בייבי, בום

אביגיל פיפרנו־באר צללה אל תהומות החשכה של הדיכאון אחרי לידה אבל הצליחה להיחלץ משם בעזרת המצלמה. כעת היא מגשימה את מה שהבטיחה לעצמה ברגעים הקשים: פרויקט תיעוד יוצא דופן של נשים שהחליטו לשבור את קשר השתיקה. שבע נשים, שבעה סיפורים

(בתאל קולמן | צילומי הפרויקט: אביגיל פיפרנו-באר)

תמר קלר שקדי

רחלי ברגמן

רחל ברזל

חנין

אמילי שופן

דינה גיגר

על הדיכאון של אביגיל פיפרנו־באר (33), צלמת סטודיו שגרה דלת מולי, שמעתי ממש כבדרך אגב. בזמן שהילדים שלנו קפצו על הספות או הרסו פינה אחרת בבית היפה שלה, היא סיפרה שאחינעם, בת שלוש וחצי, כבר שואלת על אחים. "נו?", שאלתי כמו יאכנע טובה, ושכנתי ענתה בכנות שהיא עוד חוששת: "את יודעת שהיה לי דיכאון אחרי לידה, נכון?", שאלה והמשיכה לחתוך עגבניות לסלט. לא. לא ידעתי.

כבר שנתיים שהיא מתעדת, בעין העדשה הרגישה שלה, נשים שעברו דיכאון אחרי לידה. "התלבטתי רבות אם להתראיין עכשיו, כשברקע נמצא הסיפור הטרגי של האם מירושלים שהתאבדה והרגה את ארבע בנותיה, כי הוא קיצוני מאוד ולא מייצג. אבל אנשים מוכנים עכשיו לשמוע, וזו סיבה טובה לדבר. אף אחת לא רוצה לקשור את עצמה לסיפור כזה. לרוב, דיכאון אחרי לידה לא נראה ככה. הוא מאוד נפוץ, אחת משש נשים חווה אותו, ואנחנו עדיין נוטים לחשוב שזה משהו שרחוק מאיתנו. יש המון נשים שמשדרות כלפי חוץ שהכול בסדר, והאמת היא שהכול לא בסדר".

כחודש ימים חלף מאז אותה תקרית קורעת לב: אמא אחת, ארבע בנות חפות מכל פשע, ושיגעון אימתני שאיכל אותן. גם מי שרגיל לקבל את החדשות שלו טריות, אדומות ופגות תוקף תוך יממה – התקשה לשכוח את האמא הזו ואת בנותיה הרכות, לדפדף אותן הלאה ולהמשיך בשגרת היומיום. כעת השיחות בגינה השכונתית או סביב מכונת הקפה במשרד כבר לא נסובות סביב אותה טרגדיה איומה, הפרשייה כבר ירדה מזמן מהכותרות הראשיות – אבל באותיות הקטנות של הנפש היא עדיין רוחשת.

הגולשים שעסקו באותם ימים באם מירושלים נעו בין גילוי אמפתיה למצבה הקשה, לבין גינוי וסלידה מוחלטת. "מה שהכי מעציב אותי הן התגובות השיפוטיות והקללות כלפי האמא", כתבה פיפרנו־באר בדף הפייסבוק שלה. "זה מוכיח כמה בורות והשתקה יש עדיין בשנת 2017 סביב הנושא של דיכאון אחרי לידה. אני הייתי בתהומות חשוכים אחרי הלידה. וניצלתי. בין היתר, כי שיתפתי. הכילו אותי. טיפלו בי. טיפלו באחינעם. קשה לי לדמיין איך אפשר לעבור חוויה כזו בלי לשתף".

