מהי דמשק 2024? העיר צור שרובצת באופק ושולחת לשון ארוכה לתוך הים? צידון? ביירות? היכן יעבור קו הפסקת האש בהסדר שלאחר המלחמה? ערפל סתווי רובץ על התשובות האפשריות, נמהל באבק ובעשן שמתאבכים כאן. צה"ל מטיל איפול על עומק החדירה שלו לשטח לבנון ועל אופי אחזקת השטח. הדרג המדיני מסתיר את תוכניותיו שלו, אולי גם בינו לבין עצמו. נראה שהמלחמה שוב מתגלגלת מאליה, כמו ברוב הזמן שחלף מאז שמחת תורה שעבר. תת־אלוף יפתח נורקין, מפקד אוגדה 146 שהדריך את קבוצת העיתונאים שלנו, הכריז שהמטרה העדכנית היא "השמדה ונטרול תשתיות קו המגע".
ככל שזה תלוי בך, שאלתי אותו, האם צה"ל צריך להרחיק עוד צפונה, הרבה מעבר לקו המגע? נורקין השיב כמובן שזה לא תלוי בו, אולם שפת הגוף של רוב שדרת הפיקוד בצפון, אם יורשה לי לנסות לפענח אותה, משדרת רצון שכזה. בפיקוד רצו תמרון קרקעי לאורך כל החורף והקיץ שעברו, והדרג המדיני היסס. הוא העדיף הסדרה בלי תמרון. עכשיו מסתבר שהמפקדים רוצים לחדור פנימה יותר מכפי שהדרג המדיני מאשר להם לפי שעה. ייתכן שבסוף האויב יקבע. אם הוא ימשיך להטיס ארצה כטב"מים קטלניים ולשגר מדי יום מאות טילים, לא תישאר ברירה אלא להדוף את הלחצים האמריקניים הכבדים, להסתדר איכשהו עם בעיית החימושים, ולהתקרב לליטני. אבל כבר עכשיו צה"ל קרוב לשם יותר מאשר באמצע אלול.
חודש דרמטי במיוחד עבר על פיקוד צפון, ואף זאת בלשון המעטה. מבצע הביפרים קטע את הדשדוש המעיק בגזרה, שלא לומר חוסר האונים. בתוך עשרה ימים נפגעה רוב צמרת חיזבאללה מתחת לחגורה, תרתי משמע, וחוסל הצורר היהיר שעמד בראשה עשרות שנים. חיל האוויר עט על בנק המטרות בדאחייה. למרות התנגדות בינלאומית עזה, צה"ל נכנס רגלית ללבנון. כאמור, עד כה בעיקר לאזורי קו המגע, אותה רצועת שטח דקיקה שבה חיזבאללה התבצר ממושכות והתחמש לקראת היום שבו יפשוט על הגליל ויצבע אותו אדום.
תהליך חישוף שטח, כך מגדיר נורקין את מה שהוא ופקודיו עושים פה בשבועיים וחצי האחרונים, מטר אחרי מטר, נקודה נקודה, כלשונו. אנחנו מתקבצים סביבו בלב מדרון חשוף אחד, בין עמדת או"ם תמירה למוצב צה"לי אפוף אנטנות. בעקבות הביקור הקודם שלי במוצב כתבתי, על סמך הצצה במסכי החמ"ל, שהסביבה הלבנונית ממול ירוקה מדי, עכשיו היא מזכירה לי את רצועת עזה: קרקע שנחרשה עמוקות בידי דחפורי צה"ל, שלדי עצים שנעקרו מן השורש וטרם הובאו לקבורה, שאריות גדר חלודות, וגולת הכותרת: פיר עם דלת מתכת וסולם שיורד עשרות מטרים לתוך תהום מלאכותית, מאורת השטן.
אגף המנהור של נסראללה נאלץ לעבוד קשה פי כמה מהאגף המקביל בחמאס. הוא חצב פה באבן, לא בחול, אך היה חרוץ ונחוש לא פחות. שנות עמל רבות הושקעו בחציבות, מתחת לאפה של תצפית האו"ם. בלי ספק היא הבחינה בתכונה ההנדסית הרבה, הבחינה ושתקה, קרוב לוודאי גם שיתפה פעולה. רק השבוע, כשצה"ל ירה ופצע בטעות כמה יוניפי"לים, מנהיגי המדינות ששיגרו אותם הנה הזדעקו. האם קציניהם בשטח לא דיווחו להם שארגון הטרור הלבנוני נערך לפשוט על הגליל שלנו? מה, בעצם, עשו כאן 14 אלף חייליהם כל השנים?
