ראשי > כוכבי מעריב > קובי אוז

עוד שבת 4/6/2004 :עוד בכתבה השכפ"ץ כלנית ורקפת פסוקובי בת ים מה איתי? רצים כמו משוגעים השכפ"ץ עשיתי מילואים בבסיס ליד בית אל, נו ביג דיל, אני מרצה לחיילים במסגרת שירות המילואים שלי. ברכב הצבאי בדרך לבסיס חשבתי לעצמי איזו מדינה קטנה ומטריפה יש לנו. כל דבר מרחק של מטר, אתה נוסע כמה שעות ואתה מגיע למקום ולאקלים לגמרי אחר, הופ אתה במדבר, הופ אתה בשלג, הופ הנה הים התיכון, הופ כנרת, הופ ים סוף, הופ ים המלח, הופ אתה בבועה של תל אביב, הופ אתה באדמת מריבה. אלוהים כאילו סידר לנו בית בובות קטן בארץ המובטחת, קיבץ לנו קצת מכל דבר כמו אבא טוב שרוצה שלא יחסר.   וואללה, מדובר במדינת המיני המשוכללת ביותר בעולם, כל פינה מיוחדת. עתיקות קיסריה במרחק קצר מהמגדלים העתידניים של בורסת היהלומים, העושר של סביון והעוני השכונתי במרחק קילומטרים, חיי החול של תל אביב במרחק הפעלת מונה מחיי הקודש של בני ברק, מדינה שחבל על הזמן, מה שתרצה תמצא.  את כל זה חשבתי בדרך לבית אל. כשהגענו למחסום עלינו על רכב ממוגן, מין ג'יפ חורק אבל אם יורים עלינו הכדור נשאר בחוץ, והופ אנחנו באזור שהמון ישראלים מפחדים להגיע אליו על אזרחי. ההרצאה עברה יפה, החיילים שלנו מקסימים שחבל על הזמן.  בדרך חזרה בג'יפ הממוגן הרצנו צחוקים וראינו נערה מהתנחלות עוצרת טרמפים ככה בצומת. אנחנו עם אפודים ורכב ממוגן והיא עם חצאית ג'ינס עוצרת טרמפים, כאילו אין מחבלים בעולם. "אלה לא מפחדים‭,"‬ אמר לי הנהג. "אתמול ראיתי ילד בן ארבע עם פאות ג'ינג'יות נוסע פה לבד בכביש הזה על אופניים וגלגלי עזר, כאילו לא מסוכן פה‭."‬ "ככה הם, הקדוש ברוך הוא, זה השכפ"ץ שלהם‭."‬   השבח לאל.    כלנית ורקפת אני מבואס על החלונות שלי שחבל על הזמן,לכלוך שאני לא יודע בכלל איך מנקים אותו. חלונות מטונפים עם נוף מדהים. אני רואה את רקפת מסתכלת על כלנית, כלנית עולה על איזו חתיכת רהיט ומסתכלת בדריכות על החלון. פתאום אני רואה אותה מזנקת ישר לתוך הזגוגית, נשמע בום עמום, כלנית התרסקה על החלון ואולי אפילו נשלפה לה נשמה, אבל היא פסעה משם עם פאסון של נדיה קומנצ'י אחרי שהיא נפלה באיזו אולימפיאדה,מין משמעת עצמית חתולית מזרח אירופית שכזאת. חשבתי לעצמי שהחלונות כנראה לא עד כדי כך מלוכלכים.  ורקפת הלכה לטפל באחותה. הכל בסדר.  פסוקובי תרשה לעצמך לשכוח את עצמך. בת ים הייתי באופרה. "רוסלקה" של דבוז'אק, כך קראו לה. איזה כיף של בניין, סחתיין על גולדה שכזה קומפלקס בנו על שמה, מרווח, נוח, כיסאות סבבה. אמרתי לעצמי שאם כבר סובלים באופרה אז לפחות על כיסאות נוחים. האופרה היתה בשפה שלא הבנתי, אולי צ'כית או משהו כזה.למעלה היה מין מסך מוארך שעליו היה תרגום בעברית ובאנגלית לכל משפט באופרה וזה רץ בול על הלחן.הרגשתי שמכבדים אותי.התפאורה והתאורה היו סוף העולם, מדהים. הם שיחקו שם עם במה שהיתה מלאה אשכרה במים והיו שם כל מיני הקרנות של סוגים של ירח ושמים.  הסיפור של האופרה הזו הוא סיפור דמוי "בת הים הקטנה‭."