מה יקרה אם צה"ל יפציץ מחר את תחנות החשמל של לבנון? בעבור די הרבה לבנונים – שום דבר. 15 שנה שבכירינו מאיימים "להחזיר את לבנון לתקופת האבן", אבל האמת היא שלבנון החזירה את עצמה לשם לבד. החשמל מסופק כארבע שעות בלבד ביום, והלבנונים מצאו לעצמם פתרונות אחרים, עם גל מטורף של התקנת לוחות סולאריים. ב־2010 היה שם אפס ייצור אנרגיה מהשמש, עד 2020, על פי דיווחים, הם הגיעו לקיבולת סולארית של 90 מגה־ואט, ובשנתיים שאחר כך הנתון זינק בעוד 600 מגה־ואט.
גם בעזה ראינו כיצד ניתוק החשמל התברר כבעל השפעה מוגבלת בלבד. העזתים התקינו בעשור האחרון יותר מ־9,000 מתקנים סולאריים אוטונומיים על הגגות, והיו תלויים פחות באספקת החשמל הדלה גם כך. במקביל, החמאסניקים חיברו את המנהרות שלהם לגנרטורים, והכינו מאגרי סולר. ביוני האחרון נאלצה ישראל לחבר את מתקני ההתפלה העזתיים ישירות לקווי החשמל שלה, כדי לא להכניס משאיות דלק שחמושים משתלטים עליהן. זה לא אומר שאין בכלל השפעה לניתוק מערכת החשמל המרכזית, אבל המגמה ברורה: ככל שמקורות האנרגיה מבוזרים יותר, קטנים, פרטיים וזולים, כך פוחתת היכולת להשפיע דרכם. ואם זה נכון בטריטוריות אויב, מה תגידו על עיר הבירה של ישראל?
סיבוב בתפר שבין ירושלים המערבית למזרחית, ברחובות כמו צלאח א־דין או סולטאן סולימאן, יגלה לעיני ההולכים ברחוב שלטים המבשרים שעל גגות הבניינים מותקנים לוחות סולאריים. הקרדיט: לאיחוד האירופי ולסוכנות הפיתוח של האו"ם. כשהמיזם נחנך ב־2016, הנציג האירופי ראלף טאריף אמר במפורש שלא מדובר באג'נדה ירוקה: "זה לא רק עניין של פיתוח תשתיתי וכלכלי, זה פרויקט שמשמר את הזהות הפלסטינית של מזרח ירושלים". בהמשך הופקדה תחזוקת הפאנלים הסולאריים בידי הווקף המוסלמי.
הנציבות האירופית פרסמה ב־2018 את מסמך "תוכנית הפעולה בעניין פלסטין ותקציבה עד שנת 2020" ממנו אפשר ללמוד שהמניע המרכזי הוא אוטונומיה פלסטינית: "הוועדה אימצה את האסטרטגיה האירופית המשותפת לתמיכה בפלסטין לקראת מדינה פלסטינית דמוקרטית ואחראית", ובתוך סדרי העדיפויות של האסטרטגיה הזאת נכתבו "שיפור הגישה למים ואנרגיה" במזרח ירושלים במטרה מוצהרת "לחזק את החוסן של התושבים הפלסטינים ושמירה על צביונה הפלסטיני של העיר".
אין בנמצא נתונים מסודרים על היקף התופעה במזרח העיר, אבל מחקר שפורסם לאחרונה נותן הצצה לניסיון לחזק את העצמאות האנרגטית שם באמצעות מימון זר, ומה שנראה כמו כישלונו. החוקרים, ד"ר עילי רטיג מאוניברסיטת בר־אילן ופרופ' ליאור הרמן מהאוניברסיטה העברית, קיימו 25 ראיונות עם אנשי מפתח בפרויקטים הללו, במטרה להבין מדוע הרשויות משתפות פעולה עם מיזמים שחותרים לערער על ריבונותן. על פי המחקר, ניתוח תצלומי אוויר מאשש את צמיחת הלוחות הסולאריים על הגגות בעשור האחרון, אבל קשה להשיג מספרים מדויקים, בשל היקפי הבנייה הבלתי־חוקית הגדולים במזרח העיר. לדברי ד"ר רטיג, המצב עדיין רחוק מאוד מיכולת להתנתק אנרגטית ממערב העיר.
מי משתתף במימון? מי לא: האיחוד האירופי, שתי סוכנויות של האו"ם, ארצות הברית, נורווגיה, שוודיה, אוסטריה, צרפת, קטאר וטורקיה. כל אלה ועוד היו מעורבים בכל מיני דרכים במיזמי תשתית מזרח־ירושלמיים, ועל פי המאמר נתחבבה על האירופאים שיטת ההלוואות למימון פאנלים סולאריים על הגג, שנתפסים כעניין קטן שלא מעורר התנגדות אצל הרשויות.
מנהל מזרח־ירושלמי בסוכנות של האו"ם הסביר את הרציונל: "חשמל הוא עמוד תווך של עצמאות. בעבורי, חשמל יותר חשוב מחראם א־שריף (הר הבית). אתה לא יכול להיות תלוי 100% בישראל. זה העתיד של העם, וזה מתאים במדויק להקשר של פתרון שתי המדינות". דיפלומט מהנציבות האירופית אמר לחוקרים: "אנחנו פועלים כדי להבטיח את הכדאיות של פתרון שתי המדינות, ותשתיות אנרגיה הן נדבך באסטרטגיה הזאת… אתה לא יכול לבנות מדינה בלי אנרגיה או מים".