החלטה 1701 של מועצת הביטחון, ההחלטה ששימשה את ממשלת אולמרט כטענת אליבי מדינית לסיום חפוז של מלחמת לבנון השנייה, אמרה שכוח האו"ם "ינקוט את כל הפעולות הנדרשות להבטיח ששטחי הפעילות שלו לא ינוצלו לביצוע פעולות עוינות מכל סוג, ויסתייע באמצעים רבי עוצמה למניעת ירי". אבל רק לפני שלושה שבועות ננקטו סוף־סוף הפעולות הנדרשות כדי להבטיח שאזורי הפעילות הללו לא ינוצלו עוד לביצוע פעולות עוינות מסוג רצחני במיוחד. ננקטו על ידי צה"ל, זאת אומרת, לא על ידי יוניפי"ל, והמלאכה עדיין רבה.
"זה היה קרש הקפיצה שלהם למדינת ישראל", מצביע נורקין על הפיר הפעור שהאוגדה שלו גילתה וטיהרה. לו נסראללה היה מצטרף ספונטנית לסינוואר בשמחת תורה, עשרות לוחמי רדואן מזוודים היטב היו מגיחים מתוך הפיר ופושטים על המוצב ממול, בעוד חבריהם מגיחים מתוך פירים אחרים וכובשים בזה אחר זה את ראש־הנקרה, שלומי, חניתה ומי יודע עוד כמה יישובים ובסיסים בין הים להר־דב. זו הייתה תוכנית יום הדין של האויב המפלצתי ממול. כמעט כל ההכנות כבר הושלמו בחסות השאננות הישראלית ומטריית יוניפי"ל, רק המועד המדויק טרם נקבע. טהרן זממה לכרוך אותו בגורל תעשיית הגרעין שלה. בניגוד לסינוואר, היא התאזרה בסבלנות.
אגב, קו ההתבצרות הקדמי של חיזבאללה, קרש הקפיצה לישראל, שוכן לא רק בדרום לבנון, אלא באופן מוזר גם בשטחנו. הוא עובר בתוך גבולות ארץ ישראל המנדטורית. חומת הגבול שצה"ל הקים בעקבות הנסיגה מלבנון בשנת 2000 הותירה בחוץ שטחי ארץ רבים ברוחב של כמה מאות מטרים. הוויתור הוולונטרי על האחיזה הצבאית בגבול המקורי נועד, בין השאר, לספק לישראל חופש פעולה מבצעי גדול יותר בשטח שבין החומה לגבול. ההיגיון שמאחוריו אמר כי לכוחותינו תתאפשר יד קלה יותר על ההדק נגד גורמים עוינים, מזו שתהיה להם במרחב של מדינה אחרת. אבל מדיניות ההכלה המתמשכת סיכלה את השימוש ביתרון המשפטי הזה. במשך כשני עשורים חיזבאללה התכונן כאן למלחמה הבאה ללא הפרעה. למזלנו, גם צה"ל התכונן. הוא הגיע לתמרון העכשווי מוכן וזהיר יותר מאשר במלחמת לבנון השנייה. חבל רק שלא הטריד די הצורך את הממשלה ואת הציבור בדיווחים עדכניים על היערכות חיזבאללה למלחמת לבנון השלישית.
קולות נפץ של סוללת תותחים סמוכה מספקים תפאורה מוזיקלית לתדרוך של נורקין. מעת לעת מתבקעת פצצה שמשגר כלי טיס של חיל האוויר. בסך הכול הרבה פחות רועש פה מאשר בגיחות שלי לעזה בשנה האחרונה. בשג'אעיה היה קשה לשמוע אפילו את עצמנו מרוב יריות ופיצוצים. האוזניים הצטלצלו. כאן, נכון לתחילת השבוע, כמעט פסטורלי. שיירת הטיגריסים שלנו, רכבי שטח ממוגנים ומאובקים, ממשיכה לנקודה אחרת בגזרה שבה התחפר חיזבאללה, על פני דרך כורכר לבנונית גרועה. חייבים להחזיק חזק בידיות או בכל זיז מתכת מזדמן אחר, כדי שלא לעוף לגג או ליפול על השכן. המילואימניק הוותיק שאוחז בהגה, כמעט בן שבעים, חושש מקורנטים ונוהג מהר. הוא עוד הספיק להילחם פה ב־1982, תושב ראש־פינה, חייכן. רובם פה ככה, שלמים עם המשימה. מי שלא שלם – לא מתנדב, ובעצם כולם מתנדבים. בישראל של דורנו הרי קל מאוד להשתמט.
