מבין שלל הבדיחות העוסקות ברופאים, קשה למצוא בדיחה שתתייחס לחבריהם לעבודה, המתמחים. שגרת יומם העמוסה של הרופאים הצעירים והחרוצים אינה מאפשרת להם לחשוף את קשייהם לעיני כל.
המתמחים מבצעים תורנויות ארוכות ורצופות ללא שינה, אינם נכנעים לעייפות, ומנסים לשלב בין ההתמחות המעשית בחדר הניתוחים לבין תהליך הלימוד המתיש. בלעדיהם לא תוכל המערכת הרפואית לתפקד ולהתחדש, אולם עובדה זאת אינה פותרת את מצוקתם.
תורנות המתמחים בבתי-החולים נמשכת קרוב ל-30 שעות בכל פעם, אך בגלל תנאי ההעסקה, הם לרוב לא מסתפקים בתורנות אחת בלבד במהלך השבוע. בלי שבתות, בלי חגים, הזמן שמוקדש לפנאי ולמנוחה הולך ומתמעט, אם לא נעלם לגמרי.
"פעם שיחקתי כדורסל פעמיים בשבוע וקראתי ספר בשבוע", מספר ד"ר מוני בניפלא, המתמחה במחלקה הנוירו-כירורגית ב"סורוקה". "אבל מאז שהתחלתי את ההתמחות הזו, לא שיחקתי כדורסל בכלל, והספקתי לקרוא רק ספר אחד בשנתיים. להצגת תיאטרון הגעתי פעם אחת, וגם זה היה בערב למתמחים בתיאטרון באר-שבע".
מוני החל את לימודיו בבית-הספר לרפואה של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב לאחר שירות של שלוש שנים בצנחנים. כיום, בגיל 37, הוא מתגורר ביישוב להבים יחד עם אשתו אריאנה, מורה בתיכון, ועם ארבעת ילדיהם, "אבל היא מגדלת חמישה ילדים, כי גם בי היא צריכה לטפל", הוא מודה בעומס הרב שנופל על משפחתו.
"כשלבן שלי היה יום-הולדת כל-כך רציתי לבוא, אבל הניתוח היה ממושך, והגעתי הביתה כאשר כולם כבר ישנו. אמנם אני משתדל לפצות אותו על ההיעדרות הזו, אבל לעולם אני לא אצליח לגמרי".
26 שעות ביממה
יומו של המתמחה הממוצע מתחיל בשבע וחצי בבוקר ונגמר, במקרה הטוב, בעשר בבוקר למחרת. "מתמחה מגיע למחלקה ב-7 וחצי בבוקר ומכין את ביקור הרופאים במחלקה", מספר מוני. "לאחר מכן חלק מהמתמחים נשאר במחלקה לקחת בדיקות מסובכות, לתת חוות דעת על תוצאות של בדיקות סי-טי ואם-אר-איי, ולטפל בקבלות ובשחרורים של חולים. חלק אחר של המתמחים מגיע לחדר ניתוח ונשאר שם עד אחרי הצהריים.
"לקראת הערב מתחילה התורנות בביקור רופאים והקפצות לחדר מיון. אם יש ניתוחים דחופים של חיילים פצועים או נפגעי תאונות דרכים, מלווה המתמחה את הנפגע. הפעילות הזו נמשכת עד הבוקר, ושוב מתחיל רצף חדש של עבודה סביב השעון. התורנות נמשכת עד 10 בבוקר שלמחרת. יש מתמחים שלא הולכים הביתה בשעה זו אלא רק אחרי הצהריים. זו עבודה של 26 שעות והיא נחשבת כיומיים עבודה, כשלמחרת קורה אותו דבר בדיוק".
אופי העבודה של המתמחים נובע מהעובדה שחוק שעות עבודה ומנוחה איננו חל על רופאים. אמנם הוקמה ועדה ציבורית, ועדת אמוראי, הוסקו מסקנות והופקו לקחים, אבל אלה, כרגיל, מעלים אבק והביצוע מתעכב.
