עצי התפוח בצומת נאסא, כפי שקוראים המקומיים לצומת שמחבר בין כביש הצפון וכביש 8993, לא שמעו על המלחמה. החקלאים כן. ענף החקלאות, אחד מענפי המשק שמייחדים את הצפון, אסם הפירות של ישראל, נפגע גם הוא עמוקות במלחמה שפרצה כאן לפני כשנה. אל מול הקושי, גבורת החקלאים שממשיכים לעבד את השדות בטווח הנ"ט והפצמ"רים היא תמצית הרוח הציונית.
גם בימים רגילים, לא קל להיות חקלאי בישראל. שכר הפועלים, הובלה, ביטוח, מיסים, אגרות ודמי חכירה הם רק חלק מהתשומות שהחקלאי נדרש להשקיע, לצד עלות זרעים, פקעות ושתילים, דשנים וזבלים, חומרי הדברה, מכונות, ציוד, כלים וחלפים, מים, דלק, שמנים וחשמל, חומרי אריזה, חומרי בנייה, כיסויים פלסטיים ועוד. אחרי כל זה, החקלאות הישראלית צריכה לשמור על רווחיות ולהתמודד מול סחורה מיובאת ממדינות שבהן כוח העבודה זול בהרבה. ימי מלחמה מוסיפים לכל אלה מרכיב של סיכון כלכלי ואישי. אבל החקלאים שלנו עדיין שם, אוחזים בקרקע בכף הטרקטור ובשיני המלגזה.
"הייתה פה חקלאות אבל הערך שלה הלך ופחת עם השנים, והמגמה הזו התגברה בשנים האחרונות", אומרת דבורה אדלר בת ה־66 ממושב מירון, "אני בין האחרונות שעוד נאחזת באדמה". אדלר מגדלת דובדבנים ("הרבה יבול הלך לאיבוד השנה כי זה היה בזמן שבכלל לא היו פועלים"), פירות יער, אפרסקים, נקטרינות, שזיפים אירופיים וגם כרם של ענבי יין. שיא העונה של חלק מן הפירות הללו התלכד עם ההסלמה בגבול הצפון.
"אנחנו לקראת סיום קטיף האפרסק והנקטרינה, נשאר רק הבציר האחרון של אחרי החג. התוכנית המקורית הייתה לסיים כבר עם הקטיף, אבל המלחמה שיבשה את הכול", מדווחת אדלר.
המטעים שלה פרושים למרגלות המורדות הירוקים של הר מירון, אזור גבוה וקריר ברוב ימות השנה שמתאים במיוחד לעצי פרי נשירים, אך גם מועד לפורענות בגלל הקרבה היתרה שלו ליחידת הבקרה האווירית של הר מירון. השטחים החקלאיים של אדלר מוגדרים כשטחים פתוחים, ולכן השהות בהם מסוכנת בזמן ירי רקטי.
"אני קמה מוקדם כל בוקר לעבודה, אבל אף פעם לא ממש יודעת אם אוכל לצאת למטעים", היא מתארת. "בשבוע האחרון, למשל, במשך שלושה ימים אסרו עליי ועל הפועלים לצאת למטעים, אבל גם בימים האחרים העבודה נעצרה מדי פעם. בכל פעם כזאת אנחנו צריכים לחזור למושב, לאזור שיש בו מקלט, כי אם הטיל יגיע כשאנחנו במטעים, לא נספיק אפילו להגיע לרכב כדי לצאת לאזור הממוגן".
"חקלאים לא מתייאשים"
גם בבוקר הריאיון תכננה אדלר לרדת למטעים ליום עבודה, אך תושבי מירון והסביבה התבקשו שוב לשהות בקרבת מרחבים מוגנים בשל חשש מפני ירי רקטי. עוד יום עבודה הלך לאיבוד בגלל המלחמה. באמצע הריאיון נשמעת אזעקה מרוחקת, כולם נדרכים, אבל אחרי רגע נושמים לרווחה כשמתברר שזו סירנה של רכב חולף. שעה מאוחר יותר ייפול מטח כבד על ההר. "ירו לצפת ולהר. אנחנו בסדר", היא תעדכן אותי בוואטסאפ.
