גיבורי השנה: ניצולי המיגונית מספרים על דמותו של ענר שפירא

סיפור הגבורה ההרואי והזכור ביותר ממלחמת לבנון השנייה היה הקפיצה של רס"ן רועי קליין ז"ל על הרימון כדי להציל את חייליו. האומץ, הגבורה ומסירות הנפש הבלתי נשכחת שלו, נלמדים זה שנים ומשמשים מופת.

ב־7 באוקטובר לא היה זה רימון אחד אלא כמה וכמה רימונים, שנזרקו בזה אחר זה למיגונית המוות בצומת רעים. עשרות צעירים וצעירות הצטופפו בה. חלקם נרצחו, אחרים נחטפו לעזה, ובודדים הצליחו לשרוד ולהינצל מהתופת.

ענר שפירא, ירושלמי בן 22, לוחם צה"ל שהיה בחופשה ויצא לבלות במסיבת הנובה בחניון רעים, הגיע למיגונית כמעט אחרון. הוא עמד בפתחה ותפס פיקוד, הרגיע את הצעירים המבוהלים והעניק ביטחון שיעשה הכול כדי לשמור על חייהם. כאשר המחבלים החלו לזרוק רימונים לתוך המיגונית, ענר תפס אותם בידיו בזה אחר זה, והעיף אותם בחזרה החוצה כדי שיתפוצצו מחוץ למיגונית. אחרי שבעה רימונים שהדף ענר בידיים חשופות, ירו המחבלים אר־פי־ג'י לעברו והוא נהרג במקום. מתוך סיפורי גבורה רבים שהתרחשו ביום הקשה הזה, התושייה והאומץ של ענר בולטים במיוחד וייזכרו לדורות.

"כבר ביום שני, יומיים אחרי שענר נהרג במיגונית, הגיעו אלינו שיחות טלפון מניצולים שהיו שם", מספר אביו של ענר, משה שפירא. "אחת הבחורות התקשרה ואמרה 'בזכותו אני חיה, הוא ניהל את כל המצב'. אז עוד לא ידענו בדיוק מה קרה, אבל התחלנו לקבל תמונה. אבא של בחור שהיה במיגונית יצר איתנו קשר גם הוא, וסיפר איך הבן שלו תיאר את ענר ברגעים האלו, כיצד הוא נסך בהם ביטחון שיעברו את השעות הקשות. לא הופתענו מהמעשה שלו, אבל הדהים אותנו לדעת איך אדם יכול לתת ביטחון ולהיות מנהיג גם לאנשים שהוא לא מכיר, ובסיטואציה לא הגיונית".

שליחות לספר

"הלוואי שיכולתי להכיר את ענר לא בסיטואציה הקשה הזו ולא רק אחרי מותו, אלא להיות ממש חברה של האדם המדהים הזה", אומרת אגם יוספזון, אחת משבעת הניצולים מהטבח במיגונית. "בשנה הזו למדתי להכיר אותו ואת האישיות שלו, את מי שהוא היה בחייו עוד לפני שפגשנו אותו. אני מגלה את האדם המרתק שהוא היה דרך הציורים שלו, הכתיבה והשירים שהוא השאיר. הוא היה מוכשר מאוד, אדם עם מלא תשוקה לחיים ולעשייה".

עוד לפני שענר הגיע למיגונית, התחבאו שם אגם ובן זוגה איתמר שפירא, יחד עם חברים נוספים שחגגו איתם במסיבת הנובה. הם חשבו שהם מתחבאים מטילים, ולא הבינו שמחבלים מסתובבים בכבישים ובקיבוצי הסביבה. כמה דקות לפני ענר, נכנס בחור אחר למיגונית וסיפר שירו על הרכב שלו. הצעירים המתחבאים לא האמינו שתרחיש כזה אפשרי, והיו בטוחים שהדבר לא נכון. כשענר נכנס והסביר את המתרחש, הם החלו להבין את חומרת מצבם.

