 |
/images/archive/gallery/117/286.jpg כפיר שלזינגר.
צילום: ברקאי וולפסון  |
|
|
|
|
| שש שנים נאבק כפיר שלזינגר בן ה-8 במחלת ריאות קשה. שלשום מת בזרועות אמו בביה"ח. לפני מותו ביקש שיתרמו את אבריו לילדים חולים |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
בעז גאון
4/6/2004 5:48 |
|
|
|
|
|
|
|
"לי לא קשה. קשה ללב שלי", אמר כפיר שלזינגר ממיטת בית החולים רק לפני שבועיים אבל הוא
אפילו לא הספיק לקרוא את כל המכתבים המרגשים שקיבל בעקבות פרסום סיפורו ב"סופשבוע" האחרון ביום רביעי, אחרי ששאל את אמו אם היא אוהבת אותו וחיבק אותה, לבו נדם כפיר, שחיכה שנים להשתלה שלא הגיעה, עוד הספיק לבקש שיתרמו את איבריו.
שבועיים לפני שלבו הפסיק לפעום, בעיצומו של טורניר "טאקי" בבית החולים שניידר, אמר כפיר
שלזינגר שהוא לא כועס על מי שיקיריו מתים ומסרב לתרום את איבריו. "אני מבין שאנשים עצובים
כשאהובים שלהם מתים. אבל הם צריכים לחשוב על זה שהאיברים ימשיכו לחיות אצל מישהו אחר", אמר והוסיף: "לי לא קשה. קשה ללב שלי".
סיפור חייו ומאבקו של כפיר פורסם ביום שישי האחרון במוסף "סופשבוע". הכתבה שחזרה את מסכת
חייו הקצרה והמתקצרת: הוא בכורם של אבי ופנינה שלזינגר, ונולד
ב18- ביוני 1996. את מסיבת יום
הולדתו השני נאלצו הוריו לסיים במשרדו של ד"ר דני פינק מבית החולים העמק, שאבחן את הפעוט המשתעל כסובל ממחלה נדירה בשם לחץ דם ריאתי. המחלה גרמה לוורידי ריאותיו להתכווץ, לכמות החמצן שבגופו להידלדל, וללבו לעמול עד כדי הרס עצמי. למה? הרפואה לא יודעת.
גבורתו של כפיר והוריו עמדו במרכז עשרות התגובות שנשלחו למעריב ולבית החולים, בעקבות פרסום הכתבה. "כרגע סיימתי לקרוא את הכתבה על כפיר", כתבה הקוראת מאיה, "ואני עדיין עם דמעות בעיניים". "הכתבה על כפיר", כתבה גלית, "טלטלה אותי וזעזעה אותי משיווי משקלי. אני לא מפסיקה לחשוב על כפיר ועל משפחתו, ועל העוול הנורא שנגרם לו עקב סטטיסטיקות מטומטמות". במהלך ראיון עם יעל דן בגלי צה"ל, שאותו העניק אחרי שכאביו הוחנקו במורפיום, נשאל כפיר איך הוא מרגיש לנוכח התגובות הרבות. "מרגש", הוא השיב.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
כפיר בזרועות אמו בביה"ח. צילום: ברקאי וולפסון
|
|
|
 |
|
 |
|
"אין ברירה"
|
|
|
 |
|
|
|
הנפילה הגדולה החלה ביום שלישי. ד"ר אפרת הר לב שטיפלה בכפיר עד רגעיו האחרונים, מדמה את
תהליך הקריסה הפנימית בגופו של כפיר למים הולכים ואוזלים באמבטיה: ככל שהוא התקרב לסוף, המערבולת האיצה. ביום רביעי התכנס הצוות הרפואי אדום העיניים, והציב בפני ההורים ברירה: לחבר את כפיר למכונת הנשמה קבועה, או לסייע לו להיפרד מהעולם הזה במינימום כאב וחרדה. ההורים התייעצו עם כפיר, המותש מרוב חורים וצינורות. הוא בחר באפשרות השנייה, בתנאי שזה לא יכאב.
כפיר שאל את אמו אם היא אוהבת אותו. היא השיבה שכן. הוא שאל אם תמשיך לאהוב אותו. היא השיבה שכן. הוא ביקש ממנה לחבק אותו, והיא חיבקה. היא שאלה אותו אם יש משהו שהוא רוצה, והוא הציב שתי בקשות: האחת, ללבוש את חליפת הבגדים החדשה שנקנתה לקראת נסיעת ההשתלה למזרח הרחוק שהתבטלה ברגע האחרון. הבקשה השנייה: שאחרי מותו, ייתרמו חלק מאיבריו לילדים אחרים.
פנינה נשכבה ליד כפיר על המיטה הגבוהה, ושאלה את בנה אם להגביר את מנת התרופות המרדימות. הוא נאנח, ואמר "אין ברירה". אלו היו מלותיו האחרונות. הוא מת בידיים של אמו שלחשה לתוך אוזנו עד שהפסיק לשמוע, את המשפט "תודה שנתת לי להיות אימא שלך".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