אנחנו נעצרים ופורקים על סף "שמורת טבע" לבנונית, יער מזרח־תיכוני שסיפק לחיזבאללה מסתור טבעי מפני העיניים הישראליות. צה"ל ידע עליה, אבל לא ידע עד כמה. סרט סימון אדום־לבן עוזר לנו שלא ללכת לאיבוד במרעול, משעול צר שבתוך הסבך הקוצני. כמובן, גם הלוחמים שמלווים אותנו ושתי לוחמות ממפקדת האוגדה. לרגע נדמה שאנחנו בטיול שנתי בשביל ישראל, אבל זהו שביל חיזבאללה. במנוסתו הוא השאיר פה תזכורות שמונעות מאיתנו להתבלבל: עמדת שקי חול ירוקים, ארגזי תחמושת מתוצרת רוסית, זוג נעלי ענק צבאיות, מריצה של פועלי בניין, עוד פיר או שניים, ומערכת נפץ לפריצת חומת הבטון שמגינה על שלומי. צה"ל מודה שהוא הופתע מכמויות האמל"ח שנמצאו בכפרים ולצידי המרעולים. הן מדהימות.
בלב הסבך, כשגבו אל ארגזי התחמושת והציוד המנוילן של האויב, מספר נורקין שכאשר החיילים שלו הגיעו הנה לפני כשבועיים הם לא הוטרדו, כמונו, מהענפים הדוקרניים ששורטים ללא רחם את מי שלא הצטייד בשרוולים ארוכים. הטרידו אותם רק המלכודות הנפיצות שחיזבאללה הטמין על העצים או מתחתיהם, כמו שהווייטקונג עשה לאמריקנים בווייטנאם. קודם לכן האזור נשטף באש מהיבשה ומהאוויר, וזה הספיק לגרום למחבלים לנוס. אפילו אל"ם יואב שניידר, מפקד חטיבת השריון 205, כמעט ולא ראה אותם בעיניים מאז תחילת התמרון, רק מרחוק. לכן, בינתיים, גם אין כמעט שבויים.
שניידר גר בקיבוץ של השומר הצעיר בעמק. הוא איש הקבע היחיד בחטיבה. המג"ד בנימין טרופר גר במעוז התנחלות הררי, אגב אח של חילי טרופר. תקופת ימי המילואים שלו ושל רוב הלוחמים משתרעת על קרוב לשני שלישים מכל ימי השנה שעברה, אבל גם הוא נראה מרוצה, כמי שנפלה בחלקו זכות גדולה להשתתף במשימת הצלתו של הגליל מידי אויב אכזר ומוכשר. בבית ממתינים לו חמישה ילדים ואישה פטריוטית שלא שוחחה איתו כבר שבוע בגלל האיסור החכם על הכנסת טלפונים לשטח, ושתשמח לקבל ממנו ד"ש. אני מתנדב למסור. את יום הכיפורים עשה טרופר עם אנשיו כאן, בתוך הסבך או מתחת כיפת השמיים. "שמונה־עשרה דקות שחרית, מוסף ונעילה", הוא מחייך מאוזן לאוזן. קצין דתי אחר מספר לי שעבודת החישוף נמשכה כסדרה גם ביום הקדוש, ובלית ברירה הם שתו ואכלו. העוסק במצווה פטור מהמצווה. ארבע־מאות עצים נכרתו כאן בשבת כדי שהאויב לא יוכל לשקם במהירות את יכולותיו, אם צה"ל שוב יסתלק דרומה בעקבות הסדרה מדינית. כזכור, הסדרה שכזאת כמעט נכפתה עליו ועל כולנו במהלך הקיץ, כשרוב המומחים באולפנים הטיפו לעסקת חבילה מול חמאס־עזה וחיזבאללה־ביירות.
"מאז שבעה באוקטובר לא ראיתי טלוויזיה", מתחייך גם המח"ט. מי שמחובר לשטח, אינו נזקק לשירותי תיווך ופרשנות חיצוניים. "אנחנו ננקה פה", מבטיח אחד הקצינים, "ואחרינו, אלה למעלה, ישלימו את המשימה הגדולה". הוא מתכוון לממשלה. נורקין אומר ש"הודות להחלטת הממשלה, מצב ההגנה של היישובים טוב עכשיו יותר מלפני שבועיים". בדרך חזרה דרומה אפשר להבחין מבעד לסורגי הטיגריס שהחקלאים שלנו בגבול הצפון אכן חוזרים כבר למטעים. מסוק אפאצ'י חולף ממעל, בדרכו למשימת הפצצה או יירוט. המשימה המוצהרת כעת של הממשלה והצבא היא להשיב הביתה את רבבות תושבי קו הגבול, שלא זכו השנה לבנות סוכה ליד מעונם הקבוע, וכמעט בכל השנה שעברה התגוררו בדירות עראי. אירועי החודש האחרון הפיחו בהם תקווה, אך היא עדיין טובלת בתוך סימני שאלה. סביר להניח שבסוף, כמו תושבי שדרות, הם יחזרו הביתה גם אם לא יזכו לקבל תשובות מלאות. 