האם, שירה שפירא: "הוא דיבר נגד שנאת אחים וכתב הרבה על להסתכל מעבר למסגרות ולראות את המשותף בתוך השוני. זה מה שהוא היה אומר גם עכשיו"

"היה לנו שיח קצר עם ענר", משחזרת אגם. "הוא כבר ידע שיש מחבלים ושהוא צריך להיות בפעולה, אבל אני חושבת שגם הוא לא הבין את סדר הגודל והמשמעות של הדברים. הוא אמר לנו שהכול טוב, ושבסיס רעים שנמצא ליד הוא בסיס רציני ויש בו חיילים שישמרו עלינו. כשכבר ממש שמענו את המחבלים מקרוב, הוא הבין שהוא נכנס לקרב וקיבל על עצמו את האחריות. כל אחד שהיה שם ניסה לעשות משהו, אבל ענר הוא שלקח פיקוד. רואים את זה בתמונה המפורסמת שיצאה מהמיגונית. כולנו שכבנו על הרצפה והוא היחיד שעמד וכמו חיכה לרימונים שיגיעו, חיכה להילחם".

אגם עצמה את עיניה ברגעי האימה מול המחבלים, אך איתמר בן זוגה ראה את ענר בפעולה, זורק את הרימונים בחזרה החוצה. "ענר שידר חוזק, לא היה לו פחד", זוכרת אגם. "עצמתי עיניים והרגשתי שיש לי על מי לסמוך, ידעתי שהבחור הזה נמצא שם בכניסה וזה הרגיע אותי. איתמר אמר שהוא נראה כמו סופרמן שבא להגן עלינו. הוא נתן לנו רוגע וּודאות. הוא היה דרוך מאוד, לוחם שעסוק במשימתו. גם הוא וגם הגברים האחרים שהיו במיגונית היו במוֹד משימתי ופעלו כל אחד בדרך שלו. הם נתנו פייט וניסו לעשות הכול כדי להגן אחד על השני.

"אין לי מילים מרוב שאני מעריצה אותו, הלוואי שהייתי יכולה להגיד לו את זה בעצמי", ממשיכה אגם. "אני לא יודעת מאיפה יש לבן־אדם אומץ לעשות מה שהוא עשה, ובמיוחד כשזה מעשה שהוא נטו לאחרים. הוא לא חשב על עצמו לרגע. בראש שלו עברה המחשבה 'אני לוחם, זו האחריות שלי, ואני צריך לעשות את זה'. לפי מה שהכרתי מהסיפורים ומההורים שלו אחרי מותו, הבנתי שזה היה ממש חלק מהאופי שלו, הנתינה האינסופית, לשים את עצמו בצד עבור האחרים".

אגם ובן זוגה איתמר חשים חובה לספר את סיפורו של ענר ואת סיפורם של נופלי וניצולי המיגונית: "מיד אחרי שיצאנו משם, עוד בבית החולים ובכל אותם ימים, איתמר לא הפסיק לדבר על ענר. כל מי שרק שאל הוא סיפר על מעשה הגבורה של ענר, שידעו מי הוא היה ומה הוא עשה. גם אני מרגישה חובה לספר את הסיפור של ענר ושל כל מי שהיה שם, גם של החברים שלי שנרצחו שם. אנחנו מרגישים חובה להמשיך ולהפיץ את השליחות של האנשים שהם היו. אני נשארתי בחיים, המינימום שאני יכולה לעשות הוא לספר".

כמעט שנה אחרי, אתם בקשר עם שאר הניצולים?

"אני בכלל לא מרגישה שעברה שנה, לא קולטת שעברו כל כך הרבה חודשים. כל חודש עבר לי כמו שבוע או כמה ימים. לפעמים עדיין אני חושבת שזה קרה אתמול ולא נגמר. תחושת הזמן נמחקה לי, אנחנו עדיין בזה. כל מי שהיה שם עדיין חווה את זה, עד שהמלחמה תיגמר והחטופים יחזרו הביתה, ביניהם חברים שלנו שהיו איתנו במיגונית. אני לא מצליחה להשתקם, לעבוד מסודר, לחזור לעשות דברים שאני אוהבת. אנחנו מרגישים שחייבים לסיים את זה כי אנחנו לא יכולים להמשיך את החיים, זו טראומה שקיימת.

