יום שני, השבוע. בארבע ועשרים אחר הצהריים כיכר העירייה בקריית־שמונה הייתה עדיין ריקה מאדם. החושך החל לרדת על העיר הנטושה, ושקט מדכא ירד, כהרגלו ב־14 החודשים האחרונים, על אחד הרחובות הראשיים בעיר הצפונית ביותר בישראל.
גם כיום, כשבועיים לאחר החתימה על הסכם הפסקת האש בגבול הצפון, תחושת מועקה מלווה את מי שמסתובב בקריית־שמונה. הרוב המוחלט של התושבים טרם חזרו, ואווירת העזובה ניכרת בכל מקום: הכבישים דלילים, העסקים סגורים, צמחיית פרא משתלטת על חצרות הבניינים והבתים.
אלא שאז, כמו בסצנה מסרט, נשמע לפתע בכיכר קול שירה הולך ומתחזק, הולך ומתקרב. בתוך דקות ספורות ממלאים את הכיכר עשרות רבות של תלמידי ישיבת ההסדר בקריית־שמונה, שחוזרים לעיר לשהיית קבע. הם שרים, רוקדים, מתחבקים ומניפים דגלי ישראל. שניים מהם מניפים שלט. "ישיבת קריית שמונה חוזרת הביתה" נאמר בו.
הישיבה שוכנת כקילומטר מכאן, במעלה ההר, אך החגיגה מתחילה בכיכר העירייה משום שבדיוק כאן נגדעה בשמחת תורה תשפ"ד חגיגת ההקפות שערכה הישיבה ברחובה של עיר. "פה הכול נגמר ופה הכול מתחיל עכשיו מחדש", אומר לי בחיוך מנכ"ל הישיבה אליאב סמואל, תוך שהוא מביט בסיפוק על מעגל הרוקדים ההולך ומתעצם.
כשעה לאחר מכן מתחילה תהלוכה שמחה לעבר בניין הישיבה. עד מהרה נוצר פקק, או כמו שאומר לי אחד מיושבי המכוניות: "לא עזבתי את העיר גם בשנה האחרונה, ואני אומר לך בוודאות שזה הפקק הראשון בקריית־שמונה מאז תחילת המלחמה. מעולם לא חשבתי שאהיה שמח כל־כך לעמוד בפקק".
לתלמידים ולר"מים מצטרפים מדי פעם תושבי העיר, שלא מסתירים את שמחתם. אחת מהם היא יפה אלגריסי. "שמעתי את קולות השמחה והשירים מהבית ונהייתה לי צמרמורת בכל הגוף", היא משתפת. "עזבתי הכול והגעתי לפה, הבאתי איתי גם כמה בני המשפחה. מרגש לראות את קריית־שמונה מתחילה לחזור לעצמה, ושיש פה שוב חיים. הישיבה היא הכוח הראשון המשמעותי שחוזר, ואין ספק שיחד עם התלמידים נחזיר לפה את כולם. קצת סבלנות וכולם יחזרו".
אני מבקש מהרב אהוד זנד, ר"מ שיעור ב' בישיבה, לצאת לרגע מדבוקת החוגגים ולשוחח. "אנחנו גרים בקריית־שמונה כבר 18 שנה", הוא מספר, "ובתחילת המלחמה התפנינו לאזור המרכז. יש לי עכשיו תחושה עמוקה של יישוב ארץ ישראל במלוא מובן המילה. נטשנו חבל ארץ ועכשיו אנחנו חוזרים אליו, ולעשות את זה מתוך הקשר של תורה זה עוצמתי מאוד. יש פה חבר'ה משיעור א' שמעולם לא ראו את הישיבה או את קריית־שמונה, כי לא היינו פה אלא בנחלים. הם היו דרוכים כמו קפיץ לקראת החזרה, או בעצם ההגעה לכאן. אם הייתה לנו מחשבה להתעכב עוד שבוע־שבועיים, הבנו שאנחנו לא יכולים כי הם כבר ממש השתוקקו להגיע לכאן.
