ההקפצה בשבעה באוקטובר הייתה מהירה: דוידי בן־ציון, סגן ראש מועצת שומרון ורס"ן במילואים, עלה על מדים והצטרף ליחידתו שהייתה בין הכוחות הראשונים שנכנסו לכפר־עזה. הם טיהרו בית אחר בית, חיסלו מחבלים וחילצו משפחות. יממה לאחר מכן, ב־8 באוקטובר, באחד מרגעי ההפוגה הוא שלח הודעה לידידו אלי אלבג, וסיפר שהוא נמצא בכפר־עזה ולוחם שם. דוידי לא ידע באותם רגעים שבתו של אלי, לירי, החלה מספר ימים קודם לכן לשרת כתצפיתנית בגזרה. אלי השיב: "חטפו לי את לירי שלי, תהיה חזק, שמור על עצמך".
"אני מסתכל עוד פעם ועוד פעם על ההודעה שאלי שלח לי, והמילים לא מתחברות לי", חוזר בן־ציון ליום ההוא. "לוקח לי כמה דקות להבין את המשמעות. אני מכיר את הילדים של אלי ושירה, אני מכיר את לירי. לא ידעתי מה להגיב וגם לא היה זמן, אז כתבתי מילה אחת: מזעזע. אנחנו חוזרים להילחם, ועד יום שלישי אנחנו נלחמים בקצב אינטנסיבי. ביום רביעי אלי שולח לי הודעה, דורש בשלומי ואומר שהם דואגים לי. תראו איפה הוא נמצא – חטפו את הבת שלו, הדבר הכי מזעזע קרה לו, והוא מתעניין בשלומי. זה הבן־אדם".
דרכיהם של איש העסקים אלי אלבג ושל ידידו מהשומרון הצטלבו לראשונה כאשר אלי תרם סכום נכבד לעמותה שהקים בן־ציון לנערות חסרות עורף משפחתי. "אני לא אוהב את הכינוי 'נערות בסיכון', ומעדיף 'נערות בסיכוי'", אומר בן־ציון. "אני באמת מאמין בכך, ויש סיפורי הצלחה מדהימים". השניים, שבאים מעולמות רחוקים, נותרו חברים קרובים.
מאז החטיפה, אלי ושירה מנהלים מאבק להשבת בתם. הסיפור שלהם הוא סיפורן של עוד 100 משפחות המחכות ליקיריהן. "כל יום אנחנו קמים חיים, והולכים לישון מתים. זה סיוט שאני לא מאחל לאף אחד", אומר אלי. "עם זאת, אנחנו חיים בתקווה שלירי תחזור בריאה שלמה".
"הבינה שמשהו לא בסדר"
לירי, בת 19 בעת שנחטפה, סיימה את קורס התצפיתניות ביום רביעי, שלושה ימים לפני שמחת תורה. היא נאבקה להיות תצפיתנית ולשרת שירות משמעותי, כמו שתי אחיותיה הגדולות. "לירי הגיעה לבסיס ביום חמישי בלילה, ביום שישי כבר הייתה במשמרת, וכבר אז הבינה שמשהו לא בסדר", מספר האב. "היא אמרה 'הם צוחקים עלינו'. היא ראתה ערבים שמתעסקים בזבל צמוד לגדר, והבינה שזה לא תקין".
דוידי בן־ציון: "אני עוקב אחרי אלי בכל הסיפור הזה ומצדיע לו על העמידה הנחושה, הלא מתפשרת ולא מתבלבלת, ומצד שני, הדברים נעשים בסגנון אצילי, מול מה שהם עוברים"
הוריה מתרוצצים בארץ ובעולם כדי להשמיע את קולן של התצפיתניות החטופות. "אנחנו פועלים יחד, כל ההורים של חמש התצפיתניות החטופות. רצים על בסיס יומי מפגישה לפגישה, עם ח"כים, שרים, חברי הקבינט, מתראיינים היכן שאפשר וזועקים את זעקתן ואת הזעקה של כל משפחות החטופים".