איך את מסתכלת היום על מה שעברת לפני שנה?

"כמה ימים אחרי שיצאנו משם פתחנו קבוצה של הניצולים, ואנחנו מתעדכנים ומדברים ושואלים מדי פעם מה קורה עם כל אחד. יצא לנו להיפגש בכתבות שעשו איתנו, אז נשאר לנו קשר ואנחנו מאוד מאוחדים. כולנו עברנו את אותו הדבר, יש לנו שותפות גורל. אנחנו מרגישים שאף אחד לא ידע להבין את מה שחווינו, אז אנחנו מודים על כך שלפחות יש לנו אחד את השני".

בלי אנחנו והם

כאשר הוריו של ענר שפירא נחשפו לפרטי מעשה הגבורה של בנם, הם לא הופתעו מהאחריות ומהמנהיגות שגילה, שהייתה חלק מהאישיות החיה והתוססת שלו. גם בשירותו הצבאי של ענר, מספר אביו, "הייתה לו מסירות כמו אבא לחיילים שלו. הוא עזר להם בכל מה שהיה יכול. במסעות הוא סחב משקל של חיילים אחרים כדי שיהיה להם קל, אבל גם דרש מהם הרבה כדי לקדם ולגדל אותם, כמו שהיו לו דרישות רבות מעצמו".

"בכל סיום תפקיד במהלך השירות הצבאי שלו הוא היה חייל מצטיין", מספרת אימו שירה, "אבל תמיד הוא גם אִתגר את המערכת וחשב מחוץ לקופסה. לא הסכים לקבל כל דבר כגזירת שמיים, אלא פיתח את החשיבה העצמאית שלו איך להגיע לתוצאה הטובה ביותר".

כמה חודשים לאחר נפילתו, יצאו חבריו של ענר לצוות מהלחימה בעזה והגיעו לדבר עם הוריו. מי שהיה מפקד הצוות של ענר בסיירת הנח"ל, סיפר להם על תרגול שעשו בעבר כדי להתמודד עם זריקת רימון לתוך חדר. המפק"ץ לימד אותם את הנוהל הצבאי, אך ענר ערער על הדרך הזו ואמר שהוא היה זורק את הרימון בחזרה החוצה. המפקד השיב לו: "ענר, אף אחד לא לוקח רימון חי וזורק אותו בחזרה. זה לא ריאלי, ואתה לא תעשה את זה בזמן אמת". ואולם כך בדיוק פעל ענר ברגע האמת, בהתאם לשכל הישר ולגבורה שאפיינו אותו.

איך חינכתם אותו לגבורה כזו? אפשר לחנך ילד לפעול ככה ברגע האמת?

משה: "אבא של שירה אמר לנו אחרי שענר נהרג, 'אי אפשר לחנך ילד להיות גיבור, או שנולדים עם זה או שלא', אז זה לגמרי של ענר, הכוחות שהוא הוציא מעצמו. מה שכן, אני חושב שאפשר לחנך וללמד לקבל אחריות, לעשות את מה שהאדם מסוגל, שכל אחד יהיה גיבור בהתאם ליכולות שלו.

"ענר הגיע אחרון למיגונית, כבר היו שם אנשים שישבו לא מעט זמן, היו עוד חיילים ולוחמים, והוא זה שקיבל אחריות כי זה מי שהוא היה. הוא אמר למי שהיה איתו שם 'אני אנסה לזרוק את הרימונים ומה שאצליח אצליח, אבל אתם תמשיכו אחריי'. בפועל, אחרי שהוא נפל אף אחד לא הצליח להמשיך להדוף את הרימונים. זו לא נורמה שאפשר לקבוע או לצפות שכל אחד יסכן את עצמו בחזית, אבל זה היה ענר".