"החזון של הרב צפניה דרורי, שהקים את הישיבה, תמיד היה 'בתוך עמי אנוכי יושבת', ועכשיו אנחנו צריכים להיות אלה שיושבים פה ועוזרים בקליטה חזרה של האנשים לעיר. יש הרבה תוכניות איך הישיבה תהיה מעורבת, אפילו בלנקות בתים. לכן מאוד חשוב שהתלמידים לא ירגישו שהם נקלעו לכאן במקרה ומחר הם כבר צריכים לפגוש את תושבי העיר, אלא שיספגו קצת מהמקום. זה ייתן להם כוחות להתחבר לתושבים שיחזרו".
אתם החלוצים עכשיו, איך מנהלים את המתח שבין להיות חלוצים ובין לא להתנשא על תושבי העיר שיבואו לכאן אחריכם?
"מעולם לא הייתה פה התנשאות. התפיסה היא כאמור 'בתוך עמי אני יושבת'. אנשים מהעיר מגיעים באופן קבוע לתפילות בישיבה, וגם ללמוד. לא סתם בקריית־שמונה אין גרעין תורני, אנשים באים לפה כדי להתיישב ולבנות בעצמם את הקהילתיות שלהם. אני חלילה לא פוסל גרעין תורני, כל מקום ומה שמתאים לו, אבל אנשים פה לא באים לשנות את העיר אלא להתערות בתוכה מתוך אהבה למקום. יש עשרות רבות של משפחות בוגרי הישיבה שגרות בעיר, וזה קורה באופן הכי אורגני וטבעי".
הפרוכת של הימים הנוראים
בכניסה לבניין הישיבה התלמידים ממשיכים לרקוד, ולא נראה שהם עומדים להפסיק בקרוב. אני תופס לשיחה קצרה את ראש העיר, אביחי שטרן. "רואים את השמחה וההתרגשות של התלמידים והרבנים לחזור הביתה", הוא מציין. "הישיבה היא אבן שואבת שלנו, מקור גאווה. זו קהילה עירונית שנמצאת בהגירה חיובית מתמדת. בכל שנה המספרים שלה גדלים, ובכך היא גם מגדילה את האוכלוסייה בעיר. ומה שלא פחות חשוב הוא שהישיבה מעורבת בקהילה. עשייה חברתית, ביטחונית – בכל מקום בעיר תמצא את תלמידי ישיבת ההסדר. החגיגות כאן לא קורות כי יש איזו החלטה ממשלתית לחזור, אלא כי הישיבה החליטה שהיא חוזרת לכאן ככוח חלוץ לקראת הכנה של העיר לחזרה לשגרה. אחרי יותר משנה של עזובה צריך פה לא מעט ידיים עובדות ואנשים שייכנסו תחת האלונקה".
הרב אהוד זנד, ר"מ בישיבה: "החזון של הרב צפניה דרורי שהקים את הישיבה תמיד היה 'בתוך עמי אנוכי יושבת', ועכשיו אנחנו צריכים להיות אלה שיושבים פה ועוזרים בקליטה של האנשים בעיר מחדש"
אני שואל את ראש העיר אם הוא דיבר עם ראשי הישיבה על תפקיד התלמידים בהחזרת העיר לשגרה. "חד־משמעית", הוא משיב. "זה כוח חלוץ שמגיע להכין את העיר לקראת חזרת התושבים. כמובן שהם יעשו את זה תוך כדי לימוד תורה, זו הרי המטרה הראשונה שלהם פה, ואנחנו גם מאמינים שבזכות לימוד התורה והקדושה שיש פה בעיר, הומתק לנו הדין בשמחת תורה הקודם. אין לי הסבר אחר למה לא פשטו עלינו גם מגבול לבנון. חלק גדול מזה הוא לומדי התורה שיש כאן".
ראש העיר מובל לריקודים, ואני משוחח קצרות עם שני תלמידים צעירים. אלישע לנג ממודיעין הוא תלמיד בשיעור ב'. בחודש מרץ הקרוב יתגייס לצה"ל לשירות קרבי, ובשנתו הראשונה בישיבה היה בעיר רק ארבעים יום, בתקופת "זמן אלול". הוא וחבריו רק התחילו להתחבר למקום, ואז פרצה המלחמה ששלחה אותם למעון הזמני של הישיבה במושב נחלים שבמרכז הארץ.