"המצב לא פשוט", היא מודה. "יש הרבה דברים שלא הספקנו לעשות בזמן, כמו עבודות ההכנה של האביב והדילולים, ויש גם הרבה דברים שעשינו אבל לא ברמה הנדרשת בגלל המלחמה. בתחילת המלחמה המחסור בפועלים היה הבעיה המרכזית. כעת, כשכבר השגתי פועלים, אי אפשר לעבוד בצורה רציפה וכל הזמן יש הפרעות. השנה יש שפע יבול על העצים, אבל אין מי שיקטוף. הרבה יבול הולך לאיבוד ואין מי שיעזור.
"היה אצלי נזק ישיר מטיל שפגע בכרם ענבי היין שלנו. באו, רשמו, הביאו שמאים, וכבר חצי שנה לא קרה עם זה כלום. ואם בנזקים הישירים זה המצב, ברור שיהיה עוד יותר קשה עם ההכרה בנזקים העקיפים. אני גם לא חושבת שלמדינה יש כסף לזה. צריך כסף לתחמושת, לחיילים ולשיקום הדרום והצפון, ואיך אחרי זה יישאר כסף לפיצוי של כל העסקים שנפגעו? אם יפצו אגיד תודה, אבל אני לא בונה על זה".
אני שואל אותה איך היא לא מתייאשת. "חקלאים לא מתייאשים", היא עונה בנחרצות. "כל הזמן יש לנו קשיים, אז עכשיו יש עוד קושי. נתמודד. ברור שמלחמה היא קושי שונה, אבל בפועל כל שנה אנחנו מתמודדים עם קשיים: מדיניות הממשלה, פגעי טבע, החזירות של הרשתות ופערי התיווך. התחשלנו. לצערי, בשנים האחרונות המדיניות של המדינה הייתה אנטי־חקלאית. פתחו את השוק לייבוא חופשי בלי להגן על החקלאים ובלי להתייחס לבקשות שלנו בנושא מחירי המים ועלויות היתר של העובדים הזרים. אני אישית עבדתי עד היום רק בעבודה עברית ועם סיוע של פועלים תאילנדים, אבל בגלל המצב, השנה הרחבתי את היריעה והבאתי גם עובדים מהמגזר הדרוזי והבדואי, אנשים טובים שכולם משרתים בצבא. הם ממש הצילו אותי. יש לי גם הרבה מתנדבים, אנשים בני 80 ומטה, שממש עוזרים, ומגיעים למרות המתח הביטחוני".
הסיפור המשפחתי שלה שזור בציונות: "ההורים שלי, ניצולי שואה, הגיעו מהונגריה בשנת 1957. זרקו אותם בסוף העולם שמאלה, אבל למרות שבחו"ל הם לא היו חקלאים, הם לא התלוננו וקיבלו את זה בשמחה ובאהבה". מילדות היא במטעים. גוזמת, מדללת, מדשנת, מרססת ומשקה. "בימים ההם לכל משפחה היו מעט דונמים, כך שכל בני המשפחה התגייסו לעבודה. לא היו אז פועלים זרים. חבל מאוד שהישראלים של היום לא רוצים להיות חקלאים. החקלאות היא יסוד החיבור שלנו לארץ שלנו. עובדה היא שבמלחמה, החקלאים לאורך יישובי קו העימות הם כמעט היחידים שלא עזבו. לחקלאי יש חיבור חזק לאדמה, שחייבים לשמור אותו. חקלאות זה ציונות נטו, במיוחד אם עושים אותה בגבולות. לא אחת קרה שנשכבנו על האדמה בגלל ירי מלבנון. עד לאחרונה זה היה טילים פעם בשבועיים, ודווקא עכשיו, בשיא העונה, נפילות ואזעקות נהיו אירוע כמעט יומיומי. לפעמים מחכים ומחכים ולא קורה כלום. באחד הימים השבוע חיכינו, אחרי שעה חזרנו לשטח, ודווקא אז הגיע המטח".
את מרגישה גיבורה, דבורה?
"אני אישה רגילה ששומרת על הערכים שלי – התיישבות, חקלאות וציונות, וגם ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל. אני גאה בזה שאני עושה חקלאות. בהכשרתי אני אגרונומית והיו שנים שעבדתי גם בחוץ, אבל כבר הרבה שנים שאני עובדת במשק שלנו ומנסה לשרוד בעזרת החקלאות, למרות שזה קשה. אני על הטרקטור, עושה את כל העבודות. ריסוס, גיזום וכיסוח – כל מה שצריך. לפעמים הבן שלי עוזר, אבל עכשיו גייסו אותו למילואים. בסופו של דבר, גם במלחמה השוק קובע את המחיר ולא מתחשבים בכל מה שעובר עלינו. יכול להיות שהפרי שלי והפרי של חקלאי אחר, שלא מגדל באזור מלחמה, יקבלו אותו מחיר. אולי חבל שעל הנקטרינה שלנו לא כתוב 'נקטפה תחת אש'".
מאמין וזורע
הטכנולוגיה הופכת את עבודת האדמה ליעילה יותר ומקטינה את הצורך בידיים עובדות. ככל שמדינה מפותחת יותר, כך קטן מספרם היחסי של חקלאיה. בישראל הוא עומד על 3.7 אחוזים מכלל האוכלוסייה, מספר שרק הלך וקטן עם השנים. במהלך ארבעים השנים האחרונות צנח מספר המשקים החקלאיים ב־61 אחוזים.
חמישית מכלל מטעי הפרי של ישראל נמצאים בגבול הצפון. רבע, אם מנכים את ענף פרי ההדר. כמעט 60 אחוזים מהתפוחים הישראלים שיעלו על שולחן החג בראש השנה תשפ"ה גדלו במרחב שבין ראש הנקרה למבואות החרמון. אחד האנשים שאחראים לתפוחים שתטבלו בדבש בליל החג כסימן לשנה טובה הוא ששון ברנס, חקלאי בן 62 ממושב שומרה שבגליל המערבי.
"אנחנו מגדלים תפוח זהוב, גאלה ופינק־ליידי", מפרט ברנס בגאווה, כמו סב שֶמונה את נכדיו, "התפוח הישראלי אולי לא יפה כמו זה שמביאים מחו"ל, אבל הטעם שלו מדהים. זה לא רק צבע בלי טעם, כמו התפוחים המיובאים. הבעיה היא שאין לנו מספיק פועלים כדי לקטוף הכול. אין מספיק עובדים תאילנדים. יש הרבה פועלים מהמגזר הערבי שלא מוכנים להתקרב ולעבוד קרוב לגבול, ועל פועלים יהודים בכלל אין על מה לדבר.
"לצערי, בגלל המצב כבר הלכו לנו 170 דונם של אפרסקים, נקטרינות ותפוחים באזור זרעית ובשתולה. בתחילת המלחמה עוד הצלחנו להגיע, לפתוח את השיברים ואפילו לרסס את המטעים האלה, אבל אחר כך בא הצבא ופגע בגדרות, והחזירים שנכנסו גמרו את הכול. יש מטעים שבכלל לא יכולנו להתקרב אליהם מאז 7 באוקטובר, באחרים טיפלנו וכבר הגענו לשלב הקטיף, אבל בסוף לא נתנו אישור לקטוף והכול נרקב על העצים. זו עבודה של עשרות שנים שיורדת לטמיון. אתה רואה את זה ומקבל חושך בעיניים. אנחנו משקיעים הכול, מנסים להתקדם ולהתייעל, לא שומרים לעצמנו כלום, והכול הולך ברגע אחד. איך אפשר לא לבכות?".
ברנס נולד במושב הסמוך לגבול לבנון להורים שהגיעו מלוב. אחרי תקופה במעברה באשקלון, המשפחה המשיכה למושב המרוחק, שבאותם ימים אפילו כביש סלול לא היה בו. "הם קיבלו 200 מטילות ועוד כמה דונם של תפוחים, ומאז אנחנו חקלאים", מספר ברנס. "גדלנו על עבודת האדמה, והמשכנו למרות כל הקשיים. מאז שאני ילד אני במטעים. גם כשאמא הייתה בהיריון היא הייתה יורדת לקטיף במטעים, וגם כשהצבא לא העז לנסוע על הגדר אנחנו נסענו, כי הבנו שהחקלאות שלנו היא מה ששומר על הגבול. אחרי שהשתחררתי מהצבא הציעו לי לחתום קבע ולשרת בלבנון, אבל אמרתי למפקדים שכחקלאי אני שומר על המדינה לא פחות וחזרתי לעבוד במטע. אני יודע שאם אנחנו לא נהיה פה מישהו אחר יהיה כאן, כאלה שמחפשים להשתלט על אדמות המולדת".