הפוסט זכה לתהודה רבה, וגרר גם תגובות פחות אוהדות. לשאלתי האם פרסומו היה עוד שלב ביציאה שלה מארון ההשתקה, היא עונה בחיוב. "אמנם אני מאוד פתוחה ביחס למה שחוויתי, אבל אף פעם לא כתבתי בצורה כזו אישית במרחב כל כך לא מוגן. יוצא לי להעביר סדנאות צילום לנשים בחופשת לידה, וכל סדנה כזו אני פותחת בסיפור האישי שלי - וזה עדיין שונה. שם מדובר בנשים ובאווירה מכילה. במפגשים מהסוג הזה אני מספרת מה עבר עליי, לא כי נעים לי לחשוף את עצמי, אלא פשוט כי אין ברירה אלא לדבר על זה. אם אני מדריכה שישים נשים במפגש, סטטיסטית עשר מהן סובלות או סבלו מדיכאון. אם אני כותבת פוסט כזה, והוא גורם לאנשים לחשוב פעם שנייה על התגובות שלהם, אני את שלי עשיתי".

אביגיל פיפרנו־באר, צילום: מרים אלסטר - פלאש 90

את רואה לאורך השנים איזה שינוי ביחס החברתי ובמודעות לנושא?

"גם אם התרחש שינוי, עדיין אין מספיק מודעות. על נשים שסובלות מדיכאון אומרים שהן מפונקות או אגואיסטיות. 'זה יעבור לה', מפטירים גם האנשים הכי קרובים להן, כמו אמא או בן זוג. ומכיוון שיש כל כך הרבה בורות וחוסר הבנה, נשים רבות נאלצות להעמיד פנים. ויש לזה מחירים קשים.

"הדיכאון היה כרוך אצלי בתחושת אשמה מטורפת - 'אני לא יכולה לטפל בילדה שלי, מה עשיתי?'; וגם בתחושת בדידות קשה - 'מה לא בסדר איתי? איך רק לי קרה דבר כזה?'. רק אחר כך גיליתי שההיא חטפה דיכאון, וגם היא וגם זאת. פתאום אמרתי לעצמי: 'רגע, אני לא כזאת חריגה, אני לא היחידה בעולם שמתמודדת עם התחושות האלו'. הבנתי שנשים שחוו דיכאון אחרי לידה פשוט מתביישות לדבר על זה.

"בתקופת הדיכאון, אחד הדברים הכי נוראיים מבחינתי היה לראות פרסומות לחיתולים ולמזון תינוקות. אני שוכבת ג'יפה על הספה, ובפרסומת הכול מואר ולבן, תינוק קסום וחייכן ואמא מושלמת שהתאהבה בו מהשנייה הראשונה. אותו דבר ממשיך בפייסבוק – נשים ישר מעלות תמונות מהלידה, מההנקה, והכול נראה מושלם. אז בסדר, יש נשים שבאמת מרגישות ככה, אבל יש גם המון שלא. והן חייבות להיות איפשהו. חלקן כותבות את מה שמצופה מהן, וחלקן נעלמות מתחת לרדאר. כלומר, זה לא רק קשר שתיקה, אלא גם קשר אשליה".

ויתרתי על עצמי

בערב ראש השנה תשע"ד, בדיוק חודש לאחר שילדה, התקשרה פיפרנו־באר לאמא שלה. "תבואי עכשיו", אמרה לה, "אני לא יכולה יותר לטפל באחינעם". אמה, שהבינה בחושיה החדים במה מדובר, הגיעה תוך רגעים ספורים. "האמת שבעצמי לא הבנתי למה היא כל כך מיהרה לבוא, אבל ברגע שכף רגלה עברה את מפתן הבית, נכנסתי למיטה והתחלתי לבכות. ימים שלמים. רק אחרי כמה ימים שמעתי את שוהם, האיש שלי, מדבר בטלפון עם מישהו ואומר 'לאשתי יש כנראה דיכאון אחרי לידה'. אמרתי לו: על מה אתה מדבר?! עד כדי כך הייתי מנותקת, שלא ידעתי בעצמי מה קורה סביבי. בערך חודש בכיתי כמויות שפשוט אי אפשר לתאר. זה לא כמו הבכי כשאת מתבאסת ממשהו, זה בכי עמוק, תהומי. בכי ממקורות הנפש.