"במקומות אחרים שבהם עובדים 24 שעות ברציפות מקבלים יום חופשה, אבל אצלנו זה לא קיים", מוסיף מוני. "אם אתה מגיע לתורנות בשבת בבוקר, הלכה השבת, ואחר כך עובדים רגיל במשך השבוע ברציפות. לא פעם קורה שאני עובד שלושה שבועות ברציפות ללא יום מנוחה אחד. ייתכנו שבועות שבהם אני עובד 90 שעות, ובשום מגזר אחר אין דבר כזה".
העבודה הקשה באה לידי ביטוי בשכר? "יש מגזרים שבהם מספר השעות הרב הזה מתבטא בתנאי שורות והטבות שכר, אבל אצלנו זה לא קיים. בתלוש המשכורת אמנם מגיעים למשהו סביר בזכות שעות העבודה הרבות, אבל אנחנו עובדים תחת עומס נפשי ועומס פיזי. אנחנו מתרוצצים כל היום וכל הלילה, ובמשך שעות ארוכות אין לנו זמן לאכול או ללכת לשירותים. אין תקינה של השירות הרפואי, ולמעשה אנו עובדים ללא הגבלת זמן".
קשה, שוחק, מאתגר
אבל גם ההתמחות נגמרת בסוף. לאחר שבע שנות לימודי רפואה ושנה אחת של סטאז', מסיים מוני בימים אלה שש שנות התמחות. בקיץ הוא ייצא להשתלמות בטורונטו שבקנדה בנושא נוירו-כירורגיית ילדים וניתוחי אפילפסיה. שם, הוא מקווה, יוכל להקדיש יותר זמן לאשה ולילדים. ההתמחות בנוירו-כירורגיה, אותה הוא מסיים, נחשבת לאחת ההתמחויות הקשות ביותר במקצוע הרפואה.
"זה מקצוע קשה יותר להתמחות בו, ולכן הוא נמשך שש שנים, בניגוד להתמחויות אחרות, כמו פנימית או ילדים, שנמשכות ארבע שנים", הוא אומר. "גם התורנויות אצלנו קשות יותר, ולכן יש פחות מתמחים, והעומס על כל מתמחה גדול יותר. בנוירו-כירורגיה אין מרפאה, ולכן הטיפול והמעקב מתבצעים בבית-החולים.
"מצד שני", הוא נזכר גם בצדדים החיוביים, "זה מקצוע מאוד מאתגר, מעניין ומתפתח. ניתוח מוח דורש ריכוז מקסימלי, וכל תזוזה יכולה לגרום נזק. זה כמו לנסוע על פי התהום בידיעה שאסור להחליק בסיבוב".
אחרי 18 שעות בחדר הניתוח מתפנה מוני לפנטז קצת על העתיד: "אני רוצה להיות נוירו-כירורג ילדים ולעסוק בניתוחי אפילפסיה. אני יוצא עכשיו לשנתיים של השתלמות, ואחריה אני רוצה לחזור לבית-החולים 'סורוקה', כי כאן טוב לי".
למה דווקא לכאן? "ב'סורוקה' דואגים לנו לסיוע כלכלי, במידת האפשר, וכן לקשר עם האוניברסיטה במטרה לאפשר לנו קידום אקדמי ותחושה של משפחה. ד"ר אליהו רייכנטל וד"ר אבי כהן דואגים שנקבל יחס של בני-אדם, ולכן אנו קשורים למחלקה. הביקורת של המתמחים בישראל היא רק כלפי מערכת הבריאות, שאינה ערה לבעיות של המתמחים".
בדיעבד, אתה חושב שהבחירה להיות רופא היתה נכונה? "אני אוהב את המקצוע שלי, ואם אעשה טוב את מה שאני עושה, גם לי יהיה טוב. למרות שלפעמים אני חסר סבלנות ויודע לכעוס, בגלל העומס הנפשי, חשוב לי לגלות סבלנות ואמפתיה. תקופת ההתמחות היתה קשה, שוחקת ומתישה. מתבגרים בה מהר, והמשכורת מעליבה, אבל לא הייתי בוחר במקצוע אחר, כי אני אוהב את מה שאני עושה".