‬ רוסלקה היא הבת של שד הים והיא נדלקת על איזה נסיך ובשביל להיות אנושית היא מסכימה להיות אילמת, ולשתוק באופרה זה מאוד קשה, במיוחד לזמרת סולנית מצוינת, אבל היא מדי פעם שרה יפה לאבא שלה במים כאילו לא לקחו לה את המיתרים, ושאר הזמרים והזמרות היו פשוט תותחים, פתחו עלינו את הגרון כאילו לא המציאו מיקרופונים, שלא לדבר על התזמורת שניגנה קלאסה.  אהבתי גם את הקאסט. רק באופרה אפשר לראות שמנמנות שמקבלות תפקיד של חתיכות העולם. שמחתי, אני חושב שיופי מגיע בכל מיני אריזות, גדולות, קטנות, דקיקות ועבות, ליופי אין שטאנץ. צדק בימתי. בהתחלה פחדתי שאני אתקע עם אוסף של מלאים בעצמם שמזמרים לי לתוך הקריזה ללא הפסקה אבל התבדיתי. היה כיף אמיתי. השילוב של העלילה המרירה עם השירה הנעימה היה נחמד כמו קמפרי תפוזים. והיו שתי הפסקות, ובהן אפשר היה לקנות אספרסו וכל מיני תופינים נחמדים ולחזור לאופרה נמרצים וערניים. אחלה בילוי.  האופרה היפה הסתיימה בסוף עצוב, הבנתי שככה זה באופרה, בדרך כלל זה נגמר טראגי. כשהזמרים השתחוו הם היו סימפטים ושברו דיסטנס, יצאה מהם ישראליות מלבבת, אהבו אותם הרבה בכפיים. מה איתי? אני צרכן של מסורת, אני אוהב שהחיים שלי מלאים בתוכן יהודי שורשי מסורתי. אני מקשט את חיי המודרניים במסורת שנותנת לי פרספקטיבה ושייכות. ערוץ התכלת הוא אופציה מלבבת בשבילי. אבל כל פעם שצריך אותו הוא נעלם לי ומשאיר אותי עם שקופית של חלת שבת, חנוכייה או שיבולים. מאחר שהוא ערוץ המסורת הוא סגור בשבתות ובמועדים. ברגעים שבהם הכי צריך אותו הוא נעלם. אני מבין שהוא מיועד לציבור הדתי אבל אי אפשר למצוא איזה פטנט עם איזה מפעיל חילוני שידאג גם לאנשים כמוני בשבתות וחגים, מישהו שייתן צביון מסורתי גם לאלה שכן רואים טלוויזיה בשבת ובחג? אחרת נחשוב ששבועות הוא חג הגבינות והסרטים האמריקניים ולא חג מתן תורה. רצים כמו משוגעים לא נעים לי אבל מיטב הפעילות הרוחנית שלי מתרחשת בבית הכיסא. אני קורא שם מסות חשובות, ספרי הגות ורומנים טובים. קיבלתי ספר סיפורים קצרים של אחד שקוראים לו שלמה שלטון. "רצים כמו משוגעים" קוראים לספר. בספר יש ים סיפורים מהחיים אבל עם איזה טוויסט מלבב. כל פעם השלמה הזה לוקח אותנו לאיזו פינה מוכרת ומעקם לנו את הראש. מאז שקיבלתי את הספר אני רץ לשירותים הלוך ושוב. לא, זה לא קלקול קיבה, אני פשוט רץ כמו משוגע לקרוא עוד איזה קצר מהספר של שלמה. חופש יצאתי אתמול בערב, סתם ככה. שכחתי את השעון, את תעודת הזהות שלי עם כרטיס האשראי ואת הסלולרי. פתאום מצאתי את עצמי בחופשה. וכך הבנתי שוב שחופש הוא מצב נפשי. תוריד את השעון תהיה בחופש, תסגור את הנייד ואתה בן חורין, תשאיר את הכרטיס ותשתחרר. חופש אמיתי, חופש חופש. אתה לא חייב להיות במקום אחר כדי להיות במצב אחר.   oz@maariv.co.il שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך

בן 34, תושב תל-אביב ויליד שדרות. סולן להקת טיפקס, כותב ומלחין, מנהל הלייבל לבנטיני (שכולל בין השאר את הלהקות הדג נחש, נערי רפול, מרסדס בנד ועוד). מחבר הספרים "משה חוואטו והעורב" ו"עבריין צעצוע"       חפש ב-NRGgoogle.com   שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך