי את התפקיד התקשרתי לאשתי וסיפרתי לה, היא שאלה 'אתה בטוח?'. זה גם לא מובן מאליו ששר ממנה איש מקצוע שלא בא מהעולם הפוליטי. אני לא מבין בפריימריז, ומשתדל להתרחק מהאזורים הללו. כל עוד השרים בוחרים אנשי מקצוע, זה טוב למדינה שלנו".
מה המסר שלך לילדים שמצאים היום בבית הילדים בעפולה ובמוסדות דומים?
"קודם כול תאמינו בעצמכם. אני גדלתי כמוכם והאשמתי את העולם בכל דבר אפשרי, אבל בסוף אין ברירה אלא להרים את עצמכם ברגע האמת, לאסוף את הכוחות ולהאמין שאתה מסוגל. נכון שעזרו לי הרבה אנשים טובים בדרך, החל מאורי וזהבה, דרך המפקדים בצבא ועד אנשי משרד התרבות והספורט, אבל חייבים לשמור על הניצוץ הזה של להאמין בעצמך".
