 |
יום שלישי בבוקר, 6 ביולי, לשכתו של אלוף פיקוד המרכז משה קפלינסקי. בחוץ חום אימים, בפנים נעים. שולחן עגול, מגש עם פלחי אבטיח ומלון, קנקן מים קרים. נוכחים: סגן הרמטכ"ל, האלוף גבי אשכנזי, האלוף קפלינסקי ושני מפקדי האוגדות, תא"ל גדי אייזנקוט ותא"ל טל רוסו. שותים קפה בוץ, מעשנים (חוץ מקפלינסקי שנגמל). זר שנקלע לחדר מתקשה לעקוב אחר המתרחש. שתיקות, צחוקים, רמזים, בעיטות מתחת לשולחן. אשכנזי, קפלינסקי ואייזנקוט חולקים את כומתת גולני החומה. רוסו, הצעיר, בכוננות ספיגה.
סגן הרמטכ"ל הגיע להיפרד מפיקוד המרכז. בעוד תשעה ימים יסיים את תפקידו וייערך להתמודדות הגדולה בשנה הבאה על הרמטכ"לות. עכשיו הוא בא להגיד תודה לחברים. פתאום, בלי לשים לב, הם נזכרים, מתחילים לשחזר. לפני 22 שנים וכמה ימים, על הבופור, נפגשו שלושתם בקרב ההוא. אשכנזי היה סמח"ט גולני, קפלינסקי מפקד הסיירת שנפצע על המבצר (גוני הרניק, שנטל את הפיקוד במקומו, נהרג), אייזנקוט מ"פ בגדוד 51. מורשת קרב. הם תקפו ממערב, גדוד אחר הגיע מלמטה. מנסים להיזכר מי היה המג"ד, שחסרונו ניכר בחדר. נזכרים. שאול מופז שמו. מעבירים חוויות. מפיקים באיחור לקחים. מעשנים עוד סיגריה. לא רוצים שזה ייגמר.
"אז מה", שואל אשכנזי, "אם הייתי מבקש מכם לתת סיבה אחת שבזכותה ניצחנו, סוד ההצלחה שלנו כאן בפיקוד מול הטרור, מה הייתם אומרים?". המסקנה השתחררה אצל כולם בבת אחת. "רק האנשים", אמר אייזנקוט. "כן", הנהן רוסו. "הצבא למד ללמוד", אישר קפלינסקי, "כשאני קיבלתי את גדוד 202, באתי ביום שישי, ביום ראשון כבר הייתי מג"ד. היום מג"ד לומד את הגדוד חודשים לפני שהוא לוקח אותו. מכיר כל חייל, כל פינה בגזרה, כל איום, כל משימה", ואשכנזי מסכם: "המח"טים, המג"דים, המ"פאים. אלה שלוקחים אחריות בשטח, מנהלים את המאבק הסיזיפי, היומיומי, שאין לו סוף".
|
|
 |
|
 |
|
|