"מעבר לתסמינים הפיזיים, כמו חוסר תיאבון ורעד חזק בכל הגוף, התחושה הכי חזקה שמטביעה את חותמה על התקופה הזו, היא שפשוט לא רואים מוצא. חשבתי שזה לא ייגמר לעולם, הרגשתי שאני שוקעת ושוקעת ואין שום אור. הכול גם מעומעם מאוד. תחושה כאילו אני בתוך מים והכול קורה מלמעלה".

מי שמָשו את פיפרנו־באר מהמים העמוקים היו אמה ובן זוגה. "במשך חודשיים שוהם עבד רק מהבית, וכל יום הגיעה אלינו הביתה מטפלת שטיפלה באחינעם, כשאמא שלי טיפלה בי. שוהם התגייס בצורה נדירה ומעוררת השראה, הוא פשוט חקר את הנושא וידע בדיוק מה צריך להגיד לי, כי כל מילה חשובה בזמן הזה, ומילה לא נכונה יכולה להפיל חזק. כל הזמן הוא אמר 'אנחנו נצא מזה, אנחנו נצא מזה'. למרות שלא האמנתי, עצם זה שהיקרים לי היו סביבי ואמרו לי את הדברים הנכונים – זה עשה משהו".

את יכולה לנסות לשים את האצבע ולזהות מה גרם לדיכאון להתפרץ אצלך?

"כנראה הרבה דברים גרמו להתפרצות. מעבר לעייפות ולחוסר השינה, ניסיתי מאוד להיאבק על ההנקה, אז הרבה שעות הילדה הייתה עליי פיזית וזה לא הלך. הרגשתי חוסר אונים גדול, לא יכולתי לטפל בעצמי והייתי צריכה לטפל ביצור הקטן הזה שנולד. אבל אני יכולה להגיד שזה ישב גם על דברים אחרים, ופה הסיפור הזה מתקשר לצילום ולעבודה שהייתה לי כעורכת דין.

"למדתי משפטים, ובשנה ב' התחלתי גם ללמוד צילום במדרשה לצילום גיאוגרפי, מוסד שכבר לא קיים. הייתי צלמת המערכת של ביטאון הסטודנטים 'פי האתון', וזה הדבר היחיד שאהבתי במהלך לימודיי באוניברסיטה העברית. במקביל, בשעות אחר הצהריים ובימי שישי, התחלתי לצלם נשים בהריון. בשלב מסוים הייתה לי התלבטות אם להמשיך בלימודים או לא, וההתלבטות הזו חזרה בכל צומת: ללכת להתמחות או לא? טוב, כבר יש לי תואר, אז מה, לא אעשה עכשיו מבחני לשכה? טוב, כבר הוסמכתי, ולהיות צלמת זה קשה, אז יאללה - נעבוד בעריכת דין.

"אחרי שלוש שנים, כשסוף־סוף התפטרתי מהעבודה והכרזתי שאני הולכת להיות רק צלמת – גיליתי לאחר יומיים שאני בהריון. רגע, אז אולי זה לא הזמן הכי טוב להתחיל קריירה חדשה עכשיו? ואני רוצה כמובן לקבל דמי לידה נורמליים, ואנחנו צריכים את הכסף, וקריירה, וביטחון תעסוקתי, וכל ויתור כזה הוא כאילו הדבר הכי הגיוני ומתבקש לעשות – אבל בסופו של דבר ויתרתי על עצמי".

לא רק ילדתי, גם נולדתי

נקודת אור ראשונה וזעירה של גילוי עצמי מחודש הבליחה אצלה עשרה ימים אחרי התפרצות הדיכאון. "זה היה יום כיפור. שכבתי במיטה, בוכה, רועדת, תוהה מה יעלה בגורלי. פתאום היה לי איזה הבזק, אפשר אולי לקרוא לזה התגלות. אמרתי לאמא שלי: 'אני צריכה לעשות תואר בצילום. אני רוצה להיות צלמת, ובסוף אני אצור מכל הסיפור הזה פרויקט מצולם'. אני לא חושבת שבאמת הרגשתי אז שאצא מזה, אבל כנראה בכל זאת קינן בתוכי איזה קול פנימי שידע שיצמח מפה משהו.