בימי שגרה אלי הוא איש עסקים בתחומי נדל"ן ומוצרי פרזול ועץ. בנו גיא בן ה־15 עוסק בספורט מוטורי באופן מקצועי. ב־7 באוקטובר הם שהו באיטליה, באליפות העולם בקארטינג. ברגע שאלי שמע על המתרחש בארץ, הוא הזמין טיסה. "קיבלנו הודעה מלירי 'ירו עלינו, אני בסדר'. וזהו, יותר היא לא עונה. אתה מבין שמשהו מאוד לא בסדר. הגעתי לשדה התעופה, ההרגשה איומה. בתוכי אני כבר מתאבל על לירי".
רגע לפני העלייה למטוס, רעייתו שירה שאלה אותו אם ראה את הסרטון, אלא שאז השיחה התנתקה. במטוס הוא חיפש סרטון הקשור ללירי, ולא מצא. רק כשנחת הראתה לו שירה את סרטון החטיפה של לירי, מובלת בג'יפ צבאי לעזה. "ראיתי את הסרטון והתחלתי לשמוח. שירה לא הבינה מה קורה איתי. הסברתי לה שבתוך תוכי כבר התאבלתי עליה, ועכשיו אני רואה שהיא חיה. אמרתי לה: מה עדיף, שהיא תהיה מתה? שנקבל אותה בשקית? עכשיו יש עוד תקווה, כי אנחנו רואים אותה בריאה ושלמה. את התקווה הזאת אנחנו לא מאבדים".
הייתם מהמשפחות הראשונות שיצאו לתקשורת כבר ב־8 באוקטובר. האמנתם שזה יהיה סיפור ארוך כל כך?
"אמרתי למשפחה שלי בהתחלה שזה ייקח זמן. אשתי ממש הרביצה לי כשאמרתי את זה. אמרתי לה: אני מעדיף לחשוב רחוק ולקבל קרוב, מלחשוב קרוב ולקבל רחוק. אבל גם אני לא האמנתי שתעבור שנה ולירי לא תהיה פה. ספגנו קללות ואפילו מכות. הקמנו את מאהל החטופים לא במקום של ההפגנות נגד הממשלה, וחטפנו גידופים. אנחנו סופגים נאצות ברשתות החברתיות. למה?
"האשמה שאני מפנה היא להנהגה. כמה ימים אחרי החטיפה אמרתי: ביבי, יש לך מנדט, צא לעבוד, אבל אל תעשה לנו פוליטיקה על הילדים. מתברר שכן עושים פוליטיקה. על הילדים, על החטופים, על המשפחות. מבחינתי, בסוף זו פוליטיקה. תמי ארד אמרה שהיא הרגישה כמו כלי בשחמט. אני מרגיש שמשחקים בנו".
גיבורי מקלדת
כאמור, דוידי בן־ציון גויס בשבעה באוקטובר והגיע לכפר־עזה; עם תחילת התמרון הקרקעי בתחילת חשוון ובמשך ארבעה חודשים וחצי לחם ברצועה. בהפוגה הראשונה שהייתה לו בא לבקר את האלבגים, והבטיח שיעשה כל שביכולתו להשיב את לירי הביתה. "ידענו שהחטופים בחאן־יונס, כבר הייתה תוכנית פעולה, אבל מלחמה ומבצעי חילוץ זה לא מתמטיקה, וחלק מהדברים הצליחו וחלק לא", אומר בן־ציון. "לא הגענו לחטופים, הם הוברחו בכל פעם שהתקרבנו אליהם. הלוואי שיכולתי להחזיר את לירי לאלי".
אחרי כמה חודשים בבית הוא עלה לצפון, לחמישים ימי מילואים נוספים. בין לבין הוא מנסה להעלות למודעות את נושא החטופים במגזר הדתי־לאומי.