זבל הוא ריבונות
מנגד, סגן ראש עיריית ירושלים אריה קינג מדגיש את המבט ההופכי: "אחריותנו לפתח תשתיות במזרח ירושלים כי בניית תשתיות זו ריבונות. איסוף הביוב והזבל זה ריבונות. אם אנחנו לא עושים את זה, אנחנו מספקים לגיטימציה לאחרים לעשות את זה". כמו במערכת החינוך, בתחבורה הציבורית, ובעוד שלל היבטים, גם בתחום האנרגיה הוואקום השלטוני במזרח ירושלים מחולל מאבק בין מי ששואפים לאיחוד העיר, למי שמחפשים דרך לשמר אותה כבירה עתידית למדינה פלסטינית. כמעט שישה עשורים אחרי איחודה, על אספקת החשמל במזרח הבירה עדיין אחראית "חברת החשמל המזרח־ירושלמית" שהקים השלטון הירדני, ומספקת חשמל (ישראלי) גם ברמאללה, יריחו ובית־לחם.
לפי המאמר של רטיג והרמן, הוואקום הזה אופייני ל"ערים מחולקות" רבות בעולם, כמו ניקוסיה, ביירות או בלפסט. הוא נובע לרוב מחשש מאלימות של תושבי המקום כלפי נציגי הרשויות, שמזוהים כזרוע שלטונית. "אנחנו לא יכולים להיכנס לתקן בלי כוחות ביטחון כבדים", מצוטט איש חברת המים של ירושלים. "הם זורקים עלינו אבנים כשאנחנו חופרים. כשאנחנו מנסים לגבות חוב באמצעות עובדים ערבים, הם חוטפים איומי מוות. יודעים איפה הם גרים". פקיד בעיריית ירושלים מוסיף ש"שום מנהל מהעירייה לא ישלח את העובד שלו לתקן קו חשמל או מד מים בסילוואן ולהסתכן שהוא יחזור בשקית גופה".
מול המציאות הזאת, מימון אנרגיית שמש הפך חביב על ממשלות זרות: האו"ם מעודד התקנת לוחות סולאריים בבוסניה, הגרמנים מממנים פרויקט בכירכוכ בעיראק, היפנים דואגים לחלקים הלא־שיעיים של ביירות, והאיחוד האירופי פועל לעצמאות אנרגטית בצפון קפריסין. אלא שעל פי המאמר, הסניף הירושלמי של התופעה מסתמן ככישלון. אחרי הצלחה ראשונית של התקנת לוחות סולאריים, בעיקר במוסדות ציבוריים במזרח העיר, העסק נתקע. דיפלומט בכיר בנציבות האירופית העיד: "הבנו שבירושלים אנרגיה מתחדשת לא תמריא כאסטרטגיה ארוכת טווח לעצמאות אנרגטית. גילינו כי יוזמות אנרגיה מתחדשת לחיזוק האוטונומיה והעצמאות הפלסטינית מוגבלות בהצלחתן".
מסמך האסטרטגיה הבא של הנציבות, לשנים 2021־2024, כבר השמיט את אזכור הפרויקטים האלה, והתקציב הוסט לאנרגיה מתחדשת בעזה או בשטחי הרשות הפלסטינית. הסיבה לכך היא בעיקר חוסר הצלחה לשכנע את ערביי מזרח ירושלים להתקין את הלוחות. בתים רבים שם גונבים חשמל משכניהם, כך שאין להם עניין בדיבורים על "הורדת עלויות" או "ייעול אנרגטי". ובנוסף, הייתה חשדנות רבה שמדובר בתכסיס של ממשלת ישראל לבדוק מקרוב את הבית ואם נוספה לו בנייה בלתי־חוקית.
בעיה נוספת היא שמתקנים סולאריים דורשים תחזוקה שוטפת. "לשועפאט ולשכונות אחרות אף אחד מהקבלנים שלי לא היה מעז להיכנס", סיפר דירקטור בחברה הכלכלית של ירושלים. "הם יכולים לתקוף את העובד שלי. אני צריך לשדר לאוכלוסייה שהגגות הסולאריים הם שלהם, ולא של היהודים". ואם זה לא מספיק, בחברת החשמל המזרח־ירושלמית טוענים שהמיזם הזה פוגע להם ברווחיות ומכריח אותם להיות תלויים יותר בחברת החשמל הישראלית.
עלייתו ונפילתו (המסתמנת) של החשמל הסולארי במזרח ירושלים מספרת סיפור רחב יותר. התפתחות הטכנולוגיה מאפשרת לכלל בני האדם להפחית את התלות שלהם בממשלות. שירותי דואר, למשל, שבמאה ה־19 היו היהלום שבכתר השירותים הממשלתיים, מסופקים היום בידי חברות פרטיות. איש לא חושב שזהו תהליך שלילי, אף שהממשלה איבדה את יכולתה לאיים בחסימת העברת המידע באמצעות שליטתה בצי ספינות הדואר. אדרבה, זה היתרון.
ויש פה לקח גם לשלטונות. ואקום תשתיתי נוטה להתמלא ראשון. אם הוחלט לאחד את ירושלים – כדאי לעשות זאת באופן מלא. ואם יוחלט להתנתק מעזה – מוטב לעשות זאת באופן מוחלט. האלטרנטיבה היא שגופים בעלי אינטרסים זרים ינסו לסגור את המעגל החשמלי על האצבעות שלנו.