"קיבלו אותנו מאוד יפה בנחלים", אומר לנג, "אבל זה לא הבית. אני לחלוטין מרגיש פה בבית, למרות שהספקתי להיות כאן מעט זמן. לא ידענו אם בכלל נחזור לפה, כולם חשבו שהולכת להיות מלחמה מטורפת. אז לקח קצת יותר משנה, אבל ברוך השם זה קורה. זה תהליך, אלה הניצוצות, ואנחנו כאן כדי להיות החלוצים שיעלו אותם".
אביעד קלמן, תלמיד שיעור א' שגר בלוד, רואה את בניין הישיבה כעת בפעם הראשונה. "ההחלטה לבוא לקריית־שמונה הייתה בעיקר בגלל הגישה הלימודית והיחס של הר"מים", הוא אומר, "אבל בהחלט היה גם עניין אידאולוגי להגיע לכאן, להיות חלק משיקום הצפון ולקחת חלק בזכות הזו להיות פה עכשיו. העיר ריקה כרגע, אבל האירוע הזה נותן תקווה ומראה שאפשר לחזור".
הריקודים נמשכים עוד ועוד גם לאחר שהתהלוכה מגיעה ליעדה ונכנסת לתוך בניין הישיבה. הכיתוב הרקום על הפרוכת הלבנה שמכסה את ארון הקודש באולם, הוא "ונתנה תוקף קדושת היום". היא עדיין לא הוחלפה מאז חגי תשרי, שנקטעו בפרוץ המלחמה. למעשה, אני מהרהר, היא מתאימה לחלוטין גם לקדושת היום הנוכחי, יום החזרה לבית המדרש.
ליד פינת הנצחת נופלי הישיבה אני פוגש את דליה נבון, סבתו של אלקנה נבון ז"ל, תלמיד הישיבה שנפל במהלך מבצע לחיסול מחבלים בג'נין בסוף חודש אב בשנה שעברה. כמה שבועות לאחר מכן, בערב יום כיפור, היא ובעלה אברי, שגם הוא נמצא כאן הערב, איבדו נכד נוסף, איתי פוגל ז"ל, שנהרג בדרום רצועת עזה.
דליה מספרת שאלקנה היה תלמיד אהוב, שאהב ללמוד תורה, אהב את הישיבה באופן מיוחד, ובשבתות חופש מהצבא הגיע לכאן במקום הביתה. כשאני שואל למה היה חשוב לה להגיע לכאן, היא אומרת: "האבל שלנו הוא אומנם פרטי, אבל במקביל אנחנו נמצאים בזמן שבו כל העם בתקופה קשה, וברגע שהודיעו לנו שהישיבה חוזרת למקומה הרגשנו צורך פנימי להיות פה, כמעט במקומו של אלקנה. אני מרגישה שהוא מלווה אותי כאן.
"אנחנו משתתפים בריקודים ובשירה, ואני דומעת, בוכה, שמחה. טוב לחזור לקריית־שמונה, המקום שממנו יצא אלקנה בתחילת המלחמה למשימה שהוא היה נחוש לבצע. הוא ידע בדיוק מה הוא עושה – לשמור על המדינה שלנו, להחזיר חטופים ולהרוג מחבלים. אני מרגישה שאני ממשיכה את דרכו ומורשתו, וחשוב לי להיות פה עם הר"מים ולהראות לתלמידים שבקרוב יצאו גם הם לשרת את המדינה שיהיו חזקים, שילכו לשלום ויחזרו לשלום, ושידעו שגם אנחנו – שאיבדנו את אלקנה – מברכים אותם בברכת הדרך. אין ברירה, זו הארץ שלנו".
