טייק אוויי באמבולנס
הכתבה ב"ניו יורק טיימס", שהפכה את תל אביב לבירה קולינרית מודרנית, היתה הגזמה פרועה, אבל הכל עדיף על ערב במיין שבו אין כוח לבשל
תל אביב היא אכן כרך ראוי, אבל אם כבר להשתפך, אז לפחות על המקומות הנכונים ובגלל הסיבות הנכונות. מי אני, תושב בית שחי, מיין, שאנסח טענה נגד תל אביב. אבל לחשוב שעופרה ואבי גנור, אנשים שאני אוהב ובעלי מנטה ריי, קוראים ב"ניו יורק טיימס" שהם אחת מארבע המסעדות הטובות בעיר ומאמינים כי זה היה ב"טיימס", די משעשע אותי.
האמת שהכתבה שיחקה לי ליד מכיוון שלא ידעתי כיצד להתחיל ולהגיד שחלפו שבועיים מאז שחזרתי מניו יורק ואני מתגרד בכל הגוף ומושך באף ורואה כפול, כמו נרקומן. אני אדם שמבין בהתמכרות ולא קראתי עליה בספרים. יכול להיות שהזמן החולף והמרחק מתעתעים, אבל אינני זוכר ערב אחד בתל אביב שבו אמרתי: בואו נלך למנטה ריי ונאכל משהו טוב. למען ההיגיינה הציבורית לא אזכיר את המקומות שאליהם כן הלכתי.
את ניו יורק לעומת זאת אני זוכר כמו אתמול. יש ימים כאלה, בעיקר בקיץ, שלא בא לך לבשל בהם. בכל עיר גדולה אתה מרים טלפון ושולחים לך או שאתה מביא הביתה משהו בדרך מהעבודה. אצלנו לא רק שאין מאיפה להזמין אוכל, אין גם איפה לאכול.
יש מי שיגיד שאכלתי די לכל החיים. זה אולי נכון אבל לא מתמודד עם רעב של יום חדש. עוברים ימים שאני מצליח לא לאכול בהם דבר חוץ מיוגורט עם אוכמניות שמכינים באזור מחלב של עזים ניגריות. לא שאני יודע מהן עזים ניגריות, אבל זה היוגורט הטוב ביותר שאכלתי בחיי, ואולי זה הזמן להביט על החיים בקטן. בכפית יוגורט. אני באיחור גדול לקולונסקופיה, עניין תורשתי, וחשבתי שיוגורט ייצר מראית עין של בריאות, מה גם שנורא לא בא לי בשלב המדוכדך הזה של חיי על נבירה רקטאלית. יש לי מספיק כאבים בישבן.
כשהייתי בניו יורק התקשרתי למסעדת "באבו" של מריו בטאלי הג'ינג'י להזמין שולחן. שאלו אותי באיזה חודש, ועניתי בקיץ. אמרו לי שהשולחן הראשון שמתפנה יהיה בסתיו. בבית לפחות אין את האשליה הזאת שבטאלי מבשל 200 מטר ממך ואינך יכול להיכנס. החופש בעיצומו והילדים בבית מהקולג', ואין ברירה אלא לאכול. יש לי הרבה טענות נגד מיין, ואת רובן אני מאוורר כאן כדי להראות שיורדים לא מלקקים דבש. אמריקה זה רק עוד מקום לחיות בו. לפעמים טוב, לפעמים רע. איפה שלא תהיה לא תברח ממי שאתה.
הדגים ופירות הים טריים. הבשר נפלא ומגוון ולעתים נדירות אתה זקוק לקצב אישית. הנתחים במקרר הם במגוון ובמבחר מלא. אפילו הירקות טובים, ואם אתם מאלה שחושבים שלחוואי המקומט שמוכר קולרבי מהמשאית יש ביצים וירקות טריים יותר מאשר בסופר, גם הוא כאן.