מאז הוא שם, מעבד את האדמה, כמעט לבדו. "לצערי, היום במושב שומרה כמעט לא נשארו חקלאים. רק אני ועוד כמה. מבחינתי, חקלאות זו ציונות. אנשים רואים שאנחנו מובילים משאיות מלאות פרי וחושבים שאנחנו מרוויחים מיליונים, אבל המציאות היא שקשה להתפרנס מחקלאות. כשהייתי צעיר, חייתי מ־20 דונם כמו מלך. היום, עם 200 דונם אתה שורד בקושי. ההוצאות גדלו ותפחו, אבל מחיר התפוח נשאר כמו שהיה. בסוף נשארות לך ביד כמה אגורות, לא יותר. יש לי חמש בנות שיהיו בריאות, לא נתתי לאף אחת להמשיך אחריי. אמרתי להן 'אל תרוצו אחרי האדמה', ושלחתי אותן ללמוד מקצוע מסודר עם פנסיה".
עם תחילת המלחמה פונו אנשי שומרה, יחד עם שאר תושבי קו העימות. גם ברנס התפנה, אבל את המטעים הוא לא עזב. "אנחנו כבר כמעט שנה מחוץ לבית ואין צפי לחזרה, אבל למטעים אני עולה. נולדתי לאדמה, אני לא יכול אחרת. כשאתה שם שתיל באדמה ומגדל אותו, הוא בשבילך כמו ילד. אי אפשר לעזוב את האדמה והעצים שלך וללכת. אתה מחובר אליהם".
ברנס, שהיה בשומרה גם במבצע ענבי זעם ובמלחמת לבנון השנייה, מצא את עצמו תחת אש גם במלחמה הזו: "אצלנו הנפילות זה בלי התראות. חיזבאללה משגר פצמ"רים מנקודות סמוכות לגבול, והם נופלים אצלך תוך רגע בלי התראה. כבר היו לידינו נפילות של פצמ"רים. באחת הפעמים אחי, שגם הוא חקלאי, קפץ לאדמה בזמן המטח ושבר את הרגל, אבל הוא עדיין ממשיך להיות מחובר לעבודה, וכמעט כל יום הוא עולה איתי לשטח יחד עם הפועלים. פעמיים גם ירו עלינו טילי נ"ט מהמקום שבו היה מוצב כרכום עד הנסיגה מלבנון. כנראה המחבלים ראו אותנו נכנסים למטע וירו עלינו. הטילים פגעו 300 מטר מאיתנו, והצבא אפילו לא ידע. בנס אנחנו עדיין פה ולא נפצענו מהירי".
"לצערי", קובל ברנס, "למרות שאנחנו שומרים על אדמות המדינה ומגדלים את הפירות שכולם אוכלים, אין מי שעומד מאחורינו ותומך בנו. סגן שר החקלאות מש"ס היה אצלנו בתחילת המלחמה והבטיח לעזור, אבל מאז לא שמענו ממנו. גם אנשי מס רכוש עוד לא ישבו איתנו. המקדמות שנתנו לנו כבר נגמרו, כך שאנחנו תלויים באוויר. כמה קילומטרים מפה", הוא מצביע לכיוון דרום, "כל החקלאים עובדים רגיל, אבל פה בגבול אנחנו לא יכולים לעבוד מתי שאנחנו רוצים, אלא תלויים במצב הביטחוני בגזרה".
ולמרות הכול, ברנס איננו מאבד את האופטימיות, ומקווה שהשנה שבפתח תהיה טובה ומתוקה כמו התפוחים שלו. "אני חקלאי, וחקלאים הם אנשי אמונה גדולים", הוא אומר. "אנחנו עובדים לאורך כל השנה ומחכים לראות מה יעלה בסופה. ככה החיים שלנו מתנהלים. גם בשנה עם נזקי טבע או מלחמה, בסוף השנה אני תמיד אומר לעצמי שבטח בשנה הבאה יהיה טוב יותר, וממשיך. הנה, יש מטעים שאני נותן להם מים רק כדי שהשורשים לא ימותו. אחרי המלחמה נחתוך את הגזעים הפגועים, והעצים יצמחו מחדש וייתנו פירות טובים".