"אחרי כמה שבועות או חודשים, תוך כדי הדיכאון, אמא שלי אמרה לי 'את רוצה ללמוד צילום? יאללה, בואי נחפש מקום'. נרשמתי לקורס מקצועי של צילום סטודיו ב'גברא' בתל־אביב, כשעדיין הייתי גמורה, חצי אדם. לא הייתי מסוגלת לחשוב על נהיגה או על היסחבות אינסופית באוטובוסים מירושלים, אבל אמא שלי אמרה לי 'ימות העולם, את הולכת'. אז נסעתי במונית ספיישל הלוך ושוב פעם בשבוע.

"בשיעור הראשון ביקשו שכל אחד יביא תמונה ש'מייצגת את עצמו'. רציתי להביא תמונה אינטימית שלי עם טיפות החלב מההנקה, אבל לא הייתי מסוגלת להיחשף, ובמקום זה הבאתי תמונה של אחינעם. אני זוכרת את התחושות המעורבות שהיו לי. הרי עשיתי את הדבר הקלאסי שנשים בדיכאון אחרי לידה עושות, ושממנו אני כל כך סולדת – הבאתי את התמונות החמודות של הילדה שלי. ואני בכלל הייתי עדיין בתהום, לא בהיי של 'איזה כיף להיות אמא!'. המקרה הזה חרות לי כמעשה של מגננה, אבל תוך כדי הלימודים התחלתי לצלם את עצמי, חשופה לעצמי בתוך הבית. התחלתי לצלם את הרגשות שלי - וזה משהו שלא עשיתי קודם מעולם".

ממש תרפיה.

"לגמרי. בהפוך על הפוך, הדיכאון הוליד ממני את מה שכל כך הרבה שנים רציתי להיות. נוצרה בי התובנה שאני לא יכולה למחוק את עצמי - לא כדי להיות אמא, ולא כדי לקבל משכורת נחמדה. עבור אדם יוצר, לא לעסוק בתשוקה שלו זו גזרת מוות. יש משהו שאני חייבת לעשות אותו, וזה לצלם, ואם אני לא מצלמת - אני מבטלת את הקיום שלי. התובנה הזו, שהגיעה בשיא המשבר, היא גם מה שבסופו של דבר עוזר לקשר שלי ושל אחינעם להיות כל כך טוב. אני גם אדם נפרד, לא רק אמא. וכשאני כזו, אני יכולה להיות האמא הכי טובה לילדה שלי.

"ברגע המכונן ההוא על המיטה ביום כיפור, אחרי שנבט בי הגרעין הראשון לתערוכה שעליה אני עובדת, אמא שלי אמרה 'אביגיל, את תראי שעוד תפרחי מהמשבר הזה'. כשאומרים משהו כזה לאדם בדיכאון, הוא אומר 'גיחי גיחי', וגם זה רק במקרה שהוא בכלל מצליח להגיב. אבל זה היה נכון, נבראתי מחדש. לא רק ילדתי, גם נולדתי".

השקיעות תמיד אורבות

חמושה במתנה מאמא שלה - דמי שכירות שיספיקו לפתיחת סטודיו לשנה - ועם הוראה אמורפית לצאת לחפש את עצמה, החלה פיפרנו־באר לעשות את צעדיה הראשונים חזרה לעולם. "זה עוד משהו שאני חייבת לאמא שלי. היא אמרה לי 'אם לא תפתחי סטודיו, לא תדעי אם את יכולה לעשות את זה'. זה היה בערך חמישה חודשים אחרי שהתפרץ הדיכאון, עוד לא הייתי במצב טוב, אבל הלכתי לחפש מקום וטיפלתי בכוחות עצמי בכל מה שנדרש כדי להקים את העסק. בפורים כבר צילמתי את הצילומים הראשונים בסטודיו החדש שלי".

מה עושים אנשים שיש להם פחות אמצעים? את היית בת מזל.