במהלך השנה שחלפה מאז אותו יום, איפה הרגשתם את ענר? מה הוא היה אומר על מה שקורה?

שירה: "אנחנו כל הזמן מצטטים את מה שהוא כתב בימים של ההפגנות והריבים על הרפורמה המשפטית. הוא כתב פוסטים וטקסטים שכל המהות שלהם זה להפסיק עם המריבות של ימין ושמאל. מבחינתו לא היה 'אנחנו' ו'הם'. היה ברור לו שיש הבדלים בין חלקים שונים בעם, אבל לא ממקום של חילוק וריחוק. הקִטלוג והחלוקה הזו היו קשים לו. הוא דיבר נגד שנאת אחים וכתב הרבה על להסתכל מעבר למסגרות ולראות את המשותף בתוך השוני. זה מה שהוא היה אומר גם עכשיו, שלא נחזור לשם ושננסה להיות יחד במה שמחבר בין כל העם".

אהבת האדם מול הרוע

הטקסטים שהוריו מדברים עליהם נכללו גם בשירים שענר כתב והלחין. לצד היותו לוחם ומנהיג, ענר היה גם אמן. הוא כתב, שר וניגן. את מה שלא הספיק לפרסם בחייו, הוריו רואים כצוואה להוציא לאור. כמה מהשירים שהותיר כבר פורסמו, ועל כמה אחרים עובדים כעת.

שירה: "השירים שלו נמצאים עכשיו ברשת, והמוזיקה והטקסטים שלו מדברים בעד עצמם. עיקר האישיות שלו מתבטאת שם. הייתה לו מחויבות ליצירה שלו, ותמיד היה לו מה להגיד. הוא נקט עמדה בכל נושא, והיה חשוב לו לקבל אחריות על מה שקורה סביבו ולתקן פערים בחברה, גם כלוחם בצבא וגם כיוצר וכותב שירה".

הציבור הישראלי נחשף לענר ולאישיותו, וגם אתם חוויתם חשיפה תקשורתית רחבה. איך מתמודדים עם זה כשמתאבלים על הבן הפרטי שנפל?

משה: "החשיפה היא בגללו ובזכותו. זכינו לגדל ילד כמו ענר כל השנים, וגם כשהוא הפך לגיבור. יש משהו מוזר בחוויה של החשיפה, אבל אני לא מרגיש שאני מישהו בסיפור הזה. זכיתי להיות אבא של ענר, שהיה אישיות גדולה עוד לפני המוות ההרואי שלו".

שירה: "אם להודות על האמת, זה מורכב לנו ואנחנו לא רגילים לחשיפה. זו משימה לא קלה, אבל אנחנו משתפים פעולה עם ההד התקשורתי והסיפור של ענר, כי אנחנו חושבים שהוא מעורר הרבה השראה ונותן תקווה לאנשים. הוא נותן אמונה שיש אנשים שאכפת להם ושמקבלים אחריות גם ברגעים של פחד ואימה גדולים. אנחנו כל הזמן מקבלים תגובות מהציבור שזה מחזק וחשוב לשמוע. אנחנו מרגישים שאנחנו ממשיכים את ענר, את המסרים והשירים שלו, את מה שהוא רצה להביא לעולם ושהעולם רוצה לשמוע. המטרה גדולה יותר מאיתנו".

משה: "שלחו לנו מאנדרטת הנח"ל מכתבים שמבקרים השאירו שם לזכר הנופלים, ומישהו כתב שבעקבות ענר הוא החליט להעלות את הפרופיל הצבאי שלו ולעשות שירות קרבי. המעשה של ענר ממשיך להשפיע. אנשים מתחברים כי זו תמצית הרוח של הישראליות שהתגלתה בהרבה מעשי גבורה באותם ימים. מול רוע נוראי הוא הציב את אהבת האדם, אהבת הרע, מנהיגות ואחריות".