השנה אפילו אשתי מגדלת ירקות. גבינות מצוינות מכל העולם
כשהגעתי לכאן הייתי בסוף פאזת האוכל של חיי וחשבתי לכתוב ספר בנוסח "שנה בפרובנס" על שנה במיין, כמו כולם. כתבתי המון. אספתי מתכונים. אבל כאשר הבטתי בקלסרים העבים החלטתי שאני מעדיף לכתוב את "מלחמה ושלום" וגנזתי את הרעיון.
המתכונים נשארו, פלוס נכסי צאן הברזל המשפחתיים, והקמנו פה מטבח מאובזר וגריל בחוץ והתלבטתי אם להזמין טאבון מקנדה. מי ידע שקנדה היא מולדת הטאבונים? בזיכרון הטוב ביותר שלי מילדותי אבי ואני עומדים בחצות ליד השיש במטבח, פורסים פרוסות עבות של לחם מיברג, נקניק הונגרי, חמאה ושותים בירה. אני מוכן לתת הכל בשביל עוד סיבוב כזה ומתרה בילדיי ליהנות ממני כל עוד אני כאן.
כמו ב"שף הברזל", הקרב אצלנו הוא בין בטאלי לבובי פליי. שניהם הוציאו השנה ספרי גריל, אבל איפה שפליי הפך כבר צפוי עם כל הציפויים והאבקות והמרינדות, בטאלי הוא גאון עם נגיעת יד של מיכלאנג'לו. אין עליו. עם זילוף קטן של שמן זית טוב, מלח גס ותבלין ירוק, הוא הופך סטייק טונה, מנה מוחמצת בדרך כלל, לקונצ'רטו.
גילינו באיזו מעדנייה נתח קצבים במקרר, שהוא הנתח שקצבים שומרים לעצמם לסוף היום. אנחנו אוכלים דגים מקומיים ויש מתכון פגז לסקאלופס (קוקי סאן ז'אק) של בטאלי. על לחיי הפרה שלו החלטנו לדלג. אנחנו לא צמחונים אבל לחיים של פרה נשמע לנו צורם. מאז שהתחילו לחזור כאן לשורשים ולאוכל איטי, אפשר לקנות פרה שלמה היישר מהמרעה. נוסעים לחווה, בוחרים בין חדוה לציפורה והחוואי מביא לך אותה מפורקת הביתה.
הצרות הן בימים שבהם כולם עושים את עצמם לא רעבים. זה משחק חברתי משוכלל. לרוב המקרר ריק. נגמרו הרעיונות. להזמין פיצה כאמור, אי אפשר. ואז מתחילה מלחמת עצבים שלרוב אני נשבר בה ראשון, או לפחות נדמה לי. אני סובל ממה שנקרא בז'רגון הרפואי נפילות סוכר. אם אינני אוכל מעבר לזמן מסוים, אני מתחיל לרעוד ומגיע אל סף עילפון. המקרר מלא גבינות אבל אין על מה לשים אותן. יש בגטים טובים במרחק 40 דקות נסיעה, אבל ב-40 דקות עדיף להזמין אמבולנס הביתה, שזה הטייק אוויי היחידי באיזור.
השבוע נשברתי והלכתי לקנות מכונית. מעולם לא היתה לי מכונית חדשה מהניילון. כמו אבי, העדפתי תמיד אמריקניות יד שנייה. בחרתי מכונית. מילאתי מאות טפסים. האווירה אצל החשבת של מגרש המכוניות היתה נעימה. היא היתה מהמיינריות הנורדיות הללו, עם הפרצוף השזוף והמלא והשיער הבלונדיני, והיא מגדלת סוסים.
מהצצה במידע שנמצא במחשב הגדול ברקיע הקרדיט, היא יכולה הייתה להבין שאני לא מכאן, אלא משם. כרגיל אמרתי שאני מצרפת. בהבנה נדירה היא העירה שאני ודאי נורא מתגעגע לאוכל. "מה ווי", עניתי. אני מרחמת עליך, אמרה, מכונית כה יפה ואין מקום סביר לאכול בכל המדינה.
נא להמתין לטעינת התגובות