"אני עוקב אחרי אלי בכל הסיפור הזה", אומר בן־ציון. "בשגרה הוא האדם הכי צנוע והכי מתרחק מפרסום, והצורה שבה הוא ושירה מנהלים את המאבק הזה – היא גבורה. הוא לא מאבד עשתונות ולא מתלהם. כחבר, כאח, אני מצדיע לו על העמידה הנחושה, הלא מתפשרת ולא מתבלבלת. מצד שני, הדברים נעשים בסגנון אצילי, מול מה שהם עוברים לצערי".
ערב לפני פגישתנו השתתף אלי בהפגנה מחוץ לאירוע הרמת כוסית של הליכוד בנתניה. מישהו שלא אהב את המחאה זרק עליו ביצה. "אני מרגיש פגוע, הכי גרוע שאפשר", הוא אומר. "באנו להעיר את חברי הליכוד ואת חברי הכנסת, ואני חוטף קללות 'שמאלני בוגד'? לצערי השיח נהיה בעייתי, וזה מתחיל בהנהגה ובאופן שהם מדברים בכנסת. העם סופג את זה".
קודם לכן בהפגנה אמר אלבג: "יש לי ראש ממשלה, ורק אליו אני יכול לבוא בטענות. זה שסינוואר רצח וחטף, הרי זה ברור לנו. זה שסינוואר אשם בכל המקרה, גם זה ברור. אבל מה לעשות, אני לא בחרתי סינוואר. אני אלי אלבג בחרתי בראש הממשלה שלי, הוא ראש הממשלה של כולם. ככה זה בדמוקרטיה. לכן בשעת מלחמה אני בא לראש הממשלה שלי. אז תקבלו גם ביקורת, כי אין מה לעשות – הוא ראש ממשלה ואחריותו להביא את הילדים.אני אמשיך לצעוק בכל העולם להביא את לירי ואת כל החטופים. חברי הממשלה, חברי כנסת, פוליטיקאים: לקחתם תפקיד – תעמדו בתפקיד הזה".
אלי אלבג: "תראי איך דוידי נלחם עם מוסלמים, דרוזים, דתיים, חילונים, כתף אל כתף. אף אחד לא אמר זה דתי או זה חילוני, כולם לחמו יחד. זו צריכה להיות ההנהגה שלנו"
אלבג כואב את היחס שקיבל מחלק מחברי הכנסת מהצד הימני של המפה. "אני נתקל באנשים שאומרים לי 'אנחנו לא מוכנים לעסקה מופקרת', ומתברר שהם בכלל לא יודעים את פרטי העסקה. אם לא נתקדם לכיוון עסקה יהיו לנו עוד 101 רון ארד. יש עכשיו מבצעים מרשימים, צה"ל מחסל בכירים בארגוני הטרור, אבל בסוף מה יזכרו, את המבצעים הגדולים או שלא החזרנו את החטופים?"
בן־ציון: "ברור שהאירוע הזה יצטרך להסתיים בעסקה. עסקה טובה, עסקה רעה, עסקה בינונית, נחסל את סינוואר או לא נחסל – בסוף תהיה עסקה. כבר עשינו את זה לפני תשעה חודשים. מה המחיר, איך בונים את העסקה, איפה הטרייד־אוף – כרגע זה אפילו לא נמצא על השולחן. לכן אי אפשר לומר אני בעד עסקה או אני נגד עסקה, כשלא יודעים מה העסקה.
"מעבר לזה, איפה הסולידריות? גם אם מבחינתך אסור לשחרר ולו מחבל אחד בשביל חטופים – שבעיניי זו כמובן שגיאה טקטית ואסטרטגית, כי בסוף צריך להיות פרגמטיים – בכל מקרה הסולידריות והערבות ההדדית חייבות להיות כאן. אדם כמו זה שזרק על אלי ביצה הוא פסיכופת. גיבורי המקלדת שיושבים בבית ומגיבים על כל פוסט או ידיעה בעניין מאבק המשפחות במילים 'קפלניסטים בוגדים', האחריות היא עליכם. הדיון על עסקת חטופים לגיטימי, אבל לפני הכול חייבים לזכור שהחטופים הם אחים שלנו.