לחזור להוביל
בבוקר שלמחרת אירועי החזרה לקריית שמונה, אני משוחח טלפונית עם ראש הישיבה, הרב אריאל ברקאי: "היה מאוד קשה ללכת מכאן בתחילת המלחמה", הוא פותח. "חזרנו לפה לכמה ימים עד שהצבא אמר לנו לפנות סופית, והתחושה הייתה קשה ביותר. בתקופות הכי קשות של העיר, הישיבה נשארה ולא עזבה. זו הייתה החלטה מאוד לא פשוטה, רגע צרוב שליווה אותנו לאורך כל 14 החודשים האחרונים. היה געגוע גדול לחזור.
"ההחלטה לחזור באה מתוך הכרה שצריך לחזור לעצמנו ולהוביל את הרוח. נעשתה עבודה בגבול הצפון, גם אם לא כמו שהיינו רוצים, ובסופו של דבר אנחנו רוצים לחזור למקום, להחיות אותו, להפריח אותו, להאמין בו – כמו שהאמינו הדורות שלפנינו. החלטנו שלמרות שעוד לא מחזירים את התושבים, אנחנו חוזרים כדי לעורר את המקום.
"היה לי ברור שהחזרה תהיה מרגשת ומיוחדת, ואכן באירוע אמש היה משהו שהוא הרבה מעבר למילים. לראות את הישיבה רוקדת ברחובות העיר, את הרב דרורי שהגיע, עוצמות שקשה לתאר. לא סתם כל הגורמים האזרחיים שאמונים על חזרת העיר לשגרה הגיעו אתמול לישיבה ועשו פה את ישיבת ההתנעה שלהם. בעיניי זה דבר מיוחד, שמראה שהישיבה היא ציר מרכזי בעיר. כמובן שמבחינתנו העיקר היא התורה. נחזור למקום שבו אנחנו לומדים, למקומות הקבועים של כל אחד, לבית המדרש המוכר ולנופים המדהימים של עמק החולה, וגם החרמון שהוא עכשיו לא ישראלי וסורי אלא רק חרמון ישראלי. אלה תחושות נפלאות".
אני שומע בדבריך אכזבה מסוימת מתוצאת המלחמה.
"בעיניים שלנו, וברור שאנחנו לא יודעים הכול, ברור שיש פה איזה פספוס. הייתה אפשרות ללכת עוד כמה צעדים קדימה ולהגיע להסכם יותר טוב. אני אומר זאת בעיניים הפשוטות של אזרח שלא מבין את כל השיקולים, אבל עד שכבר הצליחו להגיע לנקודת הכרעה – היה אפשר להמשיך. מצד שני, ברגע שהתקבלה החלטה אנחנו עוסקים בלחזור חזרה באמונה וליישב את העיר. חשוב לי מאוד להזכיר את תלמידינו ובוגרינו שלא זכו להגיע לרגע הזה. איבדנו במלחמה שלושה תלמידים: איתן דישון, אחיה דסקל ואלקנה נבון, ובוגר שלנו, נריה כהן. תלמידנו הלל יניב נרצח בשומרון כמה חודשים לפני המלחמה".
לראש העיר יש מכם ציפיות שלא בהכרח קשורות לעניינים ישיבתיים.
"תמיד הישיבה קשורה לעיר, ובטח בעת הזאת. מעבר לממד הרוחני והתורני, יש ממד מעשי שאנחנו צריכים להתגייס אליו. כמובן שזה צריך להיעשות במינון הנכון, נמצא את הדרך לשלב".
התאכזבת מכך ששום פוליטיקאי, גם ממפלגת הציונות הדתית, לא הגיע לאירוע?
"לא. האמת היא שמראש לא הזמנו אף אחד מעבר לאנשי העיר, כל השאר הגיעו מיוזמתם. השר סמוטריץ' פנה אלינו וביקש להגיע לביקור, אנחנו לא הזמנו אותו מיוזמתנו. היו שרים שאמרו שיגיעו ולא הגיעו, אבל מבחינתי זה בסדר גמור. אם הם היו באים זה היה מוסיף עוד נופך, אבל אני לא מבכה על כך שהם לא הגיעו".