"קודם כול אני מודעת לכך, ואני מודה לאל. אבל אני חושבת שזה עניין של גישה. חייבים להתייחס לדיכאון בכל כובד המשקל. מה קורה כשמגלים שבן משפחה סובל ממחלה קשה, חלילה? ברור שעושים כל מאמץ כדי לגייס כסף ולהציל אותו. כאן זה צריך להיות בדיוק אותו דבר. אם אנשים יבינו לעומק מה זה דיכאון אחרי לידה, כמה חשוב לטפל בו ומה ההשלכות של הזנחתו – דברים ייראו אחרת. אבל לפני שבכלל אפשר לדבר על טיפול הולם, אנחנו חוזרים לממד הבושה שנלווה לדיכאון. ולזה חייבים לשים סוף".

ופה אנחנו גם מתחברות לפרויקט שלך.

"נכון. אחרי שגיליתי שאני לא לבד במערכה, ראיתי בעיני רוחי מה אני רוצה: נשים שמביטות למצלמה ולא מתביישות. פרסמתי הודעה בקבוצת הפייסבוק 'אמהות ירושלמיות', ונשים מיד פנו אליי - דבר שמאוד הפתיע אותי, כי חשבתי שיהיה יותר קשה לגייס. 15 הנשים שמופיעות בסדרת התמונות הזו נכון לעכשיו לא צולמו בתקופת הדיכאון שלהן, אבל ביקשתי מכל אחת שתנסה להיזכר ברגע או חוויה מאז, ואני חושבת שהתמונות מדברות בעד עצמן".

לאורך הריאיון ערכתי ניסיונות חוזרים ונשנים לשרטט ציר זמן לתקופת הדיכאון של פיפרנו־באר. רציתי לדעת איך זה נגמר. חיינו הרי היו קלים פי כמה אילו אפשר היה לאלף את הנפש, לציין נקודות ולסמן גרף עולה עד לנקודת היציאה מהמשבר. אבל היא גילתה עקביות רבה, ולא נפלה למלכודת. "אני מאמינה שאף פעם לא יוצאים לחלוטין מהדיכאון. עכשיו למשל אני 99 אחוז בחוץ, אבל אלו תחושות כל כך עמוקות שעצם ההיזכרות בהן יכולה למשוך למטה. ובכלל, אנחנו מדברות על דבר מאוד תהליכי".

ובכל זאת היא מספרת על אירוע משמעותי שציין מבחינתה מעבר שלב: "הדלקנו בבית נר ראשון של חנוכה, ושרתי לאחינעם בתיאטרליות ובליווי תנועות גוף מוגזמות 'סורה חושך, הלאה שחור'. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא צחקה צחוק מתגלגל מעומק הלב. הייתי כל כך נרגשת מזה שאני מצליחה להצחיק את הילדה שלי, ועוד במילים שרוצות לסלק את החושך. צחקתי ובכיתי יחד איתה. זה היה רגע מאוד חזק, רגע שבו התחלתי לצאת מהחושך אל האור".

כשאני שואלת על נפילות, פיפרנו־באר משיבה ש"זה לא מתבטא בתסמינים פיזיים ואפילו לא בבכי, אלא בעיקר במחשבות. קרה לפעמים ששקעתי, והייתי נבהלת ושואלת 'אוי, מה קורה לי?', אבל לאט־לאט התייצבתי. כשהגעתי למקום בטוח יותר בחיים שלי, ופשוט הייתי שמחה יותר במי שאני ובמה שאני עושה, זה כבר לא הגיע למקומות קשים.

"תראי, עשיתי את כל הטיפולים האפשריים. לקחתי תרופות, הלכתי למדקר, טופלתי אצל פסיכולוג פעם בשבוע, הלכתי להומאופתית. עשיתי באמת הכול, אבל במקום הכי פנימי אני יודעת שכל הדברים האלו בסך הכול הכשירו את הקרקע למה שבאמת חילץ אותי מהדיכאון, וזה הצילום. בכל פעם שאני ב'דאון', אמא שלי אומרת 'זה בגלל שהרבה זמן לא צילמת בשביל הנפש'. והיא צודקת. זה מעיין החיים שלי".