"כשנכנסתי לעזה פחדתי. כל הזמן ירו רקטות, ובאמת הרגשתי פחד. אבל הייתה לי בראש תמונה של אחותי יושבת שם, וידעתי שזה שווה את מחיר החיים. אז הבקשה שלי היא שלא יקהה ליבנו, שנגלה סולידריות למשפחות האלה, שנאמר בערבות הדדית 'אנחנו אוהבים אתכן, מצדיעים לכן, מחבקים אתכן'. אחרי זה אפשר לנהל דיון".
זבת חלב ודבש וחמאס
אלי, לאיזה סיוע היית מצפה?
"המסר שלי הוא קודם כול להנהגה: תתחילו לדבר אחרת. אל תחזרו לשיח של שישה באוקטובר, שהוביל אותנו לשבעה באוקטובר. ולראש הממשלה אני קורא: אתה צריך להיות ראש הממשלה של כולם. אתה לא יכול לספור רק חצי עם ולזלזל בחצי השני, כי בסוף החשבון מגיע, והוא הגיע.
"הערבים סביבנו אוהבים את המלחמה הפנימית בינינו, כי זו המלחמה הכי קשה והכי ארורה שיכולה להיות, והיא זו שתהרוג אותנו מבפנים. הקרע בעם הוא לא מהלך של יום אחד אלא של חמש שנים ששיסו ימין בשמאל ולהפך. מה זה שמאלני ומה זה ימני? פעם שמאלני יכול היה לומר שהוא רוצה שלום. היום יש מישהו כזה? יכול להיות שמאלני קיצוני שמוכן לעשות 'שלום' אבל לא יודע איפה הוא חי, ויכול להיות ימני קיצוני שרוצה להרוג את כל הערבים וגם לא יודע איפה הוא חי, כי אנחנו לא נאצים. אי אפשר גם להעיף מכאן שני מיליון פלסטינים. א־לוהים נתן לנו ארץ זבת חלב ודבש וחמאסניקים, ועם זה נצטרך להתמודד כל החיים. גם הנכדים שלנו יילחמו מול הנכדים של הנייה וסינוואר.
"ביום שאראה את הערבים מתחילים לשיר לשלום ולומדים בבית הספר על שלום, אולי יהיה שלום אחרי 60 שנה. אחרי שהדור המקולקל הזה שלמד לשנוא ולרצוח יהודים ילך, אולי יהיה שלום. אם לא נהיה מאוחדים, כלום לא יעזור לנו. תראי איך דוידי נלחם עם מוסלמים, דרוזים, דתיים, חילונים, כתף אל כתף. אף אחד לא אמר זה דתי או זה חילוני, כולם לחמו יחד. זו צריכה להיות ההנהגה שלנו".
בן־ציון: "הרוח של העם חזקה, והיא רוצה גם את השמדת האויב וגם את השבת החטופים. הראיה הכי גדולה היא ההתייצבות האדירה למילואים, גם לסבב שלישי. ודבר נוסף, כמו באירועים טרגיים אחרים בהיסטוריה היהודית, צריך לזכור את החיים שלפני כן, לזכור את הדברים הטובים שהיו כאן לפני המלחמה. אני מתפלל שלירי תחזור הביתה מהר ככל האפשר, וכשהיא תחזור היא תמצא את עם ישראל כפי שאבא שלה מבקש, מאוחד, שהיא תמצא את עם ישראל מנהל בכבוד גם את הוויכוח הכי נוקב, שלא מתבלבל בין אויב לאוהב, שזוכר שבשבעה באוקטובר היינו יחד כששחטו אותנו, והיינו יחד כשקפצנו להציל את האחים והאחיות שלנו